כשרשת ABC  אסרה על כתביה לענוד את סיכת הדגלון האמריקאי על דש בגדיהם לאחר מתקפת הטרור של 11.9.01, בטענה שעליהם לשמור על חזות אובייקטיבית, סערה נשמעה ברחבי ארצות הברית. "אני קורא לכם להחרים את ABC, נותני חסותה ושלוחותיה", נכתב בהודעת שרשרת שהועברה ברשת הדואר האלקטרוני האמריקאית, "אנו מאבדים בהדרגה, את כל מה שארצנו מייצגת וכל מה שאנשינו ונשותינו נהרגו כדי לשמר".

עשור לאסון התאומים – פרויקט מיוחד

//www.mako.co.il/news-specials/september-11

טראומה לאומית

מיד לאחר מתקפת הטרור המפתיעה, הוצפה ארצות הברית בגל של פטריוטיות. "כמות ההרס וההרוגים והקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן היה לבצע פיגוע כזה, היוו מכה קשה עבור האמריקאים, כזו שלא ידעו מאז המתקפה על פארל הרבור בשנות ה-40", מסביר פרופ' איתן גלבוע, ראש בית-הספר לתקשורת והמרכז הבינלאומי לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן, "האזרחים נקראו לדגל והתקשורת שיתפה עימם פעולה".

ברבות מתחנות הטלוויזיה הונף דגל אמריקאי בעת שידור החדשות ואילו במקרים אחרים ענדו המגישים את סיכת הדגלון הלאומי. ד"ר רפי מן מבית הספר לתקשורת, במרכז האוניברסיטאי אריאל, וחבר מערכת "העין השביעית", מסביר: "במחקר שנערך זמן קצר לאחר נפילת מגדלי התאומים, הודו חלק גדול מאנשי החדשות בטלוויזיה כי הסמלים הפטריוטיים נועדו להביע הזדהות עם התדהמה, הכאב והזעם של הצופים". הוא מספר כי במקרה אחר הביקורת הגיעה דווקא מצד השלטון: "חברים בבית הנבחרים של מדינת מיזורי מתחו ביקורת חריפה על עובדי תחנת טלוויזיה בעיר קולומביה במדינה, בבעלות בית הספר לתקשורת של אוניברסיטת מיזורי, שסירבו לענוד סמלים לאומיים בשידור". 

פוקס-ניוז נגד תאוריית הקונספירציה: סיכה בדש בגדו של המנחה ודגל ארה"ב מתנופף ברקע 

אסון התאומים החזיר את הנחת היסוד האמריקאית שרווחה בתקופת המלחמה הקרה: תפקיד מהדורת החדשות הוא לדווח לצופים עד כמה העולם בטוח היום. לפי דוח טינדל האמריקאי, בין השנים 2002-2005 זינק הסיקור התקשורתי של נושאי חוץ וביטחון בלמעלה מ-100 אחוז. בהתאמה לעלייה בחששות תושבי ארצות הברית, המעידים שחייהם השתנו משמעותית בעקבות מתקפת הטרור, סיקור נושאי טרור ומדיניות חוץ עלה משמעותית בשנים לאחר האסון, בעוד שנושאי פנים כמו סמים, טכנולוגיה וחלל ופשע צנחו. תמהיל האיזון בין חדשות "קשות" וחדשות "רכות", לעומת זאת, דווקא לא השתנה.

"את ההיסטריה בקרב האזרחים הנהיגה דווקא התקשורת", טוען פרופ' מנחם בלונדהיים, ראש החוג לתקשורת של האוניברסיטה העברית, "השדרנים הגיבו בהיסטריה מוצדקת ששירתה, באופן לא מכוון כמובן, את מטרות הטרוריסטים – השריית פחד וטרור. השדרנים תיארו בלי שום ביקורת או צנזורה את המתרחש. את הטראומה האישית שלהם הקרינו לצופים ההמומים בבית. הייתה תחושה של חוסר שליטה ושאנשי המדיה הם ש'מנהלים את המשבר'". 

יותר ענייני חוץ, פחות ענייני פנים (צילום: mako)
יותר ענייני חוץ, פחות ענייני פנים | צילום: mako
שקט, נוקמים

מהר מאוד התאוששה התקשורת מההלם הראשוני. לטענת פרופ' בלונדהיים "העיתונות נבהלה בעצמה מהכוח שהופקד בידה ומיהרה להחזיר את הכדור לידי הממשל". "הטקס הממלכתי לציון שנה ל11 בספטמבר, אירוע מדיה מינימליסטי בתיאום הבית הלבן, מסמל סיכומה של שנה בה לקחה העיתונות האמריקאית 'צעד אחורה", מסביר בלונדהיים.

