החל מחודש אוגוסט 2024, הסיוט הכי גדול של אוהדי מכבי ת״א היה אליפות אדומה מהצד התל אביבי של העיר. כשהאיום הזה הוסר בשבוע שעבר, הפכו הירושלמים, מבחינת הצהובים, להיות אורחים רצויים בסדרת הגמר. לכן, עם כל הכבוד למיתולוגיה של המפגשים בין מכבי ת״א להפועל ירושלים, המשחק אתמול היה אמנם צמוד, אבל הוא חסר את הדם הרע ואת האמוציות שגמר פלייאוף זקוק להם כדי להפוך מפגש למיתולוגי. אם תרצו, מפגש ג׳נטלמני. ואולי טוב שכך.
דרמה אפורה
מכיוון ששתי הקבוצות ראו את עצמן כפייבוריטיות, הן שיחקו את תוכנית המשחק העונתית שלהם, רק עם קצת יותר ווליום בקולות שהם עשו בהגנה. אף אחת מהן לא שלפה גימיק או רעיון מחוץ לקופסה, ואף אחת מהן גם לא הצליחה לעצור את מנועי הצמיחה העיקריים של יריבתה. המארחת הלכה לפיק אנד רול של בלאט והורד, לפיק אנד פאפ של סורקין, לבידודים ומשחק הריצה של יוקובאיטיס ורנדולף וליכולת המסירה של וויליאמס. ירושלים הלכה לפיק אנד רול של הארפר, לפיק אנד רול של הארפר ולשם הגיוון היא ניסתה גם את הפיק אנד רול של הארפר. ההסתמכות של קטש ואלון על הטוב והמוכר היו הגיוניים, אבל לא הבליטו לאורך זמן שום יתרון יחסי, ויצרו יתרונות זמניים, שלרוב השאירו את שתי הקבוצות צוואר אל צוואר.
ריצה ירושלמית אחת ל-11 הפרש ברבע השלישי, קיבלה תגובה מיידית עד סיומו. המשחק הוכרע בסופו על ידי קבלת החלטות של אינדיבידואלים ברבע הרביעי - מהצד הצהוב יוקובאיטיס, בלאט ודיברתולומיאו, שהיה במשחק אדיר של 100% מהשדה, סלי קלאץ׳, ופלוס מינוס של 10 - הגבוה בקבוצה. מהצד האדום, קרינגטון והארפר, שהחטיא שני לייאפים ושלשת קלאץ׳ כמעט מאותה נקודה בה הדיח את המתעשרים החדשים של עופר ינאי והראה שההארפר לא מכה פעמיים באותה נקודה. אם לוח השנה לא היה מראה שאנחנו נמצאים עכשיו בחודש יוני, יכול להיות שלא היינו מתביישים קצת לפהק תוך כדי המשחק, ולמרות שהיה צמוד, לבדוק את הדופק או את הודעות בטלפון הסלולרי, ולתהות מתי מתחיל להיות מעניין. מכבי ת״א והפועל ירושלים אולי סיפקו אתמול דרמה, אך היא הייתה צבועה בצבעים עזים של אפור.
זמן לשייף מרפקים
ואפור ויעיל הוא הצבע של ג׳יילן הורד. הרוצח השקט שוב הגיע למספרים הפנומנליים שלו (18 נקודות ותשעה ריבאונדים), כשהפלוס/מינוס שלו עצר בדיוק על ההפרש בו מכבי ניצחה את המשחק והמדד שלו היה הגבוה בקבוצה (25). הדבר השני הכי טוב שקרה למכבי ת״א השבוע, מייד אחרי ההדחה של הפועל ת״א, היא ההחתמה של הורד על חוזה חדש. הורד הודיע בראיון בסוף המשחק שהוא יורד לחתום על החוזה מייד בסופו של ראיון הזיעה. מן הראוי היה שיטפטף טיפת זיעה או שתיים על החוזה, חותמת רטובה כהוכחה לכך שבזכות הזיעה הזו הוא הרוויח את החוזה הזה, ובזכות הזיעה הזו מכבי ת״א נמצאת במרחק משחק אחד מדאבל, בעונה שהצטיירה כזוועתית, ואכן הייתה כזו בשלבים רבים שלה.
