זהו. תם ונשלם. גלעד שליט בבית.
הימים האחרונים היו ימים סוערים בציבוריות הישראלית. מאז התבשר עם ישראל על גיבוש העסקה להחזרת גלעד שליט, נדמה שלא היה שום דבר אחר שהעסיק אותנו. ניסיונות החייאה של המחאה החברתית, התפטרות המתמחים, איומי שביתה כללית במשק, ניסיון איראני לפיגועים בוושינגטון, מאמץ פלשתיני באו"ם, ירי במפגינים בסוריה, הפגנות סוערות ברחבי העולם – הכל נדחק מפני עסקת השבויים. מאז תחילת השבוע עסקה התקשורת בקדחתנות בשליט, ומהדורות החדשות השתלטו על לוח השידורים. ומה הלאה?
בקרוב יחזור הסדר אל כנו. העיתונים וערוצי הטלוויזיה ישובו לאטם לסדר היום השגרתי שלהם, הפוליטי/ מדיני/ בטחוני/ כלכלי. גם חול המועד יאפשר לעם ישראל להתנתק מהטלוויזיה ולחזור לשגרת טיולים/ נופשונים/ צימרים. אבל לגלעד שליט יידרש קצת יותר זמן.
כל ניסיון לשרטט את חייו החדשים של שליט יהיה קשה, אולי אף בלתי אפשרי, שלא לומר מופרך. זמן רב יחלוף בטרם נדע מה באמת מצבו של גלעד ומה עבר עליו בשבי. השנים הארוכות שעשה בשבי החמאס עיצבו מחדש את אישיותו, בהכרח, אך איננו יכולים עדיין לשפוט באיזה אופן. ישנם פדויי שבי שהשתקמו היטב, אחרים התקשו. כל פדוי שבי הוא תוצר של האופי שלו, של האישיות שלו, של התנאים בהם הוחזק ושל משך הזמן ששהה בשבי. כל פדוי שבי וההחלמה שלו.
עם זאת, אפשר להעריך שדרכו של גלעד תהיה קשה במיוחד. גם אם הוחזק, כפי שטוען החמאס, בתנאים טובים יחסית ("אתם תופתעו לטובה", אמר השבוע מחמוד א-זהאר לכתב ערוץ 10 שלומי אלדר), נהנה משגרת יום קבועה ומתקשורת עם בני אדם, שמר על בריאותו ואפילו על קשר מסוים עם העולם החיצון, ברור כי קליטתו המחודשת בישראל תהיה תהליך ארוך וקשה.
הפך לאייקון ישראלי
הבשורות הטובות מבחינת גלעד הופיעו עוד בטרם חזרתו. כלי התקשורת המרכזיים חתמו על אמנה ולפיה לא יפרו את פרטיותה של משפחת שליט בביתה. לכאורה, מדובר בצעד מתבקש. אלא שבמציאות הישראלית, ובתרבות המערבית בת זמננו בכלל, שבהן מציצנות אינה מילה גסה ומסוק באוויר עם עדשות טלסקופיות הינו כלי תקשורת לגיטימי, זה אינו מתבקש כלל. זו תעודת כבוד, כל עוד היא תשמר מבלי שעיתונאי חסר רגישות ותאב סקופים יחפוץ להפר אותה.
וברור לכל כי זו תעודה אחריות עם תוקף קצר מועד. גלעד שליט, שנפל בשבי כחייל אלמוני, הפך בחלוף למעלה מחמש שנים לאייקון ישראלי. אין כמעט תושב ישראל שלא יזהה אותו ברחוב, ספק אם יש מישהו שלא מכיר את שמו. ילדים שנולדו כשהיה בשבי מכירים אותו יותר משהם מכירים את נשיא המדינה, את הרמטכ"ל או את שר החינוך. דיוקנו התנוסס בכל מקום, שמו נישא בכל טקס ואירוע, פרטי כממלכתי. זכות האלמוניות אינה שמורה לו עוד. גלעד שליט הוא לא רק גיבור בעל כורחו – הוא גם סלבריטאי בעל כורחו.
בכך הוא נבדל משבויי המלחמה הרבים ששוחררו במלחמות ישראל ונטמעו בהמונים. מעטים מחוץ למעגל המשפחות והחברים הכירו את אותם שבויים בשמותיהם ובפניהם, דבר שהקל על תהליך שיקומם (כמו גם העובדה שהתקשורת הייתה אז קטנה ושמרנית, ולא תובענית, זריזה וחטטנית). הפריבילגיה הזו נשללה משליט. שבויים שקדמו לשליט בעשור האחרון – אלדד רגב ואהוד גולדווסר, עומר סואעד, עדי אביטן ובני אברהם – חזרו, למרבה הצער, כחללים. אפילו משוחררי עסקת ג'יבריל, שחזרו לישראל בעידן פחות מתקדם בכל הקשור לכיסוי תקשורתי, ואלחנן טננבאום, שניסה להנמיך פרופיל מאז חזרתו, לא ידעו גורל דומה לזה שמצפה לשליט.
