לא גיים צ`יינג`ר, שינוי: הערב של מכבי ת"א

אם נדמה לכם שאתמול שוחק משחק כדורסל במסגרת היורוליג בין הקבוצות של ת״א לוילרבאן, יש לכם טעות. מה שקרה אתמול באולם הספורט ביד אליהו היה אירוע של קיימות, של חופש, של חיים. אירוע שאמור להיות שגרה מבורכת בכל עיר מרכזית הפך להיות אירוע הצהרתי סטייל מצעד החיים. החל מעמרי מירן ששב משבי חמאס והצהיר שהוא סוף סוף אדם חופשי, דרך אבי סינגולדה שחרך את האולם עם גיטרה חשמלית שניגנה ״התקווה״ והדציבל שלה שרף את הלב ב״להיות עם חופשי״, ועד לסרן רותם לוי ז״ל וסא״ל תומר גרינברג ז״ל, אוהדי מכבי שהוזכרו במהלך המשחק, והקריבו את חייהם כדי שאנחנו נהיה חופשיים. 

זה היה הסיפור של חזרת משחקי היורוליג לת״א. סיפור של גלות ספורטיבית, שהחלה מטופאן (״מבול״) אל אקצה והסתיימה ב״ביירון״. וביניהם, רוח האדם היהודי במדינתו שקם להגן על חייו, על חירותו, להיות חופשי בארצו. 

רק בגלל הרוח
מכבי אמנם ירקה דם מול הקבוצה במקום האחרון ביורוליג (כמה קל להתנשא על וילרבאן ממרומי המקום ה-18-19), אבל לא הייתה לה ברירה מלבד לנצח אתמול. היא אמנם המשיכה בנטיות ההגנתיות הקטסטרופליות שלה והגדילה את התלות ההתקפית שלה בלוני ווקר, אבל גם עזרה לביתיות לעזור לה. כי איך נראית ביתיות? ביתיות נראית כמו שני דאנקים מטווח אפס שהיריבה מחטיאה, בתוספת עוד כמה לייאפים מוחמצים שרק רוחות יד אליהו יכלו לתת דאחל׳ה קטנה לכדור ולהוציא אותו מהטבעת. 

ביתיות היא גם החטאת לייאפ מזעזעת של ג׳יילן הורד אבל בניגוד לצרפתים, הוא מיהר לתקן בריבאונד התקפה וסיומת מהירה. ביתיות היא משחק פנומנלי של גלין ווטסון האורח הרותח, עד הרגע בו הוא צריך לקלוע שלשה קריטית ומחטיא. ביתיות היא אפשרות לספוג לאורך המשחק טונות של ניסיון קלאסי מננדו דה קולו, רכז וינטג׳ שבגיל 38 פירפר את השומרים שלו עד שנתקל באיפה לונדברג, ועד שהוא עושה איירבול בפוזשן קריטי. וביתיות היא בעיקר רוח. בגב שלך. מחזיקה אותך, לא נותנת לך ליפול, לא מאפשרת לך לוותר, גורמת לך חשש לאכזב. והקהל הזה עבר יותר מדיי בשנתיים האחרונות, כאזרחים ואוהדים, כדי שמכבי תאכזב אותו בערב כזה. לא הייתה למכבי ת״א ברירה מלבד ניצחון.

מסתמן שינוי
המשחק אתמול הוא לא גיים צ׳יינג׳ר עונתי. רחוק מכך. וילרבאן שיחקה עם שני רכזים שעתידם בעברם כמו דה קולו המבריק והארטל הקהה. ואם דה קולו והארטל משחקים, למה לא דייויד לייטי האגדי, רק קשישא בן ה-37? ווטסון שלהט הגיע מהשוחות של הכדורסל התחרותי, ושיחק בליגה האיסלנדית. זכארי סליאס, האיש ותספורת המאלט, הוא מורמוני שהיה השותף לחדר בקולג׳ של אלייז׳ה בראיינט, לקח שנת שירות להתנדב בכנסיה שלו ואחר כך שיחק בסלובקיה, גיאורגיה ובליגה השנייה בגרמניה. הגבוהים של וילרבאן לא מייצרים שום נוכחות התקפית או מהווים מטרות בצבע מלבד דאנק מקרי פה ושם. ובכלל, וילרבאן כולה נמצאת במסע משחקים בדרכה החוצה מהיורוליג. 

אבל מעבר לענייני אווירה ורוח, יש רמזים לשינוי בדרך בה מכבי משחקת בהתקפה, בעיקר בכל מה שנוגע לתלות המוחלטת שהייתה לה בקבלת ההחלטות ובניהול המשחק של תמיר בלאט, שנסוגה לטובת ההשתלטות של ווקר על החזקת הכדור בהתקפה. ווקר כועס ותשוקתי הוא ווקר שמח ששם נקודות בסיטונות על לוח התוצאות. היכולת שלו לייצר לעצמו או בעזרה של חסימות, נותנת ורסטיליות להתקפה של מכבי. ארבע נקודות שלו אתמול סגרו את המשחק, בסלים של כוח, יתרון אתלטי ושליטה גופנית שלקחו את השומר שלו לטבעת, ושמרו את וילרבאן במרחק שני פוזשנים בדקות ההכרעה. 

