חזרה על מספר טקסים קטנים ומוזרים במהלך היום כמו לפתוח ולסגור את הדלת 7 פעמים לפני שנכנסים לחדר, לכבות ולהדליק את האור, לשטוף ידיים בלי סוף, גירוד בלתי פוסק או מחשבות טורדניות שלא נותנות מנוח – אלו הסטריאוטיפים המוכרים על הפרעת OCD שרובנו מכירים, אך האם ידעתם שגם התעסקות מוגזמת בשאלה אם בן הזוג מתאים לנו באמת יכולה להוות סימפטום להתמודדות עם ההפרעה? והאם התמכרות למסכים יכולה גם להפוך ל-OCD במצבים מסוימים?  

 

דרור גל וברמן משוחח בפרק חדש של הפודקאסט "שאלה אחת ביום" עם פרופ׳ אייל קלנטרוף, ראש המעבדה לנוירופסיכולוגיה קלינית במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, על הפרעות מסוג OCD, האם ואיך אפשר לטפל בהן, ואיך אפליקציות חדשניות משתלבות במחקר בתחום. 

אנחנו מדברים על האנשים שמגרדים שוב ושוב באותו מקום, שוטפים ידיים כל הזמן?

"המופע הוא מאוד רחב. נכון שהדברים היותר סטראוטיפים זה ניקיון, שטיפת ידיים חזרתית או בדיקות, אבל המופע של ההפרעה יכול להיות מאוד רחב ועם הרבה מאוד סוגים שונים של סימפטומים שנעים מהדברים היותר סטריאוטיפים ועד דברים שהם הרבה פחות רגילים כמו מחשבות חזרתיות על זה שמשהו רע עלול לקרות למישהו וכל מיני התנהגויות וטקסים שקשורים למנוע פגיעה במישהו אחר או בעצמי. היום אנחנו מדברים על תופעה של מחשבות חזרתיות לגבי זוגיות למשל. האם בן הזוג או בת הזוג שלי הם מתאימים בשבילי? האם הם הכי טובים לי? האם הזוגיות הזו טובה? גם זה כאמור מלווה בהרבה מאוד טקסים ובדיקות של האם זה הדבר הנכון או לא. אז באופן כללי כן, מדובר באותן מחשבות חזרתיות והתנהגויות שבעצם באות להוריד את רמת המצוקה או החרדה שנוצרת". 

ספר לי על המטופל הכי מעניין או הכי מיוחד שפגשת עם OCD.

"אספר על המטופל הראשון. אני לא יודע אם הוא בהכרח הכי מעניין או חשוב אבל הוא היה הראשון דרכו נחשפתי לתחום הזה של OCD, הפרעה טורדנית כפייתית.  זה היה עוד כשהייתי מתמחה באזור שער הנגב, ועבדתי הרבה עם מטופלים שסבלו מהפרעות חרדה, טראומה ופוסט טראומה ועוד דברים שקשורים למצב הבטחוני. למטופל הזה ספציפית הייתה מה שנקרא חרדה חברתית. הוא מאוד חשש להיות ליד אנשים ומאוד נמנע. זה לא היה נשמע כמו OCD. מה שהיה מעניין בו זה שזה בא בבת אחת. מדובר בבחור צעיר שהיה מאוד מוחצן, חברותי ומקובל חברתית במרכז העניינים, ופתאום בבת אחת הוא נסגר, מתבודד, לא רוצה ליצור קשר ומתרחק מאנשים. זה משהו מאוד קיצוני שהגיע מאוד מהר. התחלנו לטפל סביב הנושא של החרדה החברתית, וזה היה טיפול ארוך ובכנות לא כל כך מוצלח. ממש לקראת סוף הטיפול הוא בפעם הראשונה סיפר יש לו סימפטום של OCD, שנכנסות לו מחשבות לראש למשל שהוא חייב כל פעם שהוא נכנס לחדר להיכנס ולצאת מספר פעמים עד שהוא מרגיש שזה בסדר. זה קורה שעוברת לו מחשבה רעה או שלילית על פחד מפגיעה באנשים אחרים, שמשהו רע יקרה למישהו. כל פעם שמחשבה כזאת עוברת הוא חייב לחזור על הפעולות שוב ושוב עד שהוא מצליח לעשות את הפעולה בלי המחשבה, שזה כמובן מאוד קשה". 

הוא נכנס ויוצא מהחדר שוב ושוב, עד שהוא מצליח להיכנס בלי לחשוב על זה שמשהו רע יקרה?

"בדיוק. כמו שאתה יכול לתאר לעצמך זה יכול לקחת הרבה מאוד פעמים. עכשיו תנסה לדמיין שיש בן אדם שעד כה חיי את חייו באופן רגיל לחלוטין ופתאום הדבר הזה מתחיל לקרות לו. פתאום הוא מסתכל על עצמו ורואה את עצמו נכנס ויוצא מהחדר 6 או שמונה פעמים. גם בעיניי עצמו הוא היה בטוח שהוא משתגע". 

הדבר הזה קורה פעמיים ביום? או שזה משבש לך את כל החיים?

"זה מתחיל מפעמיים ביום או אפילו פעם ביום, וזה אחרי זה יכול להיות גם 4 פעמים ביום ובשלב מסוים זה כבר נהיה 6 או 8 שעות ביום. זה יכול להגיע לממש חוסר תפקוד מוחלט. ככה זה קורה לו פתאום משום מקום. הוא כל כך פחד, הוא היה בטוח שברגע שהוא יספר את הסיפור הזה אני כמטפל אאשפז אותו. דרך התהליך הזה הוא למד מה זה OCD. זה לא אומר שהוא משתגע, זה לא אומר שהוא פסיכוטי, זו פתולוגיה שיש לה טיפולים ואפשר לעבוד ולטפל. הוא לא צריך להתאשפז. דרך זה שהוא חשף את זה והתחיל לגלות במה מדובר, התחלנו לעשות טיפול שהיה מאוד מועיל. זה גם היה טיפול מאוד מהנה עבורי כי הסוף היה טוב. בסוף הטיפול הצלחנו ממש להוריד את הסימפטומים והוא חזר לתפקד באופן מלא". 

איך מטפלים?

"טיפולים ל-OCD זה דבר רחב וגדול מאוד. הדבר הכי חשוב לדעת וזה אני אומר בעיקר לאנשים שסובלים מ-OCD או מי שמכיר אנשים שסובלים הוא שיש המון טיפולים יעילים ומוכחים מחקרית, ובניגוד להרבה מאוד פתולוגיות אחרות התגובה היא מצוינת. הלוואי והיו לנו כאלה אחוזי הצלחה גם בכל הפסיכופתולוגיות האחרות". 

איך נראה הטיפול?

"הדבר המרכזי שאנחנו עושים הוא טיפול בחשיפה ומניעת תגובה. זה טיפול קוגניטיבי התנהגותי פסיכולוגי. לפעמים אפשר לשלב אותו גם עם טיפולים תרופתיים שעוזרים קצת להוריד את הרמות של החרדה, הסטרס והעוררות ולעזור לסייע לטיפול. בטיפול שכזה בקווים מאוד כלליים מה שאנחנו עושים זה בעצם הפוך ממה שה-OCD אומר למטופל לעשות. אם ה-OCD אומר לו שהוא צריך לדוגמה לחזור על פעולה מסוימת שוב ושוב, אז אנחנו מפסיקים את זה". 

אתה עומד שם ליד הדלת ומחזיק אותו חזק?

"טיפולי חשיפה הם נורא מעניינים. אני לא מחזיק אף אחד בכוח כמובן. אני אומר את זה בקווים מאוד כלליים. זה תהליך הדרגתי, אני אומר את זה כי הרבה פעמים מטופלים או מטופלים פוטנציאליים מאוד נרתעים. אם אי אגיד למישהו שמאוד חושש למשל מלכלוכים שאצלי בטיפול הוא לא ישטוף ידיים, הוא לא יבוא לטיפול. אז צריך לומר שזה לא כך. זה תהליך הדרגתי, איטי, והמטופלים הם תמיד שותפים לתהליך הטיפולי. אנחנו לא מחזיקים אף אחד או כופים בכוח, הכל קורה תוך כדי עבודה משותפת. מה שחשוב זה שהנהג או הנהגת של התהליך זה המטופלים, ולא אנחנו. אנחנו לא מכריחים אף אחד. בסופו של דבר הרעיון הוא לא להימנע מהחרדה אלא להפך – לעמוד מולה, להתמודד איתה, להסתכל לה בעיניים ולא לפחד ממנה, ובעיקר לא לעשות את הדברים שהחרדה אומרת לי לעשות. אצלנו במעבדה אנחנו אוהבים לדמות את זה לעכביש, כמו עכביש ענק שמנסה לשלוט בי ואומר לי לעשות כל מיני דברים. זה מאוד חשוב לדעת שהעכביש הזה הוא מפחיד נורא, גדול ומכוער אבל הוא לא מסוכן. אפשר לעמוד מולו וזה תהליך. זה פחות פשוט כמו שאני מתאר את זה עכשיו כמובן, אבל זה אפשרי. ואז כשאנחנו עושים את זה ועומדים מול העכביש ועומדים על שלנו, לאט הוא הולך וקטן ולפעמים בסוף הוא גם נעלם לגמרי. גם זה יכול לקרות". 

