sportFive1674464 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5

לקח כמה חודשים טובים עד שהגענו לרגע הזה, אבל בסוף נמצא משהו שתפס את דני אבדיה לא מוכן. 

הקמפיין לבחירתו לאולסטאר אמנם נמשך כמה שבועות טובים, אבל מה שקרה קצת אחרי 1:20 לפנות בוקר שעון ישראל ב-2 בפברואר 2026, כאשר אגדות עבר ישבו סביב השולחן של NBC והקריאו את שמו בין הנבחרים, היה הרגע שבו דני אבדיה חדל להיות מושא הערצתם של אוהדי NBA, ואז אוהדי כדורסל, ואז אוהדי ספורט ישראלים - והפך רשמית לנכס לאומי. ראש הממשלה והנשיא בירכו, כל מגיש בתחנת טלוויזיה או רדיו ביקש לשמוע עליו, שולי רנד שיבח בפודקאסט את "היהודי הקדוש שיש לו תכונות אלוקים", הגזענים התורנים גילו פתאום שהשם "זופר אבדיה" לא ממש מופיע בספר שמואל א` והגיבו בהתאם. באמצע הלילה ההוא בפורטלנד, הוא שלח סרטון לתקשורת, בו הוא נראה קצת המום, נפעם, אפילו מופתע מעוצמת האהבה שקיבל מעם ישראל. 

 

 

אחרי שבוע, כאשר חזר לפרקט מהפציעה בגב מול פילדלפיה, הוא כבר הוסיף לזה עוד משפט. "זה נותן לי דחיפה, אבל כאילו, צ`יל אאוט", אמר, עדיין נראה משועשע מכל הבאזז סביבו. "זה אחלה מיילסטון, אבל יש עוד כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגשים בקריירה - פלייאוף, אולי אליפות". נו טוב - עם ישראל, אחרי הכל, נוטה לפעמים למאניה-דיפרסיה וקצת פחות מאמין בתהליכים. דני אבדיה אמנם קיבל יופי של דחיפה מהעם, הוא ישראלי גאה שדיבר בעיניים בורקות על הדגל שיהיה לו על החולצה, אבל למזלו, במובן הזה של אמונה בתהליכים, המרחק בינו לבין העם היושב בציון - גדול בערך כמו המרחק בין ישראל לפורטלנד.

הכדור עובר לספליטר

בין כל המגיבים המאאאגניבים שהחליטו לתפוס טרמפ על הבחירה של אבדיה כדי לצבור לייקים, בלטו גם כמה פוסטים ציניים בסגנון "דני הוא ההוכחה שכל ילד עם גנים של כוכב סרבי ואמא ספורטאית, מוסר עבודה ויכולת כדרור פסיכית, יכול להגיע לאולסטאר". כאילו שמשהו מכל הדברים האלה, פרט לגנים (המשובחים לכשעצמם) שקיבל, ניתן לו במתנה. שחקנים שמגיעים לאולסטאר, שמקבלים הכרה רשמית בהיותם שייכים לאליטה של ה-NBA, יש כ-25 בשנה. הטובים ביותר חוזרים לשם גם בשנים שאחרי. הדרך לשם כל כך קשה, ארוכה ותובענית, שעל כל אבדיה, יש כמה אלפי אנשים שאבא או אמא שלהם היו כוכב עבר ומה לעשות, דווקא לא הגיעו לאולסטאר, או ל-NBA, או בכלל לקריירה ספורטיבית.

דני הוא כן ההוכחה למשהו אחר: שכדי להגיע לאן שהגיע, הנשק הכי חשוב בארסנל שלו הוא החוסן המנטלי. היכולת שלו הביאה אותו לבמה המרכזית גם מבחינת חשבונות הסושיאל של ה-NBA עצמה וגופי תקשורת מובילים כמו יאהו ו-The Athletic, ושם נשלפו סיפורים מהארכיון, כמו איך שחקני NBA לשעבר שהגיעו לישראל, לעגו לו בגלל "היקי" על הצוואר ושיחקו איתו בפיזיות, כשהיה נער בן 15 שהתאמן איתם במכבי תל אביב. אבדיה עיכל, התבאס, והתחזק כדי לדחוף בחזרה. את ההתפתחות שלו ליווינו מקרוב, ועדיין, גם כשנתן ב-2024/25 חצי עונה מרשימה בזמן שרוב שחקני הבלייזרס התחילו להתכונן נפשית לחופשה בקנקון, אבדיה עבר מתחת לרדאר של ה-NBA. הכל היה מוכן מבחינתו לעוד עונת שיפור, ואז, תוך שלושה שבועות, הגיעו שתי בומבות לא צפויות.

לא בטוח כמה אוהדי NBA זוכרים בכלל כיום, כאשר טיאגו ספליטר מתרוצץ על הקווים של פורטלנד, אבל מי שהתחיל את העונה כמאמן של הבלייזרס היה צ`ונסי בילאפס. משחק אחד אחרי תחילת העונה - אחד!! - האיש שהפך לדמות אבהית עבור אבדיה, שסיפר בגאווה איך דני בא לשבת אצלו בחדר בשנה שעברה כדי לשוחח על איך למקסם את היכולת שלו בצורה שתועיל לקבוצה, שטס לאליפות אירופה וישב בגובה המגרש כדי לראות אותו מקרוב, נעלם. ולא סתם נעלם, נעצר על ידי ה-FBI במסגרת פרשה עצומת-מימדים. 

לא רק שאבדיה לא התרסק מנטלית, הוא תפס מנהיגות. הבלייזרס הציבו אותו כשחקן היחיד שיענה על שאלות לאחר מכן בפני העיתונאים. ואיכשהו נראה שהחיבור שלו עם ספליטר היה המשך טבעי של הקשר שלו עם בילאפס. המאמן הברזילאי, שהגיע בעצמו מהכדורסל האירופי, סיפר כי הובא כדי לקחת את סגנון המשחק של הבלייזרס מהעונה שעברה - מקום 16 בליגה עם 99.5 התקפות למשחק - וללחוץ על טורבו. העיקרון הזה עזר לאבדיה לשדרג את עצמו עוד יותר - מה שגם נתן למאמן הברזילאי את הביטחון להמשיך באותה שיטה. כיום פורטלנד רושמת 101.9 התקפות למשחק, מקום 7 בליגה, אחרי שהיתה זמן רב בטופ-3. "אף אחד לא ראה את דני נותן עונה כזו", אמר לאחרונה ספליטר. "הכל קרה מיום ליום, ממשחק למשחק, הוא פשוט השתפר, והשתפר עוד יותר, לוקח יותר אחריות והכל מול העיניים שלנו. נהדר לראות את ההתפתחות הזו". 

 

 

לפחות שבוע-שבועיים? נסו 8

הבומבה השנייה יכלה לרסק את אבדיה לא רק מנטלית, אלא גם פיזית. ב-26 בספטמבר הבלייזרס הודיעו כי סקוט הנדרסון, שהיה אמור להיות אחד משני מובילי הכדור הבכירים של הקבוצה העונה, קרע את ההמסטרינג וצפוי להיעדר בין חודש לחודשיים. באמצע נובמבר נפצע ג`רו הולידיי, וב-22 בנובמבר הודיעה הקבוצה כי הוא צפוי להיעדר "לפחות שבוע-שבועיים". לא ברור אם הבעיה שם היא בלימודי ליבה או בטיפולים רפואיים, אבל ג`רו החסיר 8 שבועות, והנדרסון נעדר יותר מ-4 חודשים עד שחזר לשחק בתחילת פברואר. אם זה לא מספיק, אז בלייק ווסלי, שסן אנטוניו ויתרה עליו, התאים להפליא לסגנון של הבלייזרס (עם קצב של 105.9 התקפות למשחק, הוא מדורג ראשון מבין שחקני הבלייזרס ששותפו ב-10 משחקים ומעלה העונה) - רק שאז גם הוא שבר עצם ברגל. 

מפה לשם, פורטלנד, שפתחה את העונה עם 5 ניצחונות ב-8 המשחקים הראשונים והיתה הראשונה שהנחילה הפסד לאלופה אוקלהומה סיטי - נשארה בלי אף מוביל כדור. לפי כתבה של ירון ויצמן ב"יאהו", זה השלב שבו ספליטר לקח את אבדיה לשיחה צפופה, שאל אותו אם הוא יכול לרכז, ודני ענה לו "זה מה שעשיתי כשהיית סקאוט שבא לראות אותי ביורוליג לנוער". משם, במקום ללכת לאיבוד מול קבוצות שממרקרות אותו בשבעה צבעים בראש דוח הסקאוטינג, אבדיה לקח את המושכות, ועשה את הקפיצה לרמת האולסטאר. 