בתוכניתו של דיוויד לטרמן, שישה ימים לאחר האסון שזעזע את העולם, התארח מגיש החדשות המיתולוגי דן ראזר, ה"חיים יבין" של רשת ה-CBS. בתוכנית עודד ראזר את הנשיא לצאת למלחמה באפגניסטן והוסיף כי "גורג' בוש הוא הנשיא. הוא מקבל את ההחלטות. וכאזרח אמריקאי יחיד בסך הכל, איישר איתו קו בכל מקום שירצה, רק שיגיד לי היכן".

צפו בדן ראזאר מתארח אצל דיוויד לטרמן:

באוקטובר של אותה השנה, כשפצח בוש במלחמתו בטרור שהחלה באפגניסטן והמשיכה עם הכניסה לעיראק ב-2003, התחזקה אותה מחויבות עיתונאית פטריוטית. "בשני המקרים אימצו מרבית אמצעי התקשורת את הקו הרשמי, ומיעטו להטיל ספק בטענותיו של בוש", מסביר ד"ר מן, "כך לדוגמה סייעו עיתונאים בכירים לקדם את המיתוס של הימצאות 'נשק להשמדה המונית' ברשות סדאם חוסיין, טענה שהעניקה את העילה העיקרית לפלישה לעיראק". כזכור, עם הכניסה לעיראק לא נמצא נשק מסוג זה במדינה. השנה הודה לראשונה העריק העיראקי עליו התבסס הבית הלבן בטענותיו כלפי עיראק, כי שיקר במידע שהעביר לממשל האמריקאי במטרה להפיל את שלטונו של סאדאם, ממנו ברח.

"במצב מלחמה, עם או בלי קשר ל-9/11, נוטה חלק גדול מאמצעי התקשורת לשתף פעולה עם הממשלה", מסביר ד"ר מן, ""יש מעין רפלקס מותנה שיוצר הזדהות של עיתונאים עם החברה שבה הם חיים ברגעים של איום וסכנה שמביא את אנשי התקשורת להעביר בהעצמת יתר את מסרי השלטון. זה בלט בהסכמה על דרכי פעולתם של 'הכתבים המוטמעים' שהצטרפו ליחידות בעת הפלישה לעיראק". כניסתם של עיתונאים לשדה הקרב בעיראק ובאפגניסטן התאפשרה, אך סיקורם הותנה בצנזורה מוקדמת על החומרים שהועברו משם. "מבלי משים שירתה כניסת העיתונאים את מנגנון 'ניהול התקשורת' של הפנטגון. כי כאשר כתב או צלם אוכלים מאותו מסטינג עם הלוחמים, מתחפרים איתם באותה שוחה ומבלים איתם ימים ולילות - באופן טבעי הסיקור הוא אמפאטי, ומצטמצם המקום לראייה עצמאית וביקורתית על המלחמה", מוסיף מן.

אך לא כל ערוצי החדשות נהרו אחר ההמון. "בעוד שהציגה רשת פוקס-ניוז, תקשורת ימנית דעתנית המפיצה בין היתר רוח אנטי מוסלמית, כלי תקשורת אחרים, כמו ה'ניו יורק טיימס', ניסו להביא תמונת עולם מאוזנת ומלאה יותר". קולות בודדים של ביקורת נשמעו מקרב העיתונאים. רנה גולדן למשל, מבכירות הנהלת רשת ה-CNN, הודתה בעצמה בכנס תקשורת עולמי בסינגפור בשנת 2002, כי "כל מי שטוען שהתקשורת האמריקאית לא נטתה לטובתו של ג'ורג' בוש, עובד עליכם. לא היה זה בשל לחץ שהופעל מצד הממשל, אלא תוצר של חוסר הרצון לבקר מלחמה כשרובו המוחץ של הציבור תומך בה". גם כריטיאן אמנפור, הכתבת הוותיקה של הרשת, כינתה בהמשך את רשתות הטלוויזיה "מעודדות של ממשל בוש בהובלת המלחמה בעיראק".

