במשחק היורוליג האחרון של הפועל תל אביב התרחשה היסטוריה. לא, זה לא היה איזה ניצחון גדול או שיא נקודות של שחקן – אלא לראשונה העונה (ואי פעם עבורה ביורוליג) – הפועל תל אביב לא שיתפה אף שחקן ישראלי במשחק. נכון, שלושת השחקנים הישראלים שנרשמו: עוז בלייזר, איתי שגב ובר טימור (הקפטן) לא דרכו על הפרקט אפילו לשנייה. וכל זה קורה במשחק האחרון לפני חלון המוקדמות הראשון של אליפות העולם, כשטימור ושגב אמורים לשמש שניים מהשחקנים המרכזיים בנבחרת. החלון הסתיים עם שני הפסדים.
אם על המשחק הראשון בחלון, מול אלופת העולם גרמניה, לא בנינו יותר מדי והוא הסתיים בהפסד "מובן" יחסית של 89:69, לקראת המשחק השני כל הצדדים כיוונו את הזרקור. גם המאמן אריאל בית הלחמי הצהיר שהמשחק "הביתי" מול קרואטיה יהיה המבחן של החלון הזה. ואם כך – הציון הוא נכשל. זה נגמר 85:71 לקרואטים שהובילו כמעט לכל אורך המשחק, כולל יתרון שיא של 21 נקודות ברבע הרביעי, לפני שבאופן ברור ביותר הם הורידו רגל מהגז.
טימור, הרכז השני של הנבחרת שמחלק את הדקות שלו כמעט באופן שווה עם תמיר בלאט, סיפק משחק חלש של 6 נקודות, 2 אסיסטים ו-2 איבודים – אבל ב-17 דקות על הפרקט נראה כמי שבעיקר משתדל לא לעשות טעויות. שגב, שחקן משלים גם בימים הגדולים שלו שהרבה גבות הורמו לגביו בעצם החתימה בהפועל, סיפק גם כן 6 נקודות – אך שיחק ללא אנרגיה וכאילו המשחק הזה נכפה עליו.
אין ספק שהפועל תל אביב היא סיפור הצלחה העונה עד כה. מקום 1 ביורוליג, מקום 1 בליגה ללא הפסדים והמחשבות נמצאות כבר בשלבים המכריעים של העונה. אלא שהקבוצה שבעבר חרטה על דגלה להיות אלטרנטיבה ל"קבוצת האמריקאים" של מכבי תל אביב, זאת שהתגאתה בפיתוח שחקנים ישראלים – הפכה לדבר ממנו היא חששה. נכון, מול ריאל מדריד לא שיחקו ישראלים כלל לראשונה, אבל גם במשחקים שלפני כן הם קיבלו רק פירורי דקות.
בסביבת המועדון וגם בנבחרת מדברים על חיסרון של שני שחקנים משמעותיים שיכולים לשנות לחלוטין את התמונה: ים מדר ותומר גינת הפצועים. נכון, הם שני הישראלים הבכירים והם חסרים בשתי המסגרות, אבל הם פצועים כבר תקופה ארוכה וניתן היה להכניס לפחות את טימור לתמונה בצורה משמעותית יותר. אגב, הפציעה הארוכה של מדר הגיעה לאחר שחש לחץ מצד המועדון לשחק במשחקים המכריעים ביורוקאפ בעונה שעברה - למרות שכבר ידע שהוא פצוע.
נכון, בליגה הישראלית טימור, שגב, בלייזר וגיא פלטין זוכים, כמובן, לדקות משמעותיות בהרבה, אך כשהם יודעים שלא משנה מה הם יעשו – הצוות המקצועי לא יסמוך עליהם במשחקים החשובים באמת, ביורוליג, הביטחון יורד, כושר המשחק נפגם – ומגיעות תצוגות נפל בליגה ובנבחרת. טימור, למשל, קלע בין 3 ל-5 נקודות ב-4 מ-6 משחקים העונה ומסר בין 2 ל-4 אסיסטים ב-3 מ-6 משחקים. כן, בליגה.
בכדורגל אנחנו רגילים לראות שליגיונרים מוזמנים ומקבלים את חולצת ההרכב כמעט בדרך קבע רק משום שהם ליגיונרים. יש גם על כך לא מעט ביקורת, אך כאן לפחות מדובר בשחקנים שמתאמנים בדרך קבע ברמות הגבוהות ביותר. אם נשווה ליגיונרים בכדורגל לשחקני יורוליג בכדורסל, אז כאן אפילו את זה אנחנו לא מקבלים. בלא מעט מצבים העונה שחקני הנבחרת של הפועל תל אביב התאמנו בנפרד מ"קבוצת היורוליג", ובכל מקרה מספר האימונים קטן בהרבה כשיש משחק כל יומיים-שלושה. וכשזה מגיע לכושר משחק – אין קסמים – חובה להתאמן ולשחק ברמות הגבוהות בכדי שזה יקרה.
נכון, האפשרויות של אריאל בית הלחמי בזימונים לנבחרת לא רבות. אין מבחר גדול של שחקנים. אבל כשהאופציה להעפיל בסופו של דבר לאליפות העולם גם כך נמוכה, כשגם אם השלב הראשון יעבור בסופו של דבר בשלום עם שני ניצחונות כמעט מובטחים על קפריסין, השלב הבא נראה די אבוד עם מפגשים מול פולין, הולנד ולטביה. במצב כזה, אולי היה עדיף לבית הלחמי לבנות נבחרת חדשה, צעירה ותוססת שתוכל להוביל את הנבחרת לקראת האליפויות הבאות.
לגבי הפועל תל אביב, כמובן שזכותה להתנהל כראות עיניה. היא חייבת להשתלב העונה בפלייאוף היורוליג בכדי לשמור על הכרטיס למפעל גם בעונה הבאה והיא משתמשת בכל הכלים שיש לה. כלים לא ישראלים. אבל ראוי שהשחקנים עצמם יעשו חושבים. האם המשכורת המפנקת שווה את ההשפלות של ישיבה ארוכה על הספסל, במקרה הטוב, ביורוליג והאם הקריירה שלהם אכן שווה את קבלת הדקות בליגה בלבד.