אם רוצים לבחון את עונת היורוליג של מכבי ת״א עד עתה על ידי שורות תחתונות, עם חישובי חישובים על איך היא משתחלת לפלייאין, שזה בעצם פלייאוף של משחק אחד, אולי שתיים, הסיכום יהיה פסימי. אם רוצים לדבר על המילה שיצאה מהלקסיקון עבור הצהובים, שנקראת ״פלייאוף״, הסיכום יהיה עגום, לא רלבנטי. אבל אתמול בערב ביד אליהו, זה לא היה ערב של שורות תחתונות, סיכומים או חישובים. זה היה ערב של פאן טהור, של כדורסל מהנה, של מהלכים שיכלו למלא כמעט לבד את עשרת המהלכים השבועיים של היורוליג. למשל רומן סורקין, שהטביע באגרסיביות בגבהים שאנשים לבנים מדממים מהאף כשהם מגיעים אליהם. או מריוס סנטוס, שעשה הומאז׳ לפוסטרים של ״מעריב לנוער״ והכניס את מוזס רייט לפוסטר של כפולת האמצע שלו. סנטוס היה מקבץ היילייטס מהלך אתמול, עם נוכחות משמעותית וחטיפה שסגרה את המשחק. אבל ההיילייט של ההיילייטס שלו היה ניסיון למסור מסירה קשתית בין גבוהים, שהפכה לשלשה. הפרצוף המופתע שלו לאחר הסל היה כמו של ילד שמגלה שהקקי שלו הוא הכי מיוחד בעולם. בסיום המשחק, כשכולם הרימו את הראש אל עבר לוח התוצאות, הפוקס של סנטוס היה בעצם ההפרש בו מכבי ניצחה. ואפשר להגיד לגביי ההפרש הזה את אותו הדבר גם על השלשות של ג׳ימי קלארק, עם תצוגה סטייל לוני ווקר לעניים, שגרם לתהות אם מדובר בשבוע חד פעמי יחד עם התצוגה מול הפועל ירושלים או שהוא בעצם התגלה כשחקן בעמדה 2 שמנסה בכוח להיות 1? אם קלארק ימשיך ביכולת הזו הוא יזכיר לכולם למה היה חשוב למכבי להביא אותו מערבות הרצליה ושבמקצוע הזה פשוט חשוב להיות שחקן, לא עמדה.
הפועל בצהובז׳לגיריס היא קבוצה שמשלבת בין פורוורדים ארוכים, סנטר דומיננטי ושני גארדים אקספלוסיביים שמאזנים עם יכולת אישית (פרנסיסקו ולו) ויוצרים מצבים לקלעים. בביקור הקודם שלה ביד אליהו, היא נתנה תצוגה הגנתית מול המכונה ההתקפית של הפועל ת״א, בעיקר בזכות הגנת חילופים שהשאירה את הפורוורדים שלה מול הגארדים הדומיננטים של הפועל, שהצליחו להוריד משמעותית את אחוזי הקליעה של מובילת היורוליג. אבל אתמול על כל חילוף הגיע עונש. על כל טיפול לא אגרסיבי בפיק אנד רול הגיע דאנק על הראש. מכבי ת״א התחפשה להפועל הנוכחית עם מגוון התקפי שהגיע כמעט מכל עמדה. עם שיא עונתי בשלשות (15 ב45%), ונקודות בספרות כפולות מחמישה שחקנים שהבליטו את ההגנה הלא קיימת של ז׳לגיריס, שהשתלבה היטב עם ספר התרגילים של קטש ויצרו קצב משחק גבוה ומהנה עם עוד היילייטס. למשל, ההאלי הופ של בלאט אל עבר ג׳יילן הורד (ואחרים), שכבר הפך לחלק עיקרי, שלא לומר משעמם, ברפרטואר ההתקפי של מכבי תחת קטש. כל היורוליג מכיר את זה. כל היורוליג מגיב לזה. חוץ מז׳לגיריס אתמול, שיציאה לא אגרסיבית בפיק אנד רול כדי למנוע את המסירה של בלאט וכיסוי לא אפקטיבי שיאסוף את השחקן המתגלגל לטבעת אכלה את המהלך הזה שוב ושוב ושוב, ללא עקומת למידה. בלאט פינק את כל מי שרצה לסיים קרוב לטבעת, ועם הדחיפה האדירה של האוהדים, ההאלי הופ השיגרתי קיבל נופך משמעותי יותר כשקיבע את הדומיננטיות הצהובה בכל פעם שהייתה זקוקה לסל. ז׳לגיריס רדפה אחרי מכבי עד שהמאמן שלה, תומאס מסיוליס, זרק את הכדורסל המתוכנן ונתן לפרנסיסקו לדהור קדימה במגוון פעולות אישיות כדי להצמיד את המשחק ואולי לעשות נס ז׳לגיריס הפוך. כמו נגד ולנסיה במשחק בארנה הירושלמית, ז׳לגיריס הטילה בפוזשן האחרון מטח טילים לא מדוייקים שהשאירו את הניצחון צהוב ומקומי, אבל עם מחשבות על הסדקים ביכולת של מכבי לסגור משחקים.