מכים על חטא

כשכבש בוש בשנית את דעת הקהל האמריקאית ב-2004 והמשיך לקדנציה שנייה כנשיא, יצא כבר "פרנהייט 9-11", סרטו הביקורתי של מייקל מור, לאקרנים, החל לעורר גלים וסימל את שובה של העיתונות הביקורתית. מור הרשה לעצמו לבקר באופן חריג את השימוש בכוח שעושה מדינתו, העלה שאלות לגבי צדקתן של מלחמותיה באפגניסטן ובעיראק והציג שאלות קשות על הכוח המרוכז בידי הנשיא.

קדימון הסרט:

"בשלב זה, נחלצה התקשורת מן מחיבוק הממשל ופרסמה תחקירים חשובים על ההונאה שקדמה למלחמה בעיראק, על הטיפול הגרוע שניתן לפצועי המלחמה, כולל העדר טיפול מספק לסובלים מתסמונת פוסט טראומטית בעקבות המלחמה ועוד", מסביר ד"ר מן. נושאים כמו הפגיעה בפרטיות של אזרחים הכוללת חיפושים, מעכבים, ציתותים לשיחות עלו לכותרות, כמו גם התגלית שהסעירה את העולם לגבי שיטות החקירה והעינויים שמתרחשים במתקן המעצר בגואנטנמו.

מאוחר יותר, חשף גם העיתון המוערך "הניו יורק טיימס" תוכנית מטעם הפנטגון להכשרת פרשנים צבאיים. במסגרת התוכנית ליקט משרד ההגנה האמריקאי גנרלים לשעבר ושכר אותם לצורך העברת מסריו. במעטה של פרשנים "אובייקטיבים" דקלמו הגנרלים הנבחרים מסרים מתוך החומר שנמסר להם, פעמים רבות הועברו המסרים בלשונו המדויקת של המסמך, שפורסם בעיתון. 

סרטון שהועלה לרשת המדגים את טענות הניו-יורק טיימס:

"אנשי תקשורת רבים אכן הכו על חטא והודו בקשר שלהם לאי מניעתה של הכניסה לעיראק, אך איש מהם לא התייחס לכישלון התקשורת בתקופה שקדמה ל-9/11", אומר פרופ' גלבוע. "המתקפה התקבלה בהפתעה מוחלטת בארצות-הברית, איש לא חזה את הסכנה, האזרחים לא ידעו מיהו בן-לאדן, מרביתם אף לא הכירו את ארגון אל-קאעידה. כאן היה מקום לתקשורת לחקור".

עידן ויקיליקס

מאז 2001 חלו שינויים משמעותיים בענף התקשורת האמריקאית. בלוגים ואתרי חדשות רבים עלו לרשת ואפשרו מגוון רחב יותר של דעות. מהפכת הוויקיליקס, האתר שהעלה מאות אלפי מסמכים ממשלתיים מהמלחמה בעיראק ואפגניסטן, שינתה את פני התקשורת האמריקאית. האמריקאים התפכחו מהקונספציה לפיה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות קיים חופש מידע מוחלט. המסמכים השונים, הביכו את הממשל האמריקאי, אך גם הביאו לתחקירים שונים שקיימו עיתונאים בארצות הברית ונתנו רוח גבית להתפכחות האמריקאית. עם כניסתו של אובמה לבית הלבן, הוא כבר למד את הלקח, שהניב לו פרס נובל לשלום עוד לפני שהספיק לכהן שנה בתפקיד: בלי סיסמאות והכרזות מלחמה פטריוטיות גדולות. המלחמה "הנאורה" של בוש אינה מניבה תוצאות. אפילו את סיכת דגלון ארצות-הברית המוכרת, החליט להסיר מדש בגדו בטענה שהפך לתחליף חומרי ל"פטריוטיזם אמיתי". התקשורת האמריקאית רק היתה זקוקה לאקט סימבולי שכזה כדי להבין שהממלכתיות כבר לא נמנית בין התכונות הנדרשות ממנה.

 

אסון התאומים התרחש בשעות הבוקר ותפס את מנחי תוכניות הבוקר לא מוכנים.

צפו ברגע הבשורה כפי שנראה ברשת FOX NEWS - החל מהשנייה ה- 00:58

רשת ה-CNN: דיווחים על התנגשות מטוס טרם אוששו

רשת NBC: אין הרבה מידע בנתיים. צפו החל מהשנייה ה-22:28

ABC: שריפה במגדלי התאומים? צפו מהשנייה ה-00:20