הדומיננטיות הזו של ווקר גם גורמת לבלאט לשחק בצורה מזוקקת יותר. הקליעות שלו פחות מאולצות, יותר מהודקות ועושות נזק סביבתי ליריבה כשההגנה שלה מתרכזת בווקר וסורקין. לפתע הפיק אנד רול שלו הוא תוספת ראויה שמגוונת את משחק ההתקפה ולא מכפיפה אותו לשבלוניות שחזורת על עצמה שוב ושוב. ותוספת נוספת שעוזרת לתמיר בלאט אישית ולמכבי בכלל: לונדברג. סולידיות התקפית, ניהול משחק אחראי ויציב והעמדת גוף גדול מול גארדים שובבים. שום דבר נוצץ אבל מי צריך לנצוץ כשלוני ווקר שובר שיאים אישיים? (מדד 33, 29 נקודות). 

גם השימוש של מכבי ת״א ברומן סורקין, עם ההתמצאות שלו בצבע, הסיומת והאיום מבחוץ, הופכת את ההתקפה של מכבי למגוונת יותר. סורקין אפילו סחט שמירה כפולה מחמיאה כשקיבל כדור בלואו פוסט והראה מה מאמן היריב חושב על המסוכנות שלו. אבל סורקין הוא דיסוננס מהלך. לא רק בהבדלים בין ההתקפה להגנה שלו. אלא בין היכולות ההגנתיות המפוקפקות שלו בשמירת הפיק אנד רול, שם רואים השתדלות אבל לא מעט פעמים הוא לא מצליח לחזור מהר לאיש שלו או לעכב את הגארד שמשייט לטבעת, לבין יכולת החסימה והתזמון שלו כשהוא מגיע מהצד החלש או בהגנת מעבר, לחסום. אתמול הוא היה מהגורמים ההגנתיים המשמעותיים להבטחת הניצחון בצהוב. גם בחסימות  וגם בעצירה של אחד על אחד מול הארטל. אולי מצ׳ אפ מול רכז מזדקן זה הפתרון עבורו. אבל לראות את רומן סורקין שומר זו סיבה מספקת להחזרת הביתיות לת״א. 

לא היה כדבר הזה
שעה וחצי לפני תחילת המשחק, ההתנהלות באזור סביב האולם ביד אליהו הייתה שקטה מדיי, יום יומית, נראית כמו עוד ערב סטנדרטי, גשום וקריר בתל אביב. באותו הזמן, בתוך האולם, החולצות הצהובות שהונחו על כל כסא לכבוד החזרה לאולם הביתי כבר חיכו להתלבש על גופם של אוהדים צמאים לביתיות, צמאים להשפעה. ואז, חצי שעה לפני הפתיחה, האולם בדרכו להתמלא, השירה התחילה. אבל הפתעה. זה לא היה שיר עידוד של געגוע או נאמבר מוביל ברפרטואר של האוהדים, אלא האוהדים בשער 11 בחרו לפתוח את הערב בדרישה מדני פדרמן למכור את הקבוצה. זה סדר העדיפויות שלהם. קודם תמכור, אחר כך שישחקו השחקנים. 

כשהשחקנים עלו, הרפטואר המוכר של השירים חזר, השחקנים המובילים נקראו לעשות את כל הדרך מהחימום הצהוב ועד ליציע בצד השני, כדי לתת כבוד לאוהדים. כולם התייצבו כמו חיילים. אפילו לוני ווקר. ואז נקרא להתייצב עודד קטש. העידוד כלפיו עלה דציבל או שניים. יותר משהייתה זו שירת עידוד למאמן, הייתה זו שירת מחאה כלפיי מעסיקיו. קטש, נבוך, לא בטוח איך להגיב למחווה, החל לצעוד לכיוונם של האוהדים ביציע אבל אז הוא נזכר שהוא עודד קטש. ונסיכים לא באים לנתינים. הוא נעצר על קו החצי, סימן לאוהדים עם הידיים באוויר לאות תודה, וחזר לאזור הבטוח ליד הספסל. שירי התמיכה כלפיו אתמול הם הביטחון התעסוקתי שלו למחר. ואז נפתחה המחצית השנייה. 

הרבה מראות נראו ביד אליהו לאורך השנים, מחאה כמו זו שנראתה אתמול כלפיי דני פדרמן לא נראתה אף פעם כלפיי אף חבר הנהלה של הצהובים. שלטים שמכוונים לליבת ה-DNA המכביסטי. 1977. 1981. 2001. ״שומעים את הקולות״. שלטים פרסונליים. הפרדה בין הכשלון המקצועי של הההנהלה לכשלון המקצועי של המאמן. ושביתה של 6 דקות מעידוד, בהן נשמעו חריקות נעליים כאילו המשחק עדיין משוחק בבלגרד, ודרך השקט הזה גם וילרבאן חזרה למשחק ועלתה ליתרון. 

הקהל שבר את הכלים מול פדרמן, הפך את המחאה לאישית, ומול כל הרולקסים, הגארמינים והשעונים המזוייפים שקונים בתאילנד. על פי דיווח בערוץ הספורט, פדרמן מאיים בתביעות אישיות כלפיי האוהדים. והכי ביזאר? קולות העידוד כלפיי קטש כמו הקריאה ״אנחנו הגב שלך״ (מול מי בדיוק?) מגיעים ממיקרופון שמחובר למערכת הכריזה באולם. כלומר הקבוצה, שמנהלת את האירוע, נותנת לאוהדים מיקרופון לתמוך במאמן בצעד לעומתי כלפיי הבעלים. גם כשמכבי חלשה, היא אף פעם לא משעממת. והיא עכשיו חזרה להיכל. ותכף חנוכה. ונדמה שלסמליות הזו אין שובע.