ריאל של סקריולו הייתה מוכנה להפועל ת״א הרבה יותר מאשר הפועל של איטודיס הייתה מוכנה לריאל. כשסקריולו יזם, איטודיס הגיב. כשסקריולו שינה, איטודיס הגיב. כשסקריולו תיזמן ושיחק עם ההרכבים והפרצופים השונים שהקבוצה שלו ניפקה, איטודיס הגיב. ועדיין איטודיס התכתב עם ניצחון והיה מרחק פוזשן אחד מוצלח ממנו.
אבל זה סוג של פוזשן שקר. כי כל ההופעה התל אביבית אתמול הייתה תגובתית, חסרת קילר אינסטינקט ונטולת יכולת להציף את היריבה בסגנון טופאן אל בלייקני כמו שהיא עשתה לקולגות יורוליג תמימות יותר ומוכשרות פחות. ואפשר להגיד הרבה דברים על ריאל מדריד הנוכחית אבל תמימה היא לא ומוכשרת היא כן. ואם רוצים לעבור דרכה צריך לעבור דרך קיר. ואתמול לא היה אחד הימים האלה.
קאלצ׳יו וטיקי טאקה
אם ברמת המיקרו סקאוטינג, הפועל התמקדה בטבארס ובנטרול יכולת ההשפעה שלו, המשחק לא נוצח שם, אלא במחוזות ההזוניה והמלאדון. ריאל הרגה את המשחק מהרגע הראשון עם התקפות ארוכות ויעילות, בהם החזירה עטרה ליושנה עם משחק גב לסל של גארדים ופורוורדים. מאז ימי אנתוני פארקר בתקופת פיני גרשון, לא בילה פורוורד כל כך הרבה זמן בחפירה בצבע כמו מאריו הזוניה אתמול. ריאל עבדה עבורו עם חסימות על קו הבסיס שגרמו לחילוף או למיס מץ`.
וכשזה לא היה הזוניה זה היה טריי ליילס, שהגדיל ועשה כשקיבל את הכדור על קשת השלוש, סובב את ישבנו אל השומר שלו ופשוט כידרר את דרכו אל הצבע ומשם יצר זריקה קרובה או זיהה היטב קלעים (אבלדה) מתוך השמירה הכפולה שמשך אליו. לואו פוסט ובונקר של האטת משחק כדרך חיים. ההתקפות האיטיות נתנו לריאל גם שליטה בקצב, גם בחירת זריקות באחוזים גבוהים, גם סחיטת עבירות וגם הוצאת הפועל ת״א משיווי המשקל ההתקפי שלה שמנעה ממנה ריצה.
ריאל הציגה הגנת מעבר מדוייקת שאספה את הגארדים של הפועל מוקדם ומנעה שלשות במעבר, מנעה ריצות, שלטה יחסית בריבאונד (ניצחה 34-30), הורידה 18 נקודות מהממוצע ההתקפי התל אביבי וניטרלה כמעט את כל כוכביה של המכונה האדומה. איטודיס הגיב עם הרכבים נמוכים עם וויינרייט ב5 ומלקולם ב4, כדי לייצר משחק של ריצה ושלשות של סמולבול, אבל ריצה לא הייתה כי ההרכב הזה התקשה בריבאונד.
ואז - הפתעה! כשהפועל ת״א כבר התרגלה לקצב המשחק המסורבל והאיטי של ריאל, מצאה לו פתרון בדמות ציפוף הצבע ועזרות, ריאל שינתה את פניה, וסקריולו הציג לפתע ריאל אחרת: מבוססת על משחק פיק אנד רול של מלאדון (ולעיתים פליז) וגארובה, הגעה אל הטבעת בחדירות, בטח מול הרכבי סמולבול נטולי אוטורו או מוטלי, הוצאה לקלעים, שלשות במעבר, ושמחה על המגרש. כן, אמנם לא לדקות רבות, אבל ריאל זנחה לרגע את הקאלצ׳יו והציגה טיקי טאקה. ככה זה, לפעמים דו פרצופיות יכולה להיות דבר מועיל וחיובי.
ההגנה של ריאל בנויה בחלקה הגדול על ההרתעה שיוצר האיש הגדול אדי טבארס והצורה בה קבוצות צריכות להגיב אליו, בהיעדר רצון או חשק להיכנס לצבע ולקבל בלוק על הראש. לכן הפועל ת״א ניסתה שוב ושוב למשוך אותו החוצה, לפנות את הצבע ולהעניש בחדירה. ואם אין חדירה, משחק הפיק אנד רול וההתגלגלויות של מוטלי ואוטורו אמורים היו לתת גם מבטים טובים של קליעה מבחוץ.