במשך שבועות ארוכים הוא ייצר מצבי קליעה לחברים, ולמרות שזו היתה אחת מחבורות הקלעים הכי חלשות בליגה, עדיין רשם מספרים נהדרים של אסיסטים. מי זוכר כבר את השחקן חסר הביטחון מוושינגטון שאחרי ריבאונד, אם הוא לא היה מוסר את הכדור לראסל ווסטברוק תוך 0.004 שניות, היה מקבל מבט מצמית? אחרי שבחודש אוקטובר רשם איבוד כמעט על כל אסיסט שמסר, בנובמבר ובדצמבר דני כבר רשם יחס יפה של 1.87 אסיסטים על כל איבוד. הוא הוסיף עוד שינויי כיוון, הטעיות ודרכים לשבור לחץ, למד להיעזר בדונובן קלינגן - גם בחסימות שהציב לו כדי לפנות מטרדים מהדרך, וגם ביכולת שלו למסור מתוך ה"שורט רול" אחרי שהיריבה מציבה על דני שמירה כפולה. עם הזמן גם הביטחון של השחקנים סביבו עלה, והזריקות התחילו להיכנס.

וינס, טימאק וכרמלו מתפעלים

בסופו של דבר, גם אבדיה התברר כבן אנוש. אחרי שדורג בין הראשונים בליגה בדקות משחק, ברבע אחרון של משחק בית נגד הניקס הוא מתח את הגב, פציעה שממנה לא באמת יצא במשך שלושה שבועות. אבל המאמנים כבר ראו מספיק, ושלחו אותו לאולסטאר. חוץ מכמה שחקני עבר נרגנים, לאף אחד לא היה ספק שמקומו של אבדיה באירוע הזה. אם כבר, רק כדי לעשות את הרגע קצת יותר סוריאליסטי, עיקר דיוני "האם הוא ראוי לאולסטאר" עסקו בשחקן שהוכרז אחרי אבדיה - אחד בשם לברון ג`יימס.

מאז, המעמד שלו השתנה: במשחק בית נגד פניקס ששודר ב-NBC אבדיה אפילו לא שיחק, אבל 12 שניות הספיקו כדי לראות עד כמה. טרייסי מגריידי, וינס קרטר וכרמלו אנתוני, שלושה חברי היכל התהילה עם 72 אלף נקודות קריירה בליגה, שעד היום היילייטס שלהם מוקרנים שוב ושוב בכל שבוע ברשתות החברתיות, ישבו ודיברו לפני המשחק, כשהישראלי ניגש אליהם ותפס את תשומת לבם. "הנה דני, הנה האולסטאר!", התפעלו ממנו. "זה מאוד אמוציונלי בשבילי, חלום שהתגשם", מלמל, נפנף לשלום והלך. 200 אלף צפיות ב-X על משפט ורבע. ככה זה כשאתה בליגה של הגדולים. ועם זאת, נראה שבמקרה שלו ההצלחה באמת לא תשנה אותו: כנראה שאין אדם שיותר מחובר לקרקע ממנו, והתשובה שלו בעברית אחרי המשחק מול פילדלפיה באמת נתנה את המסגור הכי נכון שיש: צ`יל אאוט, יש עוד דרך לעשות. 

 

 

אז האם יש דבר שבאמת למדנו מאבדיה? בהחלט: שכל שחקן שקיבל את הגנים הנכונים ומוסר העבודה, ואז פיתח חוסן מנטלי אדיר, לא התייאש גם כשנדחק לקצה הרוטציה וגם כשיריבות השאירו אותו חופשי, שידרג כל אלמנט במשחק שלו בחודשים על גבי חודשים של עבודה, והפך בענווה ותוך כדי משחק קבוצתי למפלצת שמאמנים ברחבי הליגה מחפשים דרכים יצירתיות לעצור - יכול להיות, בסופו של דבר, אולסטאר.