אם זה היה משחק של תחילת עונה, מכבי ת״א הייתה חוזרת מוולנסיה עם אופטימיות, קלישאה על תהליך, ופוסט אופטימי באינסטגרם. בלי הסקורר המרכזי שלה, במגרש קשה, היא שיחקה כדורסל טוב לפרקים, הציגה מגוון התקפי, הרכבים יצירתיים, הכאיבה ליריבה בצבע ובריבאונד ההתקפה, ולא נשברה. כמעט. רק בסוף. בזמן הזה של המשחק שבו בדרך כלל מחליטים מי מנצח ועל מי כותבים טור על תהליך. ובעיקר, זה לא היה משחק של תחילת עונה.
זה היה משחק שהמצב בטבלה מחייב את מכבי ת״א לנצח, בטח בצורה בה הוא התפתח, בטח בסגל הספציפי הזה של היריבה. זה היה משחק שאם מכבי חפצת פליי-אין, היא בוודאי מבינה שהבועה הצהובה והחמימה של יד אליהו לא תספיק. כי האבולוציה של מכבי הנוכחית, זו שיש לה ביתיות כמו כל קבוצה נורמלית, צריכה להיות של קבוצה שמנצחת משחקי חוץ קשים שמתפתחים בצורה שהמשחק אתמול התפתח. ונדמה שהיא עדיין לא שם. אז איפה היא? במקום טוב בסך הכל, לפחות מבחינת כדורסל. הקלישאה על כך שקבוצות של קטש מתחברות מאוחר ומגיעות לשיא לקראת סוף העונה מתחילה להתממש שוב.
מכבי תחרותית, יוזמת. משחקת עם הרכבים יצירתיים. מגוונת את משחק ההתקפה. בתחילת העונה קראנו לה אלבה ברלין על הירקון. היא כבר מזמן לא שם. אבל האוברדראפט שלה מהתקופה בה לא הייתה תחרותית יושב עליה חזק. ביורוליג, קפצת מהעגלה לשבועיים, והנה נשארת מאחור. מכבי קפצה ממנה לחודשיים.
אין פראיירים
והייתה גם יריבה. ונדמה שזו ולנסיה אחרת. היא לא נראית העונה כמו אותן קבוצות שעולות ליורוליג להרפתקה של עונה אחת ואז חוזרות לליגה הלאומית של אירופה, היורוקאפ. היא עמוקה יותר, איכותית יותר ובוגרת יותר. ולנסיה הקודמת לא הייתה מתאוששת ממחצית ראשונה שבה מכבי שלטה בצורה מוחלטת. אבל הניצנים של הקאמבק נשתלו בפוזשנים האחרונים של המחצית הראשונה ופרחו בסוף הרבע השלישי ולאורך הרבע הרביעי.
בדקה האחרונה של המחצית ולנסיה קלעה שלוש שלשות (טיילור ופוארטו) וסיימה את המחצית במינוס 6. במחצית שנשלטה לחלוטין על ידי מכבי, עם הרכב מבריק של קטש של ארבעה פורוורדים וגארד אחד. ואז ולנסיה העלתה אינטנסיביות ואגרסיביות במחצית השנייה, הכניסה את קלארק וסנטוס לבעיית עבירות, העלימה את לונדברג ובלאט שהיו מצויינים במחצית הראשונה, וסגרה עניין כמו קבוצה בוגרת ובטוחה בעצמה. כמה בטוחה בעצמה? ברצף פעולות כזה של סוף הרבע השלישי, עם עזרה עצומה של ג׳יילן הורד.
זו לא העונה של הורד, זה כבר ידוע מזמן. אבל רצף הפעולות שלו, חלקן מנטליות, הצמיד את המשחק בסוף הרבע השלישי, ככה: מכבי בפלוס 7 עם הכדור. הורד עושה עבירת תוקף כששלח מרפק לבאדיו בחסימה. באדיו נראה כמו ילדה עם קוקיות, בעיקר בגלל הקוקיות, אבל פראייר הוא לא. בפוזשן ההגנתי הבא עבירה של ריימן על ניל סאקו, האיש שכל הליכה שלו לקו העונשין יכולה לייצר ארון מטבח או פינת קפה, מעץ מלא, סיביט או סנדביץ`. זריקות העונשין של סאקו הן חידה גיאומטרית והוא מחטיא את שתי הזריקות. אבל הוא לוקח את הריבאונד של עצמו, מוסר לקמרון טיילור שסוחט עבירה לשלוש זריקות מג׳יילן הורד.
עבירה של קלוזאאוט רשלני של הורד. טיילור קולע את כל השלושה, סאקו הוא לא. ולנסיה במינוס 4. ג׳ף דאוטין נכנס. זה תמיד חדשות רעות למישהו, איפשהו, ומייד מאבד כדור. אם קטש יכול היה לסטור לעצמו על ההכנסה של דאוטין, הוא היה עושה את זה. או לדאוטין. ואז טיילור לוקח שלשה בסוף שעון, הורד עולה גבוה ומתקשה למשוך אליו את הריבאונד אז הוא הודף אותו היישר לידיים של טיילור שמוסר לנגיחה לפאדייה. מינוס 2. משחק חדש, מכבי ישנה. לקראת סוף המשחק, כשוולנסיה במומנטום בלתי עציר, לונדברג מותש, קלארק יצא בעבירות, הורד קיבל כמה מבטים פנויים שהורד שאנחנו מכירים היה קולע לפחות אחת מהן. אבל המשקולות הווירטואליות שמונחות על הרגליים שלו מאז תחילת העונה עדיין שם.
גאולה, הו גאולה
מאז שהגיע, הרבה השתנה כאן. איפה לונדברג משחק במה שנראה כמו עונת גאולה מקריירה שדישדשה והייתה על סף ויתור. ועם הגאולה שלו הוא גם מנסה לגאול את מכבי מהאומללות שלה ביורוליג מאז המלחמה. לונדברג לקח על עצמו את תפקיד האח הגדול והאחראי. זה שלא חייב לקלוע, אלא אם זה מה שהקבוצה צריכה. זה שעוזר להוריד לחץ מניהול המשחק של תמיר בלאט. זה ששומר על כל גוף גדול או קטן. זה שמחבר, זה שנותן. והוא עשה את זה גם אתמול, עד שגילה שהקבוצתיות הזו לא מספיקה בסוג כזה של משחקים. מכבי הייתה נואשת לגיבור שיגאל אותה ויעשה סל כשצריך.
כשג׳ון דיברתולמיאו איננו, כשדאוטין הוא רולטה רוסית, כשקלארק בבעיית עבירות ובלאט מקבל שומרים אתלטים כמו מונטרו שלוחצים אותו ומונעים ממנו את הקליעה, לונדברג הוא גלגל ההצלה של קטש. אבל גם פדרו מרטינז לא פראייר. ולנסיה הביאה על לונדברג שמירה כפולה בפיק אנד רול, הוציאה ממנו את הכדור, מנעה ממנו את הדרך לטבעת והתישה אותו.
במחצית השנייה הוא נראה כמו רץ מרתון שהתחיל בספרינט ונגמר לו האוויר בחצי הדרך. תזמון הדקות שלו אתמול (31) היה אחד האתגרים הכי גדולים של קטש. וגם כשחזר ברבע האחרון, כבר היה עייף, קהה, הזריקה קצרה, וכולו נואש לעזרה של לוני ווקר. וזה שם שמכבי לא רצתה להזכיר כי מכבי רוצה להסתדר בלי ווקר, האיש שמחליט לבד מתי הוא חוזר מהפציעה. אבל ככל שלונדברג דעך, כך הצורך בווקר גבר. עד שכבר לא היה צורך, כי מכבי הוכנעה.
בינתיים, בצד השני של העיר
הפועל ת״א לא מוצאת מישהו שילחץ על הבלמים. מבלי לדעת מה באמת קורה שם בחדר ההלבשה, באימונים, בדינמיקה בין כל הגורמים, מבחוץ זה נראה כמו איבוד שליטה טוטאלי. הכדורסל של הכשרון כבר נראה פחות נוצץ והיריבות מוצאות פתרונות, החלק הטהרני בקהל מחרים את משחקי הבית, חוסר הזהות הישראלי בדקות משחק ביורוליג משמש תירוץ להתנגח במאמן ולהכריח אותו, פיזית, להשתמש בתומר גינת אתמול.
איטודיס עדיין יהיר, יש שיאמרו בטוח בעצמו, כלפיי חוץ, אבל הסדקים על הסערה המתחוללת בפנים נחשפים. הבעלים ללא פילטר, שוכח שחלק מהתפקיד שלו הוא להעניק יציבות, שקט ותמיכה. זו עונה היסטורית עבור הפועל ת״א, שלאט לאט הופכת לעונה היסטרית. ובמוצ״ש, רבע גמר גביע שיכול להיות פח בנזין שייזרק למדורה, או מטף כיבוי אש זמני. בכל מקרה, יהיה אש.