אז אם הורד הוא אפור, והדרמה אפורה, כדי לחפש עניין מעיפים מבט בטופס הסטטיסטיקה, רק כדי לגלות שחסרה שם עמודה שהייתה צריכה להיקרא ״נגיעות בכדור אחרי ריבאונד התקפה״. הנגיעות הללו של שחקני הקבוצה שהחטיאה את הזריקה, גורמות לאיבוד מהשחקן שכביכול לקח את הריבאונד ולכן נרשמות בעצם כחטיפות. מתוך 5 חטיפות שהיו למכבי ת״א, לפחות 4 מהן הגיעו אחרי ריבאונד הגנה או התקפה של ירושלים. אלו לא היו נגיעות רנדומליות, אלא חלק מטקטיקה של הפעלת לחץ וניצול של רכות ירושלמית בטיפול בכדור. איך נמנעים מזה? בגילאי ילדים ונערים מלמדים לפתוח את המרפקים בנחיתה מהריבאונד, להוריד את מרכז הכובד של הגוף ולהצמיד את הכדור לחזה, קרוב ללב. מי שרוצה את הכדור צריך להסתכן במרפק היישר לסחוס של האף. אולי עד יום חמישי ירכשו בירושלים מכונה לשיוף מרפקים.
מבט נוסף בטופס הסטטיסטיקה יגלה שמכבי ת״א קלעה באחוזים פסיכיים (96.6) מהעונשין עם 28 מ-29 זריקות. רומן סורקין, שהחטיא את הזריקה היחידה של הצהובים אתמול, יזומן הבוקר לוועדת משמעת על ההחטאה הזו ויוכל להמיר את הקנס שיקבל לשעתיים עבודות שירות על קו העונשין. בכלל, מכבי נעלה את המשחק תודות לשלשה ענקית ו-6/6 זריקות עונשין של תמיר בלאט, שהדגים מה קורה כשטכניקה מושלמת פוגשת קור רוח. פסק הזמן האחרון של קטש היה מוקדש כולו לעבירה ירושלמית שבוא תבוא כדי להבטיח שהוצאת הכדור תהיה לידיו הבטוחות של בלאט.
העובדה שהרכב שלושת הגמדים של קטש שכלל את בלאט, דיברתולומיאו ויוקובאיטיס (שלא הצליח למצוא את הקצב שלו) היה על המגרש בדקות האחרונות, נזקף גם לזכותו של ג׳ימי קלארק וחוסר הבשלות הרגשית שלו, כשנכנס לקרבות אגו מול קרינגטון ויצא בעבירה חמישית כששלח מרפק לפרצוף של השומר שלו. קטש הבין שהוא צריך נסיון, קור רוח וידיים בטוחות וההרכב הזה מספק לו אותם בשפע. ועדיין, לקלארק יש תפקיד חשוב ביכולת של מכבי ליצור את הלחץ על הגארדים הירושלמים ולעזור בהתמודדות מול קרינגטון והארפר.
להציל את וויילי
ואם כבר קצב וידיים בטוחות, אז בחמשת משחקי הליגה ששיחק לפני הפציעה שלו, נמרוד לוי קלע ב-55% מופלאים לשלוש. וכמה טוב לראות אותו חוזר מהפציעה שהשביתה אותו תקופה ארוכה. גם בגיל 30 לוי יכול להוסיף אלמנטים למשחק שלו. מעבר לנשיפת אוויר נוספת לפני זריקת עונשין, הקליעה מבחוץ חייבת להיות הרבה יותר יציבה. אולי אימוני קליעות בקיץ עם תמיר בלאט האובססיבי לאימונים מהסוג הזה יעזרו. בפלייאוף לוי קרס ל-23% כולל 1 מ-5 אתמול, רובם ברגעים הקריטיים של הרבע הרביעי, כשמכבי מחפשת מהפך. זה הצטרף -1/8 של הארפר ו-1/5 של קרינגטון מאותו אזור.