מה הסיבות, מה גורם למוח שלי לשלוח אותי שוב ושוב לשטוף ידיים?

"שאלה מצוינת, והתשובה היא שאין לי תשובה וחשוב לי לומר את זה. אין תשובה מדעית מוכחת, יש הרבה מאוד סיפורים או מיתוסים שמסתובבים בחוץ לגבי מה הגורמים או הסיבות ל-OCD החל מגנטיקה, בעיה מוחית כזו או אחרת וכו׳. חשוב לומר שזה נכון שיש מחקרים שמראים על איזה שהוא דפוס מוחי מסוים כולל מחקרים שנעשו אצלנו במעבדה, וזה נכון שיש גם מחקרים בגנטיקה, אבל להגיד ש-OCD זו בעיה מוחית או משהו גנטי שעובר כאילו יש איזה גן או קומבינציה גנטית זה לא נכון ולא קיים. יותר מזה, המיתוסים האלה רק פוגעים באנשים, כי הם מעבירים איזה שהוא מסר כאילו אי אפשר לטפל בזה". 

אתה מחפש מנגנון, טריגר, מה הוביל למה? מה אתה מוצא?

"כחוקרים אנחנו מאוד עסוקים בשאלות האלה בדיוק אבל כמו שאמרתי מקודם, אני לא יכול להגיד ואף אחד אחר לא יכול להגיד שיש איזה שהוא גורם או איזה שהוא סיבה או חיידק. זה כנראה מכלול של דברים שקשורים גם להיבטים פיזיולוגיים ביולוגים, להיבטים סביבתיים וגם לנסיבות של חיים. הדבר החשוב ביותר להגיד זה ששום דבר מהדברים האלה הוא לא בלתי הפיך. כלומר זה לא שבגלל שעכשיו זה גנטי אז אי אפשר לטפל בזה. זה מיתוס שמסתובב בחוץ ואני נתקל בו המון, וחשוב לי להפריך אותו". 

לא רואים יותר OCD בקרב אנשים שגדלו בבית נורא נקי או נחשפו לטראומה חד פעמית או חוזרת? או חלילה קורבן להתעללות? אנשים שחלו במשהו או קרוביהם חלו?

פרופ' אייל קלנטרוף, האוניברסיטה העברית (צילום: הדס פרטוש/פלאש 90)
פרופ' אייל קלנטרוף, האוניברסיטה העברית | צילום: הדס פרטוש/פלאש 90

"יש. באשר לכל הדברים האלה שציינת רואים קשרים. פחות אם גדלו בבית נורא נקי באופן ספציפי, אבל דברים שקשורים להיסטוריה של חרדה, בטח ובטח להיסטוריה של טראומה, התעללות ופגיעה. ראינו חד משמעית שכיחות גבוהה יותר של OCD בקרב ילדים ומתבגרים בעוטף עזה. לכן מה שחשוב לי לומר זה לא שאין סיבות, בוודאי שיש, אבל יש עוד הרבה מאוד דברים אחרים. יש כל מיני ממצאים אבל בסוף אף אחד מהדברים האלה לא מחובר בקשר ישיר של סיבה ותוצאה. אנחנו לא רואים שילדים שחווים טראומה בהכרח מפתחים OCD. ילדים שחווים טראומה מפתחים בשכיחות יותר גבוהה פתולוגיות. הם מפתחים יותר הפרעות אכילה, דיכאון והתמכרויות וגם OCD. גורמי הפגיעות לOCD לא שונים בצורה משמעותית מגורמי פגיעות לפתולוגיות אחרות. הם קומבינציה מורבכת של אירועי חיים, נסיבות חיים, היבטים גנטיים ביולוגיים וכן הלאה. אבל שוב, כל הדברים האלה לא אומרים שאי אפשר לטפל". 

מה ה-OCD הכי נפוץ?

"יש כמה סוגים נפוצים. ניקיון זה מאוד נפוץ, וגם מה שנקרא מניעת פגיעה - חשש שמשהו רע יקרה למישהו אחר והתנהגויות חזרתיות. היום חשוב לומר, אנחנו מדברים לא על OCD אלא על OCD and related disorders. זו משפחה של פתולוגיות שאנחנו מכירים שכוללת דברים כמו חיטוט בעור, תלישת שערות, טיקים ועוד. יש המון מופעים לפתולוגיה". 

לרובנו יש משהו קטן?