תבוסת מאסיוליס
הרוטציה של קטש אתמול הייתה מופתית, וכל חילוף, בטיימינג מעולה, חשף גוון אחר של מכבי, בלי שנוצרה ירידה באינטנסיביות או ביכולת לייצר נקודות. במאצ׳ אפ בין המאמנים מי צריך למצוא פתרונות למה שהיריבה זורקת עליך, קטש הביס את מאסיוליס. זה התחיל עם איפה לונדברג, גארד גדול וחזק שאוהב להשתעשע עם גארדים קטנים ומעצבנים, שהביא את מאודו לו בדיוק לנקודות שלונדברג אוהב. זה המשיך עם ג׳ון דיברתלומיאו שהשתלב מצויין עם הרוח שנשבה כלפיו מהיציעים, בשלשות, אנרגיה, הגנה מצוינת על פרנסיסקו במחצית הראשונה וגם חילוץ הגנתי לרומן סורקין כשקיבל בהגנת המעבר את פרנסיסקו האיום. וזה הסתיים עם טי ג׳יי ליף, שהוא סטרץ׳ 4 בלי הסטרץ׳, שאסף נקודות בדרכים שונות ומשונות, סיים עם המדד הגבוה בקבוצה (23), והזכיר את הדומיננטיות של אבא שלו בגליל עליון, עם גמלוניות חיננית שלא ניתן לעצור.
ועדיין, יש פוזשנים שגורמים לך לתהות: מה היה יכול לקרות? זה קרה ברבע השני, אחרי זריקות עונשין. מכבי לחצה על כל המגרש לחץ של 2-2-1, מוכר וידוע, ובעיקר רך ונטול השפעה לאורך העונה. אבל הנה, ה2-2-1 התעורר לחיים ומכבי ניסתה לעשות שמירה כפולה אחרי שהכדור עבר את החצי. ז׳לגיריס הניעה כדור, ומכבי המשיכה בשמירה כפולה נוספת על הפיק אנד רול, שיצר חטיפה, הוציא התקפת מעבר והסתיים בהאלי הופ של בלאט לליף. יד אליהו בשיגעון. זה נמשך והכניס אנרגיה לפוזשן ההגנתי הבא, שכמעט ונגמר בהפרה של שעון 24 לולא השריקה של אן פאנטר לעבירה של בריסט (ושירת ״פאק יו referee״ של הקהל הצהוב לכיוונה של פאנטר הוא מביך, מטריד, וממש לא לעניין). אבל עולה תהייה כלפי ההצצה הזו שקטש נותן לסגנון הזה: למה לא עוד מזה? עוד כדורסל של אנדרדוג, של מישהו שרוצה לעשות בלאגן, כי לפעמים זה הרעיון הכי טוב שיש לו.
צ׳אלנג׳ קאפאם תקפצו עכשיו, בבוקרו של יום שישי, ליד אליהו, יש סיכוי גבוה שתמצאו שם את צוות השופטים עומד מול המוניטור ובודק אם הזריחה הבוקר מעל הרי מואב הייתה ב6:47 או השמש ביצבצה כבר ב6:46. ואז יבדקו שוב. זו כמובן לא אשמתם הבלעדית, אלא מי שנתן למאמנים ולשופטים את היכולת להרוג את המשחק בצ׳אלנג׳ אחרי צ׳אלנג׳ אחרי צ׳לאנג׳, עם צ׳לאנג׳ על הצ׳אלנג׳, ללא הגבלת זמן. במקום ערעור על המהלך זה מערער את הצופים. זה הורג את המשחק. או בקיצור - חנקתם. והדבר החמור ביותר - זה גורם לגעגועים לטעויות שיפוט, מזעזעות ככל שיהיו, געגועים לסמי בכר, ללואיג׳י למוניקה. העיקר שהמשחק יימשך. יש חשק לצעוק לשופטים כמו שצועקים לילדים בימינו: ״עזבו את המסך כבר וצאו לשחק״. אז תנו למאמן צ׳לאנג׳ אחד רק בשתי הדקות האחרונות. וזהו. לא לשופטים, לא לכרוז, לא למוכרי הג׳אנק פוד בהיכל. השמש בהרי מואב תכף תזרח שוב.
