האם בני אדם מסוגלים לריבוי משימות? האם נשים טובות יותר בכל מגברים? מה התדירות של הקשב שלנו למשהו שמעניין אותנו? כיצד המוח שלנו מסתנכרן עם מוחו של אדם אחר? האם יחידת המידע הקצרה ביותר שאנו מעבדים היא מילה? פרופסור איילת לנדאו מהמחלקה לפסיכולוגיה והחוג למדעי הקוגניציה והמוח, העומדת בראש המעבדה לקשב, מוח וזמן עונה לכל השאלות בפרק השלישי של "שאלה אחת ביום" עם דרור גלוברמן.

 

רוב האנשים מקשיבים לפודקאסט תוך כדי עשיית דברים נוספים – הליכה, ריצה, נהיגה, שטיפת כלים... נדמה כי בעידן הנוכחי, כשאנו מוצפים גירויים שתובעים עוד ועוד מהקשב שלנו, התרגלנו לערבב את מרבית הדברים שאנו עושים, ולנסות לחלק את הקשב ביניהם. אולי ברמה שכבר איננו יכולים אחרת. אבל, פרופסור לנדאו מסבירה שהרעיון של מולטי-טאסקינג הוא פיקציה ואנחנו לא באמת יכולים לעשות שני דברים או יותר בצורה מלאה בו זמנית, אולי רק להחליף ביניהם בצורה מהירה יותר.

אז מי שולט בקשב שלנו? 

"שליטה על קשב זה מושג שמתאר את היכולת שלנו לקחת מטרה ולקדם רק אותה. אנשים בריאים יכולים לעשות את זה, אבל יש עוד המון דברים ששולטים לנו בקשב - צרכים, אותות שאנחנו מקבלים, התרבות שסביבנו ועושר הגירויים".  

דרור גולברמן: "לפעמים אני נדרש לצורך עבודתי לקרוא בקשב רב מאמר ארוך. במונחים שלי זה לא מאמר אקדמי של 20,000 מילה אבל של 2,000 מילה בניו ירק טיימס. ותוך כדי אני מוצא את עצמי גולש לאיזה פיד חסר חשיבות בטיקטוק או באינסטגרם, או בלא יודע איפה. מה קרה לי? האם אני אדם חלש, או שהצרכים הולכים אצלי מכות בתוך המוח על הקשב?"

פרופסור לנדאו: "יש שם מתח בין כל מיני סוגים של גמול. אפשר לומר שאחרי 500 או 1000 מילה בניו יורק טיימס, הערך של הגירוי הזה קצת פוחת, ויש אולי משהו שמחכה לך בטיקטוק שמתגמל יותר. אבל מה שחשוב לזכור זה שכשאנחנו נלחמים עם עצמנו על להקשיב ולתת תשומת לב זה שבעצם העובדה שאנחנו עושים את זה אנחנו כבר מאמנים את הקשב שלנו ונהיים יותר טובים בזה. אני אומרת גם לסטודנטים שלי: חבר'ה, אם אתם נלחמים בדבר הזה, אתם עשויים לעשות למערכת הקוגניטיבית שלכם משהו ממש טוב. בכל פעם שיש התראה שאתם מתעלמים ממנה, אתם מפגינים שליטה על הקשב שלכם. כך שכשתגיע ל-1000 מילה יש סיכוי שחוויית הקריאה שלך תהיה מתגמלת פי כמה".

האם אנחנו משכללים את הקשב שלנו או שהוא הולך לאיבוד עם הזמן? 

"אז יש תמיד טענה כזו שכל דור הוא נחות מקודמו. אין ספק שכמות הגירייה היא מטורפת ואין תקדים לה. העלייה הזו בעומס היא בקצב מסחרר אז פתאום ב-30 שנה האחרונות יש עלייה מטורפת בגישה שלנו לגירויים ובאופן שהם יכולים להתחרות על המשאב הכל כך יקר הזה". 

פרופ' איילת לנדאו, האוניברסיטה העברית (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)
פרופ' איילת לנדאו, האוניברסיטה העברית | צילום: הדס פרוש, פלאש 90

במעבדה לקשב, מוח וזמן חוקרים קשב, כלומר את תשומת הלב, את היכולת לתעדף משהו אחד על פני דברים אחרים שמסיחים את דעתנו. מה נותן את היתרון לאותו גירוי מוחי שחשוב או שאותו אנו אמורים לעבד על פני גירויים אחרים? איך מתבצעת ההפרדה בין מה שרלוונטי למה שלא? המחקרים למציאת התשובה עוסקים בכמה חושים, אך בעיקר בחוש הראיה. המטרה, כפי שהגדירה אותה פרופ' לנדאו, היא להבין מהו התזמור המוחי שנותן את היתרון לאותו גירוי מוח שהוא החשוב. מהו בעצם התזמור המוחי?

פרופ' לנדאו: "המוח מורכב מהמון 'שכונות' של תאי עצב, שבשפה שלנו קוראים להן אוכלוסיות נוירונליות. ברור שלנוירון בודד אין שום יכולת קוגניטיבית שהוא עושה לבד, הוא תמיד עושה את זה עם החבר'ה מהשכונה,  מהאוכלוסייה, ואוכלוסיות שונות, מייצרות סיגנלים שונים ואחראיות על עיבוד חלקים שונים מהסביבה שלנו, מהקלטים מהעולם החיצוני, הקלטים שמגיעים מהגוף וכו'".

"אז יש את המרכזים שאמונים על יכולות שונות, וכשאני נותנת קשב למשהו יש המון אזורים שונים במוח שמעבדים את הדבר הזה. ואפשר לנסח ברמה המוחית קשב כהתמסרות של רשת שמעבדת, רשת של שכונות שונות במוח שמעבדת את הדבר החשוב. ומה זה אומר? זה אומר שעל אף שתמצא בייצוג המוחי גם גירוי לא קשוב, הוא יהיה דרדלה. הוא יהיה ייצוג חלקי. הוא לא יפעיל רשת שלמה".

כשאנחנו ממצמצים אנחנו מאבדים את תחושת הזמן במשך המצמוץ, ואם אני ממצמצת עשירית שנייה וקיבלתי גירוי חזותי הערכות הזמן שלי יהיו מוסטות לעשירית שנייה, אם מישהו אחר קצת עייף ממצמץ ארוך יותר ל-150 אלפיות שנייה אז הוא יחסיר את כל 150 אלפיות השנייה מתפיסת הזמן שלנו

"מה שעוד חשוב להגיד זה ששכונות נוירונליות מייצרות פעילות מוחית, זאת פעילות חשמלית ויש תנודות בפעילות החשמלית הזאת. אוכלוסיות שונות של נוירונים מייצרות קצב, והקצב הזה מסייע לאזורים השונים להסתנכרן. אזורים שונים יכולים לייצר פעילות מתוזמנת ולכן תהיה חיבוריות שתאפשר מעבר מידע בין אזורים שונים במוח. הגירוי הקשוב, מייצר תזמורת של כמה שכונות מוחיות שפועלות יחד".

גלוברמן ציין מצב שבו הוא נמצא במסיבה, מוקף מאות גירויים חושיים, ומנסה לאתר ולמצוא חבר שמחכה לו שם. פרופסור לנדאו מסבירה כי אם למשל הוא חושב שהחבר נמצא בבר, המוח יתעדף את הגירויים שמגיעים ממנו מה שיפעיל מרכזים רבים במוח. בשלב זה גירויים ממקומות אחרים יפעילו פחות את הקשב ואת הפעילות המוחית. "יש אזור שבו אתה מעבד רק את האלמנטים החזותיים הפשוטים", מסבירה לנדאו. "אבל המוח שלנו מכיל היררכיה, ואנחנו מרכיבים את הייצוג שיש לנו למשהו בראיה: יש לך את הייצוג של הצבע, של האוריינטציות השונות, של השם שלו ברמות יותר גבוהות, אולי גם תחושות שהבנאדם הזה מייצר אצלך. אז כל הידע על החבר שמחכה מייצרים המון הפעלה מוחית. ההפעלה המוחית הזאת תהיה מסונכרנת ותייצר קצב, סוג של פרוטוקול תקשורת בין אזורים שונים במוח".

את העובדה שגלי המוח פועלים במקצבים שונים גילה הפיזיולוג הגרמני הנס ברגר לפני כמאה שנה – וזו הייתה גם הפעילות המוחית הראשונה שאופיינה. הוא הביא את בנו למעבדה, והילד השתעמם – אז שמו לו אלקטרודות על הראש, וכך החל המסע לחקר הפעילות החשמלית שיש במוח. הוא שם לב שיש תדרים שבהם יש הפעלה מוחית רבה יותר. 

המחקר השתכלל עם הזמן. יש המון קצבים שונים באזורים ובפעילויות השונות במוח שנחקרים, והספרות מראה מה התפקיד של קצבים שונים בתקשורת בין אזורים, בממסר של מידע שמגיע מבחוץ וגלוברמן תוהה מה המקצבים השונים של הפעילויות השונות במוח, והאם הן נמדדות בהרץ (מספר הרץ הוא מספר התנודות בשנייה).

פרופ' לנדאו מסבירה באמצעות הדוגמה של החבר שמחכה בבר שיש שני סוגי קצבים. התדר של החבר שיושב על הבר זה תדר שמגיע מבחוץ והתדרים שלו גבוהים של 30, 40, 50 הרץ. "אבל התדר שבו אתה מחפש אותו, השליטה הקצבית שלך באותן רשתות מייצרת תדר איטי יותר, בסביבות השמונה או עשר הרץ".

האוניברסיטה העברית נחשבת לאוניברסיטה המובילה בישראל ומדורגת במקום ה-77 מבין האוניברסיטאות המובילות בעולם, על פי מדד שנגחאי לשנת 2022.

הכרה זו מבטאת את מעמדה של האוניברסיטה בקהילה המדעית הבינלאומית, ואת המוניטין לו היא זוכה כאוניברסיטת המחקר המובילה בישראל.

מאז הקמתה בשנת 1925, ניצבים חוקרי וחוקרות האוניברסיטה בחזית המחקר העולמי ואף זכו לאורך השנים בפרסים יוקרתיים רבים, ביניהם: שמונה פרסי נובל, פרס פילידס ושני פרסי טיורינג ומאות רבות של פרסים יוקרתיים בישראל ומחוצה לה. אלברט איינשטיין ליווה את תהליך הקמתה של האוניברסיטה ואף הפקיד בה את כל קניינו הרוחני.

 

מדובר במתח שמשתנה ושאפשר למדוד אותו, אלה גלים שממש ניתן למדוד. "אם היו שמים אלקטרודות על האנשים שם שעושים את הסאונד הייתי רואה כאן את גלי האלפא", מסבירה לנדאו. 

יש עוד דבר שהצלחתם להגיע למסקנות זו העובדה שאנשים תופסים זמן אחרת, כלומר השנייה שלי זו לא השנייה שלך

"נכון. וגם יותר מזה, השנייה שלך יכולה להיות שונה מהשנייה שלך בכל רגע נתון אחר. כשעושים את התהליך הקוגנטיבי של להגיד כמה זמן עבר אז התשובה שנחווה תהיה מאוד שונה בהתאם למה שעשינו בזמן הזה. מדובר בזמנים תזיזתיים, אם יש משהו בתוכן יותר עשיר ומעניין יהיה לזה תג אחר אם רואים משהו מאוד משעמם".

אז בעצם הזמן חולף מהר כשנהנים? 

"קצת הפוך. הזמן חולף מהר מדבר על סקאלות של דקות ארוכות, שעות ובעצם על האופן שבו חווינו את היום. הזמנים האלה קשורים לאופן שאנחנו עושים סגמנטציה ליום ואיך אנחנו חווים אירועים ביוגרפיים שמייצרם את הזכרונות שלנו. אנחנו במעבדה מתעסקים גם בעוד זמן - בסקאלה הרבה יותר מהירה של כמה שניות. בכמה שניות מסתבר שאם אני שמה יותר דברים בשנייה אז החוויה שלי שעבר יותר זמן, אם לא קורה כלום בשנייה הזו אז אני לא אחווה את הזמן הזה". 

וואלה, אז אני לוקח רגע את הדבר הזה לוידאו, לסדרות או למוסיקה. בשיר עמוס עם הרבה תפקידים הבס עובד קשה אתה יכול להגיד כמה דברים קרו פה הרבה דברים ותסתכל על השעון ותגיד עברו כמה שניות. אגב, גם טיקטוק עושה את זה. איך זה קשור למצמוצים?

"אנחנו כל הזמן ממצמצים, אנחנו עכשיו מצמצנו מלא. עכשיו מלא מאזינים שמים לב למצמוצים שלהם, עד שלא מפנים את תשומת לבנו לדבר הזה זה סוג של אשליה כי אנחנו לא שמים לב שאנחנו עושים את זה אבל בפועל יש בלאקאאוט, הפסקת חשמל טוטלית. אתה חוסם את הכניסה של אור לתוך העין. המציאות שלנו נחווית ללא הפרעות, וחשבנו שאולי האשליה הזו יכולה להיות מעניינת למחקר. האם הפסקת החשמל הזו משפיעה לנו על תפיסת הזמן, מה קורה לזמן בזמן שאנחנו ממצמצים. מה שמצאנו זה כשאנחנו ממצמצים אנחנו מאבדים את תחושת הזמן במשך המצמוץ, ואם אני ממצמצת עשירית שנייה וקיבלתי גירוי חזותי הערכות הזמן שלי יהיו מוסטות לעשירית שנייה, אם מישהו אחר קצת עייף ממצמץ ארוך יותר ל-150 אלפיות שנייה אז הוא יחסיר את כל 150 אלפיות השנייה מתפיסת הזמן שלנו. 

_OBJ

זה נותן לנו את היכולת לווסת את הקשר בין החוויה המודעות לעיבוד החושי לרמה הבסיסית. משהו בתהליך הספירה של הזמן נקטע וקפא".

העידן החדש – אינספור גירויים: המתקפה על הקשב שלנו

גלוברמן: "אני רוצה לחזור לעידן הזה, לעובדה שאנחנו נמצאים בתוך מתקפה, אלגוריתמית, מסכית, על הקשב שלנו. כולם רוצים שתקליק ותשים לב אליהם. זה מעולם לא היה בהיסטוריה האנושית, פוטנציאל לחיות ללא שעמום. תמיד יש משהו לראות ביוטיוב. ואני שואל אותך – מה אנחנו מפסידים בעצם?".

פרופ' לנדאו: "הפסדת קצת שליטה. זאת אומרת, ברגע שבו יהיה משהו שאתה צריך לשים עליו את הקשב שלך, משהו נורא חשוב שלא נמצא בהתראה או על מסך, אתה הפסדת את השליטה. ואם אתה לא רגיל לשלוט במסר אז אתה עלול לאבד את היכולת הזאת, שהיא נורא חשובה לבריאות קוגניטיבית. ואפשר לחשוב על זה במונחים של זרימה – flow, אפשר לחשוב על תהליכים שהם יותר יצירתיים או תהליכים שהם יותר מעמיקים שבעצם נקטעים, אם אנחנו כל הזמן קופצים מדבר לדבר".

"אני כן רוצה להוסיף דבר אחד קטן בשבח האימפולסיביות", מוסיפה לנדאו. "בדוקטורט עסקתי הרבה בקשב רצוני לעומת קשב לא רצוני. מה שמצאתי זה שאנשים שהם מאוד בשליטה עם אימפולסיביות מאוד נמוכה אמנם יכולים להזיז את הקשב מהר יותר, לשלוט ולהתעלם מגירויים וכן הלאה. אבל, היה יתרון אחד לאנשים שהיו גבוהים יותר באימפולסיביות. כששתלנו רמזים עם אינפורמציה שיכלו לתת יתרון אבל לא הוגדרו ככאלה, אנשים שהיו קצת בפחות שליטה יכלו להפיק יותר מידע מהסביבה. הם עשו שימוש במידע לא מפורש שהיה בגירויים הנורא משעממים שאנחנו הצגנו".

"כמו שאתה רואה, העולם הוא מורכב. אנחנו צריכים קצת לשלוט, קצת לתת לעצמנו את היכולת ולאמן את השריר של השליטה הקוגניטיבית בשביל מצבים של פלואו וריכוז, אבל גם כדאי שנשמור פילטר פתוח בשביל מידע שאולי הוא שימושי".

עיבוד הפרק לכתבה: גדי שמשון