"חד משמעית לא. פה חשוב לי לעשות את האבחנה. הרבה פעמים כשאנשים שומעים על כך הם אומרים גם לי יש איזו התנהגות אבל זה לא OCD. הרבה פעמים כשמדברים עם מטופלים ומטופלות הם מאוד נפגעים מזה, לפעמים אנשים כותבים במעין סלנג כזה ׳מה ה-OCD שלך׳. אז OCD זה כשמו כן הוא זו הפרעה, פתולוגיה רצינית. אנשים שסובלים מ-OCD זה לא איזה מן משהו קטן פה או שם, אלא משהו שמלווה אותם רוב היום, כל יום ופוגע בצורה משמעותית עד מאוד בחיים שלהם ומי שיש לו את זה יודע. לגרד פעמיים בראש זה לא אומר עדיין שיש OCD". 

 

האוניברסיטה העברית נחשבת לאוניברסיטה המובילה בישראל ומדורגת במקום ה-77 מבין האוניברסיטאות המובילות בעולם, על פי מדד שנגחאי לשנת 2022.

הכרה זו מבטאת את מעמדה של האוניברסיטה בקהילה המדעית הבינלאומית, ואת המוניטין לו היא זוכה כאוניברסיטת המחקר המובילה בישראל.

מאז הקמתה בשנת 1925, ניצבים חוקרי וחוקרות האוניברסיטה בחזית המחקר העולמי ואף זכו לאורך השנים בפרסים יוקרתיים רבים, ביניהם: שמונה פרסי נובל, פרס פילידס ושני פרסי טיורינג ומאות רבות של פרסים יוקרתיים בישראל ומחוצה לה. אלברט איינשטיין ליווה את תהליך הקמתה של האוניברסיטה ואף הפקיד בה את כל קניינו הרוחני.

 

אז בוא נצלול. מה יודעים? קודם דיברנו באופן מאוד כללי על חשיפה, בוא נפרט. איך עושים את זה? אני מבין שאתה באיך לעצור ולעכב כל מיני דברים.

"כמו שאמרת הטיפולים שאנחנו מכירים כבר לא מעט שנים ויודעים שהם יעילים אלו טיפולים בחשיפה ומניעת תגובה. אלו טיפולים טובים ויעילים, וזה הדבר שצריך לעשות לפחות בתור צעד ראשון. יחד עם זאת, לצערנו זה לא מאה אחוז בכמה מובנים. יש מטופלים שלא מגיבים לטיפול הזה וגם מי שמגיב זה לא תמיד במאה אחוז והרבה פעמים יש ירידה של 70 או 80 אחוז. הדבר השלישי שמעסיק אותי הוא שהטיפולים לא מאוד נגישים. במדינת ישראל יש מעט מאוד מקומות בהם אפשר לקבל טיפול ממוקד ל-OCD. אנחנו צריכים לשפר את הטיפול בכל הפרמטרים ואנחנו רוצים שהטיפול יהיה יותר יעיל. מעבדות שונות בארץ וגם בעולם מפתחות כל מיני כלים שמאפשרים שיפור של הטיפול הקיים ולאו דווקא להחליף אותו. יש מעבדות כולל אצלנו שעושות את זה בכל מיני שיתופי פעולה בגרייה מוחית, לפעמים גרייה מוחית חיצונית או גרייה תוך מוחית, שזה ממש ניתוח שמכניסים סטימולנטורים לתוך המוח ומגרים אזורים מסוימים במוח כחלק מהתהליך של הטיפול. יש המון שיטות. מה שאנחנו עושים זה לנסות לעשות משהו שיהיה יותר ישים מבחינת השימוש בקליניקות ביום יום. יש לנו אפליקציות בהן אנחנו משתמשים אבל לא כתחליף לטיפול. זה לא שמישהו עכשיו יכול להוריד אפליקציה ולרפא את ה-OCD שלו, אלא כתוספת לטיפול. המטרה שלנו זה בעצם ליעל את הטיפול, גם במובן שיותר אנשים יגיבו, שההצלחה של הטיפול תהיה יותר משמעותית וגם במובן של לקצר את הטיפולים. אנחנו מנסים בתוך חודשיים להגיע למקסימום האפקט הטיפולי וכך אנחנו מאפשרים ליותר אנשים לקבל טיפולים". 

כלומר חלק מהמחקר למרבה הצער נובע מאילוצים במשאבים הזמינים לאזרחי ישראל היום - איך אני מטפל בכל זאת בתוך מסגרת שאין מספיק מטפלים, זמן, כסף או מרכזים.

"חד משמעית נכון. צריך לומר שזה לא רק עניין של ישראל. התחלתי את הפרויקט הזה בקולומביה בארה"ב, שם יש להם מצב מאוד מעניין. יש עודף מטפלים בעיר ניו יורק אבל לאנשים שגרים שעתיים עד 4 שעות צפונה אין כלום, לכן נדרש איזה שהוא טיפול שיהיה קצר, ממוקד ואפקטיבי. חד משמעית זה מענה לצורך, אבל גם בלי שום קשר להיצע הקיים מטופלים רוצים שהטיפול יהיה אפקטיבי ומהר מן הסתם". 