אבל הטיפול הספרדי בפיק אנד רול וההישארות של טבארס בצבע, הקלה על הקלוז אאוטים ובלייקני ושות׳ קיבלו מבטים פחות פתוחים מבדרך כלל. גם הלחץ שהופעל על מיציץ׳ הוציא אותו לגמרי מהיכולת לנהל את המשחק. את הרבע הראשון, בו שיחק 9 דקות, הוא סיים עם אפס מ3 מהשדה ואסיסט. ברבע השני קלע סל (בעזרת הדבקה לא חוקית של היד ללוח הסל של השומר), החטיא שלשה, הוסיף אסיסט ועשה שתי עבירות.
ברבע השלישי, שהיה לא מעט פעמים רבע הגאולה שלו, הוא הוסיף 4 נקודות, ריבאונד הגנה ו2 אסיסטים. ברבע הרביעי הוא חטף את העבירה הרביעית שלו, הוסיף סל, נעמד על 0 מ-5 לשלוש, הוסיף 2 אסיסטים, חטיפה ושני איבודים. ושם ההשפעה שלו הסתיימה, סטטיסטית ומעשית.
זה היה שילוב של העבודה של קמאפצו שות׳ וגם סוג המשחקים האלה שלא מצליחים להיכנס לקצב. בלייקני הפריח תקווה אבל היא נכזבה. בראיינט שיחק 32 דקות והיה סולידי אבל נטול פעולות בפאנצ׳ים של מאני טיים. מוטלי ואוטורו לא הצליחו לכפות את הדומיננטיות שלהם כדי שתכריע. כן, זה היה אחד מהימים האלה.
שונה אבל דומה
אבל הפועל ת״א לא יכולה להשתמש בתירוץ של ״אחד הימים האלה״ אם מסתכלים על המשחק בקונטקסט של ההפסדים לאולימפיאקוס ופנרבחצ׳ה. אם הפועל ת״א חפצת פיינל פור, יש סיכוי לא רע שהיא תצטרך לעבור בסדרת פלייאוף קבוצה מסדר הגודל הזה. אולי עם ביתיות, אולי בלי. אולי עם לקחים שהופקו, אולי בלי. אבל כרגע היא מוצאת את עצמה קורסת מול אגרסיביות, מרכינה ראש בפני ניסיון, ונכנעת לכישרון קרוב אליה ברמתו.
ההפסד אתמול היה טיפה שונה מההפסדים לאולימפיאקוס ופנרבחצ׳ה, נדמה שריאל פחות חדה ואיכותית כרגע, אבל הוא היה דומה בקונטקסט של התמודדות מול מסורת יורוליג ותיקה שמשלבת ניסיון, כשרון, קילומטראז׳ על הקווים, ואנשים כמו הזוניה וקמפאצו שהפכו למומחים במציאת דרכים לנצח משחקים. הפועל ת״א יכולה להיות רומנטית כמו חלק מהקהל שלה ולהתנחם באיסוף של חוויות, זכרונות, אולי בעונה שתהיה חד פעמית, אולי רב פעמית. רק היה חסר שהפועל תנצח 78-77 כדי להשלים את הסיבוב האכזרי על מה שעוברים אוהדי מכבי השנה.
אבל ההשקעה הכספית והשאיפות של הבעלים הם כל דבר מלבד רומנטיות. הם דורשים תוצאות, ועכשיו. אבל גם במרדף אחרי שורות תחתונות צריך לזכור שמפגש מול ריאל מדריד הוא תמיד נקודת ציון. מהניצחון הראשון של מכבי ת״א של צביקה שרף במדריד ב-1987, דרך הניצחון הראשון של אליצור נתניה (של צביקה שרף!) על ריאל בגביע קוראץ׳ בשנת 1988, ועד לניצחון של מכבי ת״א עליהם בגמר הפיינל פור במילנו 2014 של דייויד בלאט.
אולי הניצחון הראשון של הפועל ת״א על ריאל מחכה לסיטואציה מעניינת יותר, משמעותית יותר. ואולי, כמו בהפועל, הכל חייב להיות קצת יותר דרמטי.
מלא אפסים
היורוליג היא ליגה תחרותית וקשה. צריך לנצח בה. אבל מי שרוצה לחוש גם גוון ישראלי בליגה הזו, לא יקבל את זה בהפועל הנוכחית. הנה תמונה מלאה באפסים שמסכמת את הכל:
