קייסי פראת`ר הוא אחד הזרים הבולטים ששיחקו בליגת העל בשנים האחרונות. הגארד שמשחק כיום בליגה האוסטרלית היה השחקן המצטיין של ליגת העל ב-2020/21 במדי הפועל אילת, אך אחרי שתי פציעות קשות שוחרר מהקבוצה.
חרף העובדה כי הוא שחקנה של בריסיביין מהליגה האוסטרלית, פראת`ר היה בישראל בזמן היציאה למבצע שאגת הארי בשל עניינים משפטיים. פראת`ר היה חתום על חוזה לשנה נוספת אחרי השיקום מפציעתו הראשונה, כלומר במהלך 2022/23, ולטענתו המשכורת באותה השנה לא שולמה לו והקבוצה חייבת לו כ-100 אלף דולר. עורכי הדין איצק אבישר וערן דגן מלווים אותו במישור המשפטי, כאשר גם סוכן השחקנים נדב מור (שהביא אותו לישראל) קרוב אליו לאורך התהליך.
חרף העובדה כי הוא שחקנה של בריסיביין מהליגה האוסטרלית, פראת`ר היה בישראל בזמן היציאה למבצע שאגת הארי בשל עניינים משפטיים. פראת`ר היה חתום על חוזה לשנה נוספת אחרי השיקום מפציעתו הראשונה, כלומר במהלך 2022/23, ולטענתו המשכורת באותה השנה לא שולמה לו והקבוצה חייבת לו כ-100 אלף דולר. עורכי הדין איצק אבישר וערן דגן מלווים אותו במישור המשפטי, כאשר גם סוכן השחקנים נדב מור (שהביא אותו לישראל) קרוב אליו לאורך התהליך.
פראת`ר אמר: "בעונת 2020/21 חתמתי בהפועל אילת בליגת העל. הייתה לנו עונה נהדרת, היינו ברביעייה הראשונה לאורך כל השנה. הגענו לפלייאוף, אבל בחצי הגמר עליתי לליי-אפ מול מכבי ת"א ונפצעתי בצורה קשה. לא הייתי יכול לשחק כדורסל במשך עונה שלמה, אחרי שהייתי ה-MVP של ליגת העל. נדלג קדימה - עברתי את רוב השיקום שלי בארצות הברית, וניהלתי מגעים על חוזה חדש עם הפועל אילת".
"רצינו להגיע להסכם חדש לשנתיים, כשבשנה הראשונה לא הייתי יכול לשחק והשנה השנייה הייתה מובטחת לחלוטין. עשיתי הכל. בספטמבר של השנה העוקבת התאמנתי, עליתי לליי-אפ ושברתי את הפיקה של הברך. זאת הייתה פציעה קשה שהושפעה מהפציעה הראשונה, זה היה דומה מאוד לתהליך השיקום. לא היה שום דבר שהייתי יכול לעשות, זה הושפע מהניתוח הראשון שעברתי".
פראת`ר המשיך ודיבר על הפציעה: "הייתי באילת בשתי העונות הבאות, ניסיתי לחזור לשחק. ברגע שהם הבינו שאני לא יכול לעשות את זה הם חתכו אותי, ולא שילמו לי את הכסף שהובטח לי", טען פראת`ר. "הייתי לבדי בישראל, ללא עבודה. התאמנתי במטרה לחזור, חשבתי שאקבל תמיכה מלאה מהמועדון. זה לא היה המקרה אבל הצלחתי להבין את זה".
"מדובר בביזנס, צריך לעשות את הדבר הטוב ביותר עבור המועדון ואני צריך לעשות את הדבר הטוב ביותר עבורי. חתמתי כדי לשחק מתוך הבנה שיכבדו את החוזה. אני צריך לעשות את הדבר הטוב ביותר עבורי, עבור משפחתי ולמען הקריירה. רציתי שתהיה לי עונה נהדרת, התמודדתי עם פציעות. אני חושב שהגענו לחוזה טוב כי שיחקתי היטב. רציתי לחזור ולשחק".
"קיוויתי שדברים יתפתחו בצורה אחרת, אבל אני מבין את זה. אני לא יכול לכעוס יותר מדי, זאת הייתה קבוצה נהדרת שהגיעה להישגים נהדרים, היו לי חברים טובים מאוד לקבוצה. חלקנו בקשר עד היום. אין לי דם רע עם חלק מהאנשים במועדון. במקרה של אחרים? צריכים לבדוק את הדברים האלה. לא כיבדו את החוזה וזה הדבר המאכזב. עשיתי את שלי, הם לא עשו את שלהם".
פראת`ר אמר: "החלק הקשה ביותר היה ההגעה מאוסטרליה בה אני משחק כיום (כשהוא חזר לישראל לניהול העניינים המשפטיים). הגעתי מאוסטרליה לת"א, משם לת"א מאילת. הייתי אמור לארגן את כל הטיסות שלי, את שהותי בישראל. בתור שחקן כדורסל לרוב אתה לא עושה דברים כאלה, בטח כשזה עניין קבוצתי. זה היה החלק הקשה ביותר".
בהמשך, פראת`ר סיפר על המסע מישראל: "כשזה קרה הייתי בחדר המלון שלי, רציתי להבין מה קורה. שמעתי שדונלד טראמפ אמר שהיו התקפות, אבל דאגתי. מהחוויות הקודמות שלי בישראל, כשהייתה מלחמה, הייתי באילת. הבנתי שזה אחד המקומות הבטוחים ביותר. לא שמעתי אזעקות, לא הלכתי לממ"ד אף פעם. ברגע שזה התחיל ראיתי ישראלים רצים, נכנסים לפאניקה ומחפשים מקלט. קפצתי מהמיטה, לקחתי את המחשב, את הטלפון ואת הדרכון שלי ורצתי ליציאה".
פראת`ר המשיך: "ירדתי במדרגות, נשארתי באזור. שמעתי אנשים בוכים. מישהי צעקה `למה הם עושים את זה?`. זה הפחיד אותי, אבל הצלחתי לדבר עם אחד הבחורים הצעירים. הוא אמר לי שזה לא אומר שתקפו בישראל. חזרתי לחדר וניסיתי להבין מה קרה. עורך הדין אמר לי שאני כנראה אצטרך לעזוב את ישראל. הוא הסביר לי מה קרה, שהפציצו את איראן ושהיא אמורה להפציץ בחזרה. כשישראלי אומר לך את זה אתה דואג. ישראלים מבינים מלחמה בצורה אחרת ממני. ירדתי ללובי, עורך הדין שלי ניסה לעזור לי לארגן דברים כדי שאוכל לצאת מישראל בצורה הטובה ביותר. התלבטנו אם לצאת דרך ירדן או מצרים, חשבנו על התסריט הטוב ביותר ועל כך שאני עלול להתקע בירדן. לכן החלטתי לנסוע לקהיר".
אקס אילת ליווה אותנו בהשתלשלות האירועים: "נסעתי במונית עד לגבול עם מצרים, דיברתי עם האנשים במעבר ואמרתי להם שיש לי נסיעה. לקחתי מונית אחרת, נסיעה של שמונה שעות, כדי לקחת מטוס לדובאי ומשם לאוסטרליה. בסופו של דבר הגעתי לגבול, לא הייתי יכול להוציא מזומן כי הכרטיס לא הרשה לי. למזלי, נהג המונית היה יכול ללוות אותי לקזינו בו הוצאתי את הכסף. כשהגעתי לקהיר, החלטנו לשנות את התוכנית ולעבור בשארם א` שייח. אחרי שלוש וחצי שעות הגעתי לשארם, המום, ומשם הייתי אמור לנסוע לקהיר.
"אתה לא רגיל לדברים כאלה כשאתה גדל בארצות הברית. פחדתי. רציתי להגיע ליעד ולנסוע מקהיר לדובאי. אז שמעתי שהייתה תקרית בדובאי שסגרה את כל המרחב האווירי. כלומר - נתקעתי בקהיר. אי אפשר להגיע לאוסטרליה. ניסיתי להבין מה קורה, אבל אנחנו בחודש הרמדאן. הרבה מאוד אנשים לא עובדים, הבנתי שהטיסה שלי בוטלה. התקשרתי לקבוצה שלי באוסטרליה וניסינו להבין איך אני מגיע בהקדם האפשרי, כי לא רציתי להיתקע".
"נשארתי בקהיר ללילה סמוך לנמל התעופה. חזרתי אליו וניסיתי לסדר לעצמי טיסה. לא הצלחתי, הייתי צריך להבין מה קורה. הבנתי שאין לי אפשרות אחרת. בסופו של דבר מצאתי טיסה שעזבה בשלוש בבוקר מקהיר לניו יורק, משם ליוסטון, משם לסידני ומשם לבריסיביין. 36 שעות או יותר. עליתי על הטיסה הזאת. כרגע אני בניו יורק, ממתין לטיסות הנוספות שלי".
"ברגע שדברים התחילו להדרדר, הכל נעצר. ראיתי חדשות, התקשרתי למשפחה שלי, דיברתי עם הסוכן, עם עורכי הדין, שמעתי אזעקות. הכל הפך לאמיתי מאוד, מהר מאוד. שום דבר אחר לא שינה. חששתי לחיי. אשקר אם אגיד שלא היה שום פחד, לא ידענו מה עומד לקרות. כבן אדם, אתה נבהל. רציתי להישאר רגוע, להבין כמה שיותר, להבין את האנשים שלי. נשארתי מחובר לקרקע, חשבתי רק על חזרה לבני ולאשתי. זאת הייתה המוטיבציה הגדולה ביותר עבורי".
"רק רציתי לחזור לאשתי ולבני"
"דאגתי, חשבתי על החברים שלי שתקועים במזרח התיכון. אני מקווה שכולם יהיו בטוחים ושיוכלו לנוע בשלום. כדורסל הוא רק חלק אחד מהחיים. הייתי צריך להתמודד עם הצד העסקי שלו, עם דברים נוספים. החיים זה דבר מורכב. כשמשהו כזה קורה, אתה חושב רק על הבטיחות של האנשים שאיתך. על כל מי שצריך להיות בטוח. אפשר לדבר על כדורסל, אבל יש דברים גדולים יותר. רציתי רק לחזור למשפחתי ולראות שכולם בסדר. רציתי להבין מה הדבר הבא. אף אחד לא ידע מה עומד לקרות. הכדורסל היה משני".
"הדבר המפחיד ביותר היה מחסום השפה ותחושת חוסר הוודאות. כשהגעתי לגבול המצרי לא הצלחתי להוציא כסף, לא הצלחתי לדבר איתם. הייתי לבד. הייתי צריך להתמודד עם זה לגמרי לבדי. חיפשתי את עצמי, ניסיתי להבין איך אני מגיע ליעד. ברגע שהגעתי - טיסות בוטלו, שדות תעופה נסגרו. זה היה סיפור שלם, כולם פחדו. כל מי שרצה להגיע לדובאי היה עצבני ומודאג. אנשים עם בני משפחה בדובאי רק רצו לחזור הביתה. אף אחד לא ידע כמה זה חמור, כולל אותי".
"ניסיתי לנווט, אבל התמודדתי עם שורת מחסומים, דוכנים סגורים וכו`. הייתי צריך לקבל החלטה, אולי הייתי צריך להגיע לירדן אבל הייתי נתקע כמו אנשים ששם עד עכשיו. אנשים תקועים בירדן ועדיין לא יכולים לטוס. הייתה לי הזדמנות להגיע לערב הסעודית, אבל גם שם קרו דברים במהלך המלחמה וזה הפחיד אותי. הייתי יכול להגיע לטורקיה, אבל לא ידעתי אם הם יתערבו גם כן. רק רציתי לחזור לאוסטרליה. במזרח התיכון זה סיפור אחר, כי אתה לא יודע מתי, איפה ואם שדות התעופה יסגרו. זה היה אחד הדברים המלחיצים ביותר, הדרך מהגבול המצרי לשארם א שייח`. הייתה נסיעה מפוקפקת. הנהג שלי לא ידע אנגלית, הוא דיבר בטלפון עם חבריו בשפה שלא הבנתי. כל מה ששמעתי היה המילה `אמריקאי`. התחלתי לחשוב, לתהות אם אני בטוח. בסופו של דבר זאת הייתה הדרך היחידה להגיע. כשהייתי מחוייב, הייתי מחוייב".
"רציתי לציין שכל אחד שדיברתי איתו כאן עזר, היה חברותי מאוד. מתקופתי בישראל ועד שהגעתי לגבול המצרי", חתם פראת`ר. "מנהג המונית, האנשים במצרים. כולם עזרו. אנשים טובים. אני מעריך את זה".
"דאגתי, חשבתי על החברים שלי שתקועים במזרח התיכון. אני מקווה שכולם יהיו בטוחים ושיוכלו לנוע בשלום. כדורסל הוא רק חלק אחד מהחיים. הייתי צריך להתמודד עם הצד העסקי שלו, עם דברים נוספים. החיים זה דבר מורכב. כשמשהו כזה קורה, אתה חושב רק על הבטיחות של האנשים שאיתך. על כל מי שצריך להיות בטוח. אפשר לדבר על כדורסל, אבל יש דברים גדולים יותר. רציתי רק לחזור למשפחתי ולראות שכולם בסדר. רציתי להבין מה הדבר הבא. אף אחד לא ידע מה עומד לקרות. הכדורסל היה משני".
"הדבר המפחיד ביותר היה מחסום השפה ותחושת חוסר הוודאות. כשהגעתי לגבול המצרי לא הצלחתי להוציא כסף, לא הצלחתי לדבר איתם. הייתי לבד. הייתי צריך להתמודד עם זה לגמרי לבדי. חיפשתי את עצמי, ניסיתי להבין איך אני מגיע ליעד. ברגע שהגעתי - טיסות בוטלו, שדות תעופה נסגרו. זה היה סיפור שלם, כולם פחדו. כל מי שרצה להגיע לדובאי היה עצבני ומודאג. אנשים עם בני משפחה בדובאי רק רצו לחזור הביתה. אף אחד לא ידע כמה זה חמור, כולל אותי".
"ניסיתי לנווט, אבל התמודדתי עם שורת מחסומים, דוכנים סגורים וכו`. הייתי צריך לקבל החלטה, אולי הייתי צריך להגיע לירדן אבל הייתי נתקע כמו אנשים ששם עד עכשיו. אנשים תקועים בירדן ועדיין לא יכולים לטוס. הייתה לי הזדמנות להגיע לערב הסעודית, אבל גם שם קרו דברים במהלך המלחמה וזה הפחיד אותי. הייתי יכול להגיע לטורקיה, אבל לא ידעתי אם הם יתערבו גם כן. רק רציתי לחזור לאוסטרליה. במזרח התיכון זה סיפור אחר, כי אתה לא יודע מתי, איפה ואם שדות התעופה יסגרו. זה היה אחד הדברים המלחיצים ביותר, הדרך מהגבול המצרי לשארם א שייח`. הייתה נסיעה מפוקפקת. הנהג שלי לא ידע אנגלית, הוא דיבר בטלפון עם חבריו בשפה שלא הבנתי. כל מה ששמעתי היה המילה `אמריקאי`. התחלתי לחשוב, לתהות אם אני בטוח. בסופו של דבר זאת הייתה הדרך היחידה להגיע. כשהייתי מחוייב, הייתי מחוייב".
"רציתי לציין שכל אחד שדיברתי איתו כאן עזר, היה חברותי מאוד. מתקופתי בישראל ועד שהגעתי לגבול המצרי", חתם פראת`ר. "מנהג המונית, האנשים במצרים. כולם עזרו. אנשים טובים. אני מעריך את זה".