אחד הרבדים שהוא חוקר זו היכולת של אנשים לעצור רגשות, התנהגויות ומחשבות. "דמיין שאתה הולך ברחוב וחושב לך על משהו ופתאום אתה פוגש מישהו שאתה מכיר. כדי שתוכל להתפנות לשיחה עם הבן אדם שפגשת אתה חייב לעצור את רצף המחשבה שהיה קיים קודם. כל הדברים שעכשיו תיארתי נמצאים או קשורים לאותה מערכת מוחית. זה נשמע כמו דברים נורא שונים לעצור רגשות, התנהגויות או מחשבות, אבל הם בעצם כולם חלק מאותה מערכת בדיוק. זו מערכת מאוד בסיסית, ראשונית וכללית. היא אחראית על עצירה של המון דברים. בדרך כלל כשאני מספר את זה ישר השאלה ששואלים אותי זה רגע, אצל אנשים שסובלים מ-OCD, התמכרויות, הפרעות אכילה ופתולוגיות אחרות, המערכת הזו פגועה אצלם? התשובה שלי היא לא בהכרח, אבל אנחנו יכולים להשתמש במערכת הזו על מנת לעזור לאנשים להתגבר על ה-OCD שלהם". 

דיברת על שלושת התחומים בהם אתה חושב על לעצור דברים. המחשבה שלי נדדה באותו רגע לביתי, שאוהבת מאוד לקרוא, וכשמישהו נכנס בדלת בזמן שהיא קוראת היא לא תרים את העיניים. היא לא מוכנה לפנות את המחשבות שלה מהדבר שהיא עסוקה בו כרגע וצריך לחנך אותה שסבא הגיע אז תגידי שלום אפילו אם את באמצע העמוד. זה לא פשוט. היא לא זורמת עם זה כל כך בקלות. זה לא OCD?

"זה בכלל לא קשור. כל מה שאמרתי עכשיו זה חלק מהיכולת שלנו להתנהל בעולם וכשאני אומר ׳שלנו׳ זה של כולנו, כל בני האדם. אתה צודק שגם ילדים צריכים לפתח את היכולות האלו. יש הרבה מחקר התפתחותי על איך היכולות האלו מתפתחות ומה שתיארת עכשיו זו דוגמה מעולה לנושא של בקרת משימות ואיזו משימה אני עושה מתי. אם עכשיו אני קורא ספר זו המטלה שבה אני מרוכז, ואיך אני עכשיו עובר למטלה אחרת. זו סיטואציה יום יומית שקיימת אצל כולנו כל הזמן, המון פעמים ביום, וזה אתגר. רובנו או כמעט כולנו דיי מאומנים בזה כמבוגרים לכן אנחנו יכולים לעשות את זה יחסית במאמץ קטן, אבל זה עדיין אתגר ולא פשוט". 

אני מודה שיש רגעים שגם אני שונא שאני מרוכז ומפריעים לי אבל בטח כולם ככה. אני חושש שהעולם של הטכנולוגיה האישית, המסכים והרשתות החברתיות, התראות וואטספים חינך אותנו לעשות רק את זה - לעבור ממשימה למשימה, ואף פעם לא לשקוע בשום דבר.

"זה נכון מאוד, אבל יש הבדל מאוד משמעותי ואני שמח שנתת את הדוגמה הזו של הוואטספים. יש היבט אחר, שאנחנו קוראים לו התנהגות שהמקור שלה הוא בעצם הגירוי. כלומר לא אני בוחר שעכשיו אני רוצה לקרוא הודעות וואטספ, אלא אני נמשך לגירוי הזה שמכוון את ההתנהגויות שלי. זו מערכת אחרת לגמרי, זו לא מערכת בקרה. פה אני נמשך מגירוי לגירוי בלי הרבה שליטה או בקרה ואני מתחבר ל-OCD. אחד המודלים השכיחים ביותר שפותח באוניברסיטת קיימברידג׳ ובמקומות אחרים בעולם הוא מודל ההרגלים. זה מודל שאומר שֿמה שקורה ב-OCD זה שהגירוי מתחיל את הפעולות. דוגמה אחרת היא ששמתי עוגה במקרר. לא אמרתי שבא לי עכשיו עוגה, אבל פתחתי את המקרר והעוגה קוראת לי. דוגמה נוספת היא אנשים שמעשנים, שזה לא OCD אלא משהו אחר לגמרי. כל בן אדם שמעשן מכיר את התופעה הזו ולכל אחד יש את הגירוי שלו, כאשר הסיטואציה עצמה של למשל לשבת לשתות קפה מעוררת באופן אסוציאטיבי את ההתנהגות. אותו דבר בדיוק קורה ב-OCD, בצורה מאוד לא מודעת. זה לא שאנשים אומרים הנה המתג של החשמל אז אני אדליק ואכבה. אלו תהליכים מאוד לא מודעים שקורים, שבעצם הגירויים בסביבה מייצרים התנהגויות אסוציאטיביות. הגירוי הוא זה שמתחיל את רצף הפעולה". 

