הסוף לשתיקה: החוק שיאפשר להתלונן על פגיעה מהילדות גם עשורים אחרי

החדשות בקצרה

• אושר החוק החדש על הארכת תקופות ההתיישנות בעבירות מין בקטינים.
• בין 50% ל-62% מהפניות עוסקות בפגיעות ילדות: כ-30% מהנפגעים פונים לעזרה רק לאחר עשור ומעלה.
• ועדה ציבורית מצאה כי ב-55% מהמקרים הפגיעה לא נחשפה כלל בילדות, וגם אלו שנחשפו - סבלו ברובם מחוסר מענה של הרשויות.
• מחקרים מראים כי לנשים לוקח בממוצע כ-20 שנה לחשוף פגיעה מהילדות, בעוד שלגברים לוקח למעלה מ-25 שנה.
• במדינות מערביות רבות בוטלה ההתיישנות לחלוטין, ובאחרות, שעון ההתיישנות מתחיל לתקתק רק בגיל מבוגר.

החוק להארכת תקופות ההתיישנות בעבירות מין שבוצעו בקטינים, שאושר אמש סופית (שני), מסמן צעד משמעותי בהתאמת מערכת המשפט למציאות של הנפגעים. החוק נותן מענה למצב שבו רבים מוצאים עצמם חסרי אונים מול שעון חול משפטי, שהסתיים לעיתים קרובות עוד לפני שהם מסוגלים נפשית לחשוף את שעברו.

כדי להבין את השינוי, חשוב להכיר את המנגנון שהיה נהוג עד כה: בעבירות מין בקטינים, שעון ההתיישנות "קופא" ומתחיל לרוץ רק כשהנפגע או הנפגעת מגיעים לגיל 28 (בתוך המשפחה) או 23 (מחוץ למשפחה). תקופת ההתיישנות משתנה בהתאם לחומרת העבירה ונעה בין שנה אחת ל-15 שנים. במקרים בהם תקופת ההתיישנות היא מקסימלית (15 שנה), המשמעות הייתה שמי שנפגעו בילדותם יכול להגיש תלונה עד גיל 43 בלבד.

החוק החדש מעלה את גיל תחילת מרוץ ההתיישנות מ-28 ל-34 (ובפגיעה מחוץ למשפחה מ-23 ל-33). בפועל, המועד האחרון להגשת תלונה יידחה בכשש שנים – עד סוף שנות ה-40 לחייהם של הנפגעים, עשרות שנים לאחר הפגיעה.

עשרות שנים של שתיקה: לוקח לנפגעים יותר מ-20 שנה לספר שנפגעו מינית

נתוני הפניות בחמש השנים האחרונות למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מציגים תמונה חד משמעית: בין 50% ל-62% מכלל הפניות שהגיעו למרכזים עסקו בפגיעה מינית שהתרחשה בילדות. כ-30% מתוכן מגיעות רק לאחר 10 שנים ומעלה מיום הפגיעה. כשצוללים לפגיעות בילדות וילדים מתחת לגיל 12, הנתון מראה כי ב-58% מהפניות, הדיווח נעשה רק לאחר שנים רבות (למעלה מ-10 שנים).

המגמה הזו רק הולכת ומחריפה עם הגיל. בשנת 2021, 44% מהפניות של נפגעות ונפגעים מעל גיל 41 עסקו בפגיעות שעברו בילדותם. על רובן חלה התיישנות משפטית. לראשונה עבר הרף את ה-40%. המשמעות היא שמשנה לשנה, יותר אנשים מבוגרים מוצאים את הכוחות לדבר על מה שקרה להם בילדות, אך עד כה רבים מהם נאלצו לגלות שדלתות בית המשפט כבר נסגרו בפניהם.

למה הילדים שותקים?

מחקרים שנערכו בארץ ובעולם הראו שפגיעה מינית בקטינות ובקטינים מתאפיינת באופן מובהק בחשיפה מאוחרת, לעיתים רק אחרי עשרות שנים. הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות מצאה כי ב-55% מהמקרים, הפגיעה המינית לא נחשפה כלל בתקופת הילדות.

גם במקרים שכן נחשפו בזמן, המערכת נכשלה במתן מענה: 79% מהמקרים שנחשפו לא קיבלו טיפול מהרשויות. בנוסף, 90% מבין מאות המרואיינים העידו כי לא קיבלו סיוע כלל, או שקיבלו סיוע לא הולם. הספרות המקצועית מראה כי בהיעדר תגובה הולמת לחשיפה הראשונית, הנכונות לחשוף את הפגיעה בהמשך החיים פוחתת משמעותית, דבר שמסביר את השתיקה הממושכת.

הנתונים מראים כי למגדר יש השפעה ישירה על מועד חשיפת הפגיעה. ועדה ממלכתית באוסטרליה מצאה כי לנשים שנפגעו בילדותן לקח בממוצע 20.6 שנים לחשוף את הפגיעה, בעוד שלגברים לקח זמן ממושך עוד יותר – 25.6 שנים בממוצע. מחקר נוסף תומך במגמה זו ומצא כי לגברים לקח בממוצע 21 שנים לחשוף את הפגיעה, ו-28 שנים כדי לנהל עליה שיחה משמעותית.

איפה ישראל ביחס למדינות המערב?

ישראל השתרכה מאחור בזמן שמדינות מערביות רבות כבר התאימו את החוק למציאות. בקנדה, בריטניה, ניו זילנד דרום אפריקה, דנמרק ומדינות רבות בארה"ב בוטלה כליל ההתיישנות בעבירות מין בקטינים, מה שמאפשר לנפגעים להתלונן בכל גיל. בשבדיה, לפחות בעבירות האונס הקשות ביותר נגד קטינים - ההתיישנות בוטלה לחלוטין.

במדינות שבהן ההתיישנות נותרה, נמצאו פתרונות יצירתיים: בגרמניה ובספרד השעון המשפטי קופא ומתחיל לרוץ רק בגילאי 30 ו-35 בהתאמה. בצרפת ובסלובניה, האריכו את התקופה לעשרות שנים ובצרפת אף נקבע שבמקרה של פגיעות שהוסתרו – הספירה תחל רק מרגע חשיפת הפגיעה בפועל.

מנכ״לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, אורית סוליציאנו: "אתמול הכנסת העבירה חקיקה היסטורית, בזכות מאבק שהובלנו באיגוד מרכזי הסיוע בשיתוף קבוצה של נפגעות ונפגעים בראשותה של הלה צור ובשיתוף ח"כ סון הר מלך, רייטן ורביבו. זהו מאבק שאנחנו מקדמות כבר למעלה מ-3 עשורים.

יש להדגיש כי מהמחקרים בישראל ובעולם עולה תמונה ברורה כי מי שנפגעו בילדות יחשפו את הפגיעה פעמים רבות רק אחרי עשרות שנים. כשהחוק לא מכיר במציאות הזאת, הוא מונע מהם את האפשרות לתבוע צדק.

הארכת תקופת ההתיישנות היא צעד היסטורי, שנולד מתוך מאבק ממושך המעניק הזדמנות אמיתית לעוד רבות ורבים למצות את זכויותיהם. אנחנו באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית נמשיך לפעול עד לביטול מוחלט של ההתיישנות בעבירות מין, משום שטראומה מינית אינה מתיישנת לעולם, וגם החוק צריך לשקף את המציאות הזו."