ועם זה יצטרך להתמודד גלעד בזמן הקרוב. אל הטראומות המובנות מאליהן של פדוי שבי, תתלווה ההתמודדות עם הזינוק המטאורי מאנונימיות לידוענות. גלעד יגלה ששמו מעלה מיליוני תוצאות בגוגל. הוא יצפה בסרטים ובתוכניות טלוויזיה שנעשו אודותיו. הוא ימצא הר של כתבות, מאמרים ואזכורים עיתונאיים, לרבות בעיתונות העולמית. הוא יגלה שאנשים מגיעים למצפה הילה רק כדי לראות אותו. הוא ישמע על תינוקות שנקראו על שמו. הוא יגלה שסיפור הילדים שכתב בגיל 11 ראה אור. הוא יגלה שאנשים מוכנים לשלם הרבה כסף כדי שיאמר להם ורק להם את מה שיש לו להגיד. הוא יגלה שאנשים מוכנים לתת לו הרבה דברים בחינם, והרבה דברים נוספים תמורת פרסום. הוא יגלה שהמשימות היומיומיות הפשוטות ביותר יכולות להיות מטלה קשה, כשכל אחד בתור לקולנוע או במעבר בסופר מזהה, מחייך ורוצה להצטלם. ובתוך כל המהומה הזו, הרחש וההמולה שמלווים היום את כל מי שנכנס לווילה מצולמת כאלמוני ויצא כסלב – בתוך כל המהומה הזו, הוא לא יוכל לשכוח את מה שחלקנו אולי נשכח – שמדובר בפגוע נפש. בנכה צה"ל עם תעודות.
בשבילו המסע רק מתחיל
למרות הקולות שהלכו וגברו בשבוע האחרון כנגד העסקה, ברור כי רוב העם בישראל רוצה לחבק את גלעד. זה עולה בבירור מסקרי דעת הקהל, מהסיקור התקשורתי האוהד ומהנהירה ההמונית למצפה הילה, שהיה בה משהו מקומם אך בה בעת גם מחמם לב. לא צריך ללכת רחוק – זה עולה בבירור מדף הפייסבוק שלכם, המופצץ מזה שבוע בהודעות נרגשות על שובו של הבן האובד, בלייקים ובקישורים לשירים המוקדשים לו. עם ישראל עמד באופן כמעט אחיד מאחורי הרצון להחזיר את גלעד הביתה, ומשזה קרה, הוא תובע את חלקו. הוא רוצה לראות את גלעד. הוא רוצה לדעת מה קרה. הוא רוצה לחבק.
אלא שהחיבוק הזה עלול להתגלות כחיבוק דב בעבור נפש עדינה ומעורערת. החודשים הקרובים – אולי אף השנים הקרובות – עשויים להתגלות לא רק כתהליך שיקום מתמשך, אלא גם כמאמץ מתמשך של משפחת שליט לחצוץ בין גלעד לבין כל מי שיבקש להתקרב אליו, אם מתוך כוונות טובות ואם מכוונות ציניות (ראיון בלעדי, חתימת חוזה על ביוגרפיה, אולי אפילו הצעות מהפוליטיקה). בתווך תעמוד גם מערכת הביטחון, שתבקש לבצע בזהירות את התחקיר הביטחוני הנודע לשמצה, כדי לגלות מה עבר על גלעד בשבי, מה ידעו שוביו ואלו לקחים ניתן להפיק מהפרשה.
ביום שבו קופל מאהל המחאה בירושלים, נחתם הערך בוויקיפדיה ונסתיים פרק עגום בתולדות מדינת ישראל – ביום הזה החל אזרח חדש-ישן ולא אלמוני בשם גלעד שליט את חייו. בעבורנו, בא לקצו מסע ארוך של למעלה מחמש שנים. בעבור גלעד שליט, המסע רק מתחיל. לא, הוא לא יהיה קשה כמו השבי, אבל הוא גם לא יהיה קל. למידת האיפוק שיגזרו על עצמם הציבור והתקשורת יהיו השלכות על אורך המסע הזה. האם נדע להניח לגלעד שליט – "הילד של כולנו" – לצעוד בו בקצב שלו?