האפשרות של ירושלים לממש את היתרון האקספלוסיבי של הארפר הוא ביכולת שלה להעניש בקליעה מבחוץ כשהוא חודר (סיים אתמול עם 8 אסיסטים), אבל הציפייה ממנו לעשות ניסים בכל פעם היא לא ריאלית. הוא אמנם קיבל אתמול עזרה מזוסמן וקרינגטון, ומשני הזרים האפורים שאף פעם לא בטוחים מי זה ג׳רמי מורגן ומי זה ג׳סטין סמית׳ (או אולי ג׳סטין מורגן וג׳רמי סמית׳?), אבל ירושלים חייבת אופציה התקפית שלא כוללת מעורבות של הארפר - כמו שמכבי ת״א משתמשת ברומן סורקין. זה יכול היה להיות אוסטין ויילי, שגם הוא, כמו סורקין, מחדל הגנתי מהלך. אבל מכבי ת״א מפעילה את סורקין ביעילות שמחפה קצת על הנזק ההגנתי שהוא גורם.
הנה רצף פעולות של סורקין בשלוש דקות ברבע השני:
סוחט עבירה בזריקה לשלוש
התקפה לאחר מכן מתקיף את הקלוזאאוט בדאנק מפלצתי
פוזשן הגנתי לאחר מכן חוטף לייאפ מהארפר
מייד שוב קולע שלשה
סמית` לוקח עליו ריבאונד התקפה ועושה לייאפ על הפרצוף שלו
שוב לוקח ריבאונד התקפה
ואז סורקין יוצא.
לעיתים נדמה שאם סורקין לא משחק אז אין משחק. ידיו בכל התקפה ורגליו בכל הגנה, כשהיריבה מחליטה להביא אותו לכל פיק אנד רול כדי לרקוד על הרגליים שלו. אז אם נשווה לוויילי, אמנם אין לו קליעה מבחוץ כלל וכלל, והוא זורק 7 זריקות במשחק, זריקה אחת כל 3:15 דקות, לא כולל זריקות עונשין. הוא יכול היה להוריד עומס מהארפר אם היה מופעל יותר באזורים קרובים יותר לסל - אבל זה כבר חומר למחשבה לעונה הבאה. כשיש עוד משחק או שניים, אלון לא יציל את וויילי ו-וויילי לא יציל את ירושלים ויהפוך לגו טו גאי. ירושלים תחיה ותמות על ג׳ראד הארפר.
האם קטש ילביש את חסיאל ריברו כדי לקבל אופציה בצבע ויותר קשיחות הגנתית? או אולי הוא ימשיך להעדיף את האיכות האסתטית, גם אם רכה ומסתובבת באזורים רחוקים מהצבע, של טרביון וויליאמס? האם כריס ג׳ונסון, איש הדבק של ירושלים, יהיה פקטור כלשהו במשחק הבא אחרי שאתמול הסתבך בעבירות? האם ירושלים מסוגלת לנצח כשהוא לא מהווה איום מבחוץ ולא נותן את הפיזיות ההגנתית מול כמעט כל עמדה? האם קטש ימשיך בלחץ הרך של 2-2-1 אחרי זריקות עונשין שלא נותן כלום מלבד רכות הגנתית? האם צוות השיפוט יהיה פחות זחוח, נוטה להסביר את עצמו יותר מידי, עם פוזה של סחבק מול השחקנים בניסיון למצוא חן? האם אחרי העונה האירופאית המאכזבת, ההפסד בגביע, ירושלים היא באמת פקטור שצריך להתחשב בו העונה בכדורסל הישראלי, או חמורו של משיח עליו תרכב מכבי ת״א בדרך לתואר נוסף? תשובות - בחמישי...
