ההפסד הזה ארב, חיכה בסבלנות, כדי לעשות את זה כואב במיוחד עבור הפועל ת״א, ואולי גם להציג בפניה אמיתות שהיא לא מוכנה, עדיין, להתעמת איתן. אחרי משחקים שיכלו להיגמר בהפסד מול וילרבאן ואנאדולו, אחרי תקופה ארוכה שהיא משחקת כדורסל שנסמך על הנס ועל הכשרון, הגיע תשלום במזומן דווקא ממקום לא צפוי, היישר מהמקום ה-18 ביורוליג.
אחרי הובלה ב-27 הפרש ברבע השלישי. אחרי הובלה של 9 הפרש שתי דקות לסיום. אחרי שבדקות הסיום היא עמדה מול יריבה שחסרה את מרינקוביץ` בגלל פציעה, שהמאמן שלה הורחק, שהסקורר שלה קמרון פיין יצא בחמש עבירות, שהרכז שלה ניק קלאת׳ס קיבל על מגע סביר עבירה בלתי ספורטיבית, היא מצאה דרך להפסיד הפסד מביך במיוחד. ושולחן ההפסד הזה עומד על ארבעה רגליים: ואסיליה מיצ׳יץ, כריס ג׳ונס, ים מדר ודימיטריס איטודיס.
אחרי הובלה ב-27 הפרש ברבע השלישי. אחרי הובלה של 9 הפרש שתי דקות לסיום. אחרי שבדקות הסיום היא עמדה מול יריבה שחסרה את מרינקוביץ` בגלל פציעה, שהמאמן שלה הורחק, שהסקורר שלה קמרון פיין יצא בחמש עבירות, שהרכז שלה ניק קלאת׳ס קיבל על מגע סביר עבירה בלתי ספורטיבית, היא מצאה דרך להפסיד הפסד מביך במיוחד. ושולחן ההפסד הזה עומד על ארבעה רגליים: ואסיליה מיצ׳יץ, כריס ג׳ונס, ים מדר ודימיטריס איטודיס.
המחצית הראשונה אתמול הייתה כל כך מכרעת, הפועל ת״א הייתה כל כך דומיננטית, שנדמה היה שהכדורסל הרע שהיא שיחקה לאחרונה התפוגג לו. יש מאמנים שמתקשים לשמור על השחקנים בעמדה חמש שמחים, זו טבעה של העמדה. איטודיס מצליח לשמור על שלושה שחקנים חמים בעמדה הזו, איטורו, מוטלי ואודיאסי ושלט במחצית הראשונה ביד חזקה ובזרוע נטויה של הביגמנים שלו.
הפועל הציגה יתרון כל כך מובהק ברמת הכשרון וההוצאה לפועל, שהמחצית השנייה הייתה צריכה להיות סוג של העברת זמן הדדית ומכבדת בין הצדדים כדי לקפל את העסק ושכל קבוצה תפנה לדרכה. שהפועל תנשום עמוק את המקום הראשון, שפרטיזן תמשיך להתבזות בתחתית. אבל להיבריס, דרכים משלו. הוא גורם לך להיות בטוח מדי בעצמך, לזלזל בסכנות, לחשוב שאתה בלתי מנוצח, ומתוך זה אתה עושה טעויות קשות.
ומולה עמדה יריבה שבגלל שכבר הפסידה הכל העונה, את המאמן המיתולוגי, חלק מהזרים, את אמון הקהל וחלק גדול מהכבוד העצמי שלה, כבר לא היה לה מה להפסיד. וכמו פרטיזנים אמיתיים, ששרים אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, היא מצאה חרך, הרחיבה אותו, העזה, קיבלה מתנות מהפועל ת״א, שמה את עצמה בעמדת ניצחון ועל הדרך חשפה כל נקודת תורפה מקצועית ומנטלית של האדומים.
ים מדר עלה בחמישייה ונדמה היה שהאמביציה האישית שלו לחזור לעניינים עזרה להפועל ת״א למצוא רוח חדשה. מדר לחץ את הכדור, חטף, מסר אסיסטים וכל הפוקוס של הפועל ת״א היה הפעלה של הגבוהים, כשאוטורו, מוטלי ואודיאסי שלטו ברחבות ובטבעות, והפועל סיימה את הרבע הראשון עם 78 אחוז לשתיים.
מיצ׳יץ׳ אמנם קצת כפה כמה פעולות, ונדמה היה שהוא משתמש במשחק הזה כדי לחזור לכושר אישי טוב, בלי קשר לתוצאה הקבוצתית. האנוכיות הזו נבלעה בים הכשרון והדומיננטיות הרגילה שהפועל ת״א יודעת לייצר. במחצית האופק נראה פתוח לרווחה. גם חלק גדול מהרבע השלישי, והקבוצות התנהלו כאילו המשחק הוכרע. אז מה קרה שם לעזאזל?
תחילת הקריסה החלה דווקא עם הכניסה של ג׳ונס במקום מדר באמצע הרבע השלישי. ג׳ונס איבד כדורים, ניסה לסחוט עבירה עם זריקה מהחצי שזכתה להתעלמות, החטיא זריקות פנויות, שלשות, לייאפ במתפרצת, ומחוג המומנטום השתנה. מ-27 הפרש, שלוש דקות לתוך הרבע, זה ירד ל-11 עד שמדר החליף אותו דקה לסוף הרבע השלישי.
זה נכון שאיטודיס יותר קצר וחסר סבלנות עם מדר. כל טעות שלו יותר מהדהדת בראשו של המאמן והאצבע על הדק החילוף מהירה יותר. אבל מדר אתמול יכול היה להיות האיש שייצב את הפועל ת״א במומנטום השלילי אליו נכנסה לרבע הרביעי, עם פעולות של מקבל החלטות אחראי. הוא התחיל את הרבע הרביעי והמגמה השלילית נמשכה. וכאן צריך להיות הוגנים כלפיי איטודיס: אף אחד מהגארדים המובילים שלו אתמול לא תיפקד.
אבל מדר איבד כדור לקלאת׳ס, לאקיץ לקח מעליו ריבאונד התקפה, ותוך דקה וחצי ושלושה פוזשנים, פלוס 11 אדום הפך לפלוס חמש הפרש, והדם כבר היה במים. ואז הגיע תורו של מיציץ׳ לחרב את המשחק. אותן פעולות במחצית הראשונה שהצליחו לקבל כיסוי ותיקון על ידי הגבוהים, נחשפו עכשיו בבחירת זריקות רעה ואיבודים. מיצ׳יץ׳ של ההארכה היה בכלל בזיון הגנתי אחד גדול.
סטרלינג בראון לקח אותו לטיולים לטבעת בפוזשנים קריטיים, וכשהוא החליף בפיק אנד רול הענישו את הגבוה שנשאר על בראון. ובכלל, מדר, מיצ׳יץ׳ וג׳ונס, ואיתם הפועל כולה, נכנעו למה שהכניע אותה בכל ההפסדים שלה: העלאת אגרסיביות של היריבה, לחץ אינטנסיבי על הכדור, שימוש בעבירות בכל פעם שזיהו בידוד של יתרון איכותי, שמירה כפולה בפיק אנד רול להוציא את הכדור מהידיים שלהם, שהובילה לאיבודי כדור, למתפרצות, לשלשות במעבר, להחזרת האמונה בעצמם של הפרטיזנים.
ואתמול, נוסף לכל זה, גם תחושת ה״יהיה בסדר״ האדום. תשע הפרש, שתי דקות לסוף, יהיה בסדר. חמש הפרש, 34 שניות לסוף, יהיה בסדר. צריך עוד סל, עוד פעולה קטנה. אבל עוד זריקה לשלוש חסרת אחריות של מיצ׳יץ׳, עוד ריבאונד התקפה, עוד איבוד מול לחץ על כל המגרש. עוד פעולה ענקית של קלאת׳ס, של פרננדו, של בונגה ולאקיץ׳, שהיה פשוט אדיר והחזיר את הגאווה הסרבית שכל כך חסרה לפרטיזן. ואז כבר לא היה בסדר.
צריך לדבר על איטודיס
ההחלטה האסטרטגית של איטודיס לשחק סוג כזה של כדורסל מובנת. יש לו כשרון של סוסים דוהרים, יתרון איכותי כמעט בכל עמדה, אז למה לא לזרום עם זה? זה בינתיים מביא מקום ראשון ביורוליג. אבל אתמול הוכח שסוג הכדורסל הזה, שנשען כמעט בלעדית על כשרון, הוא משחק רולטה מסוכן שיכול להיגמר רע.
לאיטודיס יש סכימות התקפיות מרתקות ומקוריות, שאם היה ממשטר אותם גם כשהשחקנים שלו רוצים להשתולל, זה היה עוזר לו במצבי משבר, כשחוזרים לבסיס, לחוקים, ולהרגלים. זה אולי יפתיע לומר, אבל המאמן תאב השליטה הזה, קונטרול פריק ששולט בכל החלטה במועדון, מהתפריט של השחקנים ועד לבחירת המלונות, בוחר לשחרר את השליטה דווקא בסוג הכדורסל שהוא משחק.
אולי זו הבנה שלו שעם סוג השחקנים הזה, עם שיווי משקל דומיננטי של אמריקאים, לא כדאי לנסות ולעצור אותם, לעשות סדנאות חינוך, לפלוט כלפיהם אש ותמרות עשן, כי הוא יכול לגמור כמו אוברדוביץ׳ בפרטיזן שניסה לשלוט בחבורה שלא התחברה אליו ברמה האנושית. אולי הוא הבין שיש גבול גם לשליטה. אבל משמעת, היררכיה ושמירה על חוקיות הייתה מנצחת עבור הפועל את המשחק אתמול. כי גם שחקן שמרוויח 6 מיליון יורו בעונה צריך חוקים. גם סקוררים נטולי מצפון.
זה יפה שהפועל ת״א ״מוצאת דרך לנצח״ גם כשהיא משחקת רע. אבל בפלייאוף, כשהאגרסיביות עולה, זה עלול לא להספיק. יכול להיות שאיטודיס אוהב להיות קדוש וצודק. יכול להיות שהוא לפעמים פאסיב-אגרסיב. אבל כן, לא נעים להגיד, בסגל כזה צריך להיות לפעמים גם אגו מניאק כמו שאראס מול השחקנים. שיפחדו ממנו. שישנאו אותו. שינצחו משחקים שנמצאים בכיס.
לניצחון אין לאום
כבר מזמן הבנו שבעידן הכדורסל הנוכחי, דרכונים פחות חשובים מנצחונות. ל-W אין לאום. ואיטודיס צריך לנצח משחקים ולא להיות אחראי על רמת שביעות הרצון של כל השחקנים שלו. אבל היו לא מעט רגעים צובטי לב, בכל פעם שהמצלמה התמקדה אתמול בספסל של הפועל ת״א. ישבו שם בר טימור, גיא פלטין, תומר גינת, שחקנים מוכחים שהפכו לנערי פוסטר.
הטרנינג של החימום עדיין עליהם, גם לא יירד מהם, נראים כמו נוסעים בתחנת רכבת שמחכים לרכבת שכבר לא תגיע. ואם תגיע, תעשה נסיעה קצרה וכואבת. כמו זו של גיא פלטין שנכנס ל-19 השניות של המחצית. או לפחות זה מה שהוא חשב שיקרה. הוא יצא אחרי 12 שניות שלמות למראה חיוכם המריר, הציני, הכואב, והאמפטי של גינת וטימור. אז לדרכונים אולי אין תפקיד בבחירת דקות. אבל יש להם נשמה.
ההחלטה האסטרטגית של איטודיס לשחק סוג כזה של כדורסל מובנת. יש לו כשרון של סוסים דוהרים, יתרון איכותי כמעט בכל עמדה, אז למה לא לזרום עם זה? זה בינתיים מביא מקום ראשון ביורוליג. אבל אתמול הוכח שסוג הכדורסל הזה, שנשען כמעט בלעדית על כשרון, הוא משחק רולטה מסוכן שיכול להיגמר רע.
לאיטודיס יש סכימות התקפיות מרתקות ומקוריות, שאם היה ממשטר אותם גם כשהשחקנים שלו רוצים להשתולל, זה היה עוזר לו במצבי משבר, כשחוזרים לבסיס, לחוקים, ולהרגלים. זה אולי יפתיע לומר, אבל המאמן תאב השליטה הזה, קונטרול פריק ששולט בכל החלטה במועדון, מהתפריט של השחקנים ועד לבחירת המלונות, בוחר לשחרר את השליטה דווקא בסוג הכדורסל שהוא משחק.
אולי זו הבנה שלו שעם סוג השחקנים הזה, עם שיווי משקל דומיננטי של אמריקאים, לא כדאי לנסות ולעצור אותם, לעשות סדנאות חינוך, לפלוט כלפיהם אש ותמרות עשן, כי הוא יכול לגמור כמו אוברדוביץ׳ בפרטיזן שניסה לשלוט בחבורה שלא התחברה אליו ברמה האנושית. אולי הוא הבין שיש גבול גם לשליטה. אבל משמעת, היררכיה ושמירה על חוקיות הייתה מנצחת עבור הפועל את המשחק אתמול. כי גם שחקן שמרוויח 6 מיליון יורו בעונה צריך חוקים. גם סקוררים נטולי מצפון.
זה יפה שהפועל ת״א ״מוצאת דרך לנצח״ גם כשהיא משחקת רע. אבל בפלייאוף, כשהאגרסיביות עולה, זה עלול לא להספיק. יכול להיות שאיטודיס אוהב להיות קדוש וצודק. יכול להיות שהוא לפעמים פאסיב-אגרסיב. אבל כן, לא נעים להגיד, בסגל כזה צריך להיות לפעמים גם אגו מניאק כמו שאראס מול השחקנים. שיפחדו ממנו. שישנאו אותו. שינצחו משחקים שנמצאים בכיס.
לניצחון אין לאום
כבר מזמן הבנו שבעידן הכדורסל הנוכחי, דרכונים פחות חשובים מנצחונות. ל-W אין לאום. ואיטודיס צריך לנצח משחקים ולא להיות אחראי על רמת שביעות הרצון של כל השחקנים שלו. אבל היו לא מעט רגעים צובטי לב, בכל פעם שהמצלמה התמקדה אתמול בספסל של הפועל ת״א. ישבו שם בר טימור, גיא פלטין, תומר גינת, שחקנים מוכחים שהפכו לנערי פוסטר.
הטרנינג של החימום עדיין עליהם, גם לא יירד מהם, נראים כמו נוסעים בתחנת רכבת שמחכים לרכבת שכבר לא תגיע. ואם תגיע, תעשה נסיעה קצרה וכואבת. כמו זו של גיא פלטין שנכנס ל-19 השניות של המחצית. או לפחות זה מה שהוא חשב שיקרה. הוא יצא אחרי 12 שניות שלמות למראה חיוכם המריר, הציני, הכואב, והאמפטי של גינת וטימור. אז לדרכונים אולי אין תפקיד בבחירת דקות. אבל יש להם נשמה.