האם אפשר להגדיר את ההתנהגות שלנו מול מסכים ואלקטרוניקה אישית, זה שכולנו בסוף נגררים אחרי הגירויים האלה, כשהוא מפעיל אותנו ואנחנו נענים לו ברוב ההזדמנויות, יכול להיות שכולנו הודבקנו ב-OCD קטן?

"יש קבוצה בין לאומית גדולה, בתוכה גם חוקר בישראל מתל השומר בשם פרופ׳ יוסי זוהר, שקיבלו מענק מחקר ענק לפני כמה שבועות כדי לחקור בדיוק את הדבר הזה שאתה תיארת עכשיו. אותן התנהגויות בהן אנחנו מאבדים שליטה, התנהגויות אינטרנטיות של שימוש ברשת, בין אם זה הימורים ברשת, בדיקה ברשתות חברתיות ודברים נוספים. האם הדבר הזה הוא פתולוגיה מסוג OCD או משהו מאוד דומה? קבוצת המחקר עובדת תחת ההנחה שהתשובה לשאלה הזו היא כן".  

מה שמעניין זה ההתנהגות הרווחת.

"חד משמעית. אם יש פגיעה או הפרעה, זו הפרעה. אם למשל בגלל הדבר הזה אנחנו רואים שאנשים לא נפגשים עם חברים, שיש פגיעה במערך החברתי או בשינה. רואים המון פגיעה בשינה למשל ויש מחקר שאנחנו עושים על הקשר בין שינה להתנהגויות. בעניין הזה של שימוש באינטרנט זה עוד יותר, כי אנחנו יודעים שהאור של המסכים פוגע בשינה. אז אנחנו רואים פה מעין לופ כזה. אנחנו חוקרים את ההשפעות של בעיות בשינה על התנהגויות ורואים שנוצר מעגל אכזרי". 

בוא נחזור רגע לשלושת הנתיבים שאמרת, שאותם אנחנו מנסים ליישם כדי לעזור לאנשים עם OCD – עצירת התנהגות, מחשבות ועצירה רגשית, שבסוף מתנקזים לאותו המנגנון. את המנגנון הזה אתה עוזר להם להפעיל גם בעזרת טיפול התנהגותי בשיחה, אבל גם בעזרת אפליקציה. מה יש באפליקציה?

"בסוף המטרה שלנו היא להפעיל את ה׳אינבציה׳, את הברקס. אם הגירוי או העכביש כמו שדיברנו עליו קודם אומר לי לעשות דברים, מה שאני צריך לעשות זה להפעיל את הברקס. זה לא נכון רק ל-OCD, אלא לכל בן אדם שרוצה או מרגיש שהוא צריך לעצור התנהגויות לא רצויות. איך אנחנו עושים את זה? חלק אחד זה הטיפול. יש דוקטורנטית במעבדה שלי בשם הדר נפתלוביץ׳ שחוקרת את ההקשר של שינה ועוררות. אנחנו מכירים היום קישורים ישירים בין אזורי העוררות במוח לבין האזורים של האינבציה. אנחנו יודעים שעוררות היא דרמטית, אז אם אתה צריך מסר אחד מכל הסיפור הזה זה לישון טוב חד משמעית. זה עוזר מאוד להפעיל יכולות אניבטוריות.

האפליקציה עובדת לפי ההיגיון הבא – אם אמרנו שניקח את הדוגמה הפשטנית של מתג אור ואני רואה את המתג שמפעיל אצלי דחף להדליק ולכבות את האור, אני עושה את זה מספר פעמים וכך נראה ה-OCD שלי. מי שרוצה יכול לדמיין שוב את הסיטואציה של עישון וגירוי מסוים, כמו כל פעם שאני יושב עם מישהו לקפה. זה מעורר אצלי את הלופ של ההתנהגויות הרפלקסיביות. עכשיו דמיין לעצמך שהיינו יכולים לחווט מחדש את המוח, לייצר קישור אחר שבמקום אותם גירויים יעוררו את הדחף הקומפולסיבי, הם יעוררו את האזור של האינבציה.

נעבוד על המוח כך שבמקום כל פעם שאתה רואה את המתג זה יפעיל אוטומטית את ה-OCD, נחבר חיבור קצת אחר. נזיז את הכבל ונפעיל את האזור של האינבציה. זה כשלעצמו לא יגרום לזה שהמטופל יפסיק לכבות ולהדליק את האור אבל זה ייתן לו סיכוי הרבה יותר טוב אם הוא ינסה להפסיק כי האזור של האינבציה מודלק. אנחנו מייצרים מצב בו הגירוי שמעורר את ה-OCD והפתולוגיה מעורר גם את התרופה והפתרון של האינבציה. זו בעצם מה שהאפליקציה שלנו עושה". 

כלומר זה לא במקום לעורר את הOCD, כי הוא יתעורר. אתה לא יכול לנתק את החוט אלא מוסיף עוד חוט. אז אתה יוצר לתוך אותו בן אדם במוח קונפליקט, כי צד אחד של המוח אומר תיגע, והצד השני אומר אל תיגע. האם לא העברת לו את ה-OCD מהתווך בין היד למתג, לתווך שבין צד אחד של המוח לצד השני?

"לא. כי אני בעצם בונה על זה שהמטופל או המטופלת רוצה להפסיק. זה הדבר הכי חשוב פה. אני לא מנתק את הקשר ל-OCD. זה לא שזה לא יתעורר יותר, אבל אם המטופלת שלי תעמוד מול המתג ותגיד ׳לא׳, הסיכוי שלה להצליח יהיה הרבה יותר קל וזה בדיוק מה שאנחנו רואים במחקר. אנחנו רואים שככל שהאימון הזה מתקדם ויותר מזה, ככל שהאימון הזה מתקדם ביחד עם הטיפול, המטופלת הזו מרגישה שהיא יכולה להפסיק. היא פתאום מרגישה שזה נהיה יותר ויותר קל עם הזמן והיא מרגישה שהיא יכולה להתנגד".  

אז מה האפליקציה עושה?

"האפליקציה עושה את הטריק הכי מוכר וישן בפסיכולוגיה. יש אפקט אחד בפסיכולוגיה שמוכר כבר מעל מאה שנה והוא הכי פשוט בעולם - התניה. זה הולך כל הדרך אחורה לפבלוב בתחילת המאה הקודמת. פבלוב עשה מחקר עם כלבים והראה להם שכל פעם שמצלצל פעמון הוא זורק נקניק אחרי כמה פעמים שהוא עשה את זה הוא צלצל בפעמון, והכלב כמובן קפץ ורייר כי ציפה לנקניק. זו התניה. באפליקציה שלנו אנחנו משתמשים בעובדה שאנחנו יודעים לעורר את אזורי האינבציה במוח מאוד טוב. אנחנו משתמשים במטלה שנקראת סימן עצירה. אנשים רואים כל מיני גירויים על המסך וצריכים להגיב כמה שיותר מהר. זו לא מטלה קשה אבל היא מפעילה את אזורי האינבציה מצוין. זה מחקר שנעשה בתחום המדע הבסיסי, בפסיכולוגיה קוגנטיבית, כבר הרבה שנים. אנחנו גם יודעים להפעיל את ה-OCD . יש לנו במעבדה פרוצדורה שלמה של עירור סימפטומים והאמת שהמטופלים והמטופלות יודעים לעשות את זה נורא בקלות. הם יודעים מה מעורר את הסימפטומים שלהם". 

יש לך חדר שמרוכזים בו כל הדברים שמדליקים אנשים עם OCD? יש מתג, כיור, דלת, או מדרגות?

"יש לנו המון דברים ואנחנו משתמשים בתמונות, גם לצורך האפליקציה. אנשים יודעים להגיד לנו ולא צריך להתאמץ יותר מדי. אני שואל אותם מה יעורר את ה-OCD והם נותנים לי את התמונות. אז אם אני יודע לעורר את ה-OCD ולעורר את האינבציה ביחד, זה בדיוק כמו הנקניק והפעמון. ברגע שאני יכול לעשות את שני הדברים ביחד, זה לוקח זמן אבל זה עובד, אני מייצר התניה. הראנו את זה גם במחקרים של מדע בסיסי, גם ב-MRI, וגם במטלות קוגניטיביות. אנחנו יודעים היום לקחת כל גירוי ובפרוצדורה פשוטה אחרי כמה אימונים לגרום למצב שאני אראה לך את הגירוי הזה והוא יפעיל את אזורי האינבציה במוח. התניה פשוטה. אני יכול להשתמש בכיור, אסלה, מתג או כל דבר". 

כלומר אותו הדבר שמקפיץ את ה-OCD נחבר לך גם לריסון, לעיכוב הזה, ועכשיו שניהם יתקוטטו לך במוח וזה בסוף מקל עלייך. ממש לתכנת אנשים. יש לך סטטיסטיקה בכמה זה עובד? בכמה מעלה את יעילות הטיפול?

"אנחנו עושים היום מחקר מאוד גדול, ואני יכול להגיד באופן כללי שהתרשמות שלי מאוד חיובית אבל עוד לא רוצה להגיד הרבה עד שלא נסיים, ננתח את הנתונים ונפרסם אותם והם יעמדו בכל הביקורות. אני יכול לספר שהמחקר הקודם שעשינו היה בארה"ב, שם בדקנו קבוצה של אנשים שעברו טיפולים מעולים בחשיפה ומניעת תגובת במקומות הכי טובים בעולם ולא הגיבו. נתנו להם טיפול קצר, של 8 מפגשים, עם התוכנה שלנו. 90 אחוז מהאנשים הראו תגובה לטיפול ואנחנו מדברים על אותם אנשים שלא הגיבו קודם, כלומר המקרים הכי קשים. זה מחקר שכבר פורסם ועבר את כל הביקורות, מחקר שנעשה באוניברסיטת קולומביה בארה"ב. השופטים שמדדו את ההתקדמות היו פסיכיאטריים מבית החולים שמנותקים לגמרי המחקר". 

לפחות מהזווית של טכנולוגיה ויזמות, אתה אמור להגיד טוב יש לי סטארט אפ, לעזוב הכל, לפתח אפליקציה, להתחיל למכור ולהגשים את החלום ולהיות מיליונר ולפרוש בגיל 52?

"זה לא החלום שלי. אחד הדברים שאני הכי גאה בהם זה שאנחנו עושים את כל הדבר הזה במערך מאוד גדול של אנשים שבאים ומקבלים אצלנו טיפולים טובים על ידי פסיכולוגים ופסיכולוגיות מצוינים שמתמחים ב-OCD, ואנחנו עושים את כל המערכת הזו לגמרי בחינם. כמובן שזה כחלק ממחקר, אבל עדיין אני מאוד גאה בזה שאנחנו מקבלים היום לא מעט מטופלים עם OCD מאזור ירושלים וממקומות אחרים מכל הארץ, והם לא משלמים שום דבר. הטיפול נעשה אצלנו באוניברסיטה העברית בהר הצופים והרבה פעמים החשיפות עצמן בהתחלה קורות במקומות אחרים למשל בבתים שלהם לפעמים או באוטובוסים. האימון הממוחשב נעשה אצלם בבית". 

יש לנו סוג של שורה תחתונה? ניתן להירפא מ-OCD?

"שאלה מצוינת. קודם כל התשובה לשאלה הזו היא כן. אני יודע שהרבה אנשים מתפלאים, המון מטופלים שמגיעים אלינו אומרים לי דבר ראשון שהם שמעו ש-OCD זה משהו שצריך ללמוד לחיות אתו ואי אפשר להיפטר ממנו לגמרי. בעוד שכמובן זה נכון להגיד שלא כל בן אדם שיש לו OCD אפשר לרפא, אבל יש לא מעט מקרים בהם אנחנו כן רואים מצב שבו אין סימפטומים בכלל. זה לגמרי יכול לקרות. הרעיון הזה שמ-OCD אי אפשר להירפא אף פעם ואף אחד, זה פשוט עוד מיתוס שהוא לא נכון". 

יש לך סטטיסטיקה?

"הסטטיסטיקות מראות שטיפולים בחשיפה ומניעת תגובה יעילים בערך בשני שליש מהמקרים. כשמשתמשים באוגמנטציה כזו או אחרת, אני הצגתי אחת, שיעורי ההצלחה עולים לאזור ה-75 ואף 80 אחוז. אספר לך משהו מעניין חם מהתנור, ראש היחידה ל-OCD באוניברסיטת קולומביה ביקרה אצלנו בארץ לא מזמן במעבדה והעבירה גם הרצאה בפני אנשי מקצוע וחוקרים. היא סיפרה על מחקר שעשו לאחרונה בכמה לוקיישנים שונים בארצות הברית שבו אנשים קיבלו אוגמנציה על אוגמנציה על אוגמנציה. כלומר הגיעו מטופלים והתחילו עם הטיפול הרגיל, לא עבד? המשיכו עוד מהטיפול הרגיל באינטנסיביות עולה. אם לא עבד עברו לכלי נוסף ולכלי נוסף וכן הלאה. השאלה הייתה בסופו של תהליך לכמה אנשים הם הצליחו לעזור. התשובה מדהימה - מעל 90 אחוז מהאנשים שהגיעו והתעקשו לעוד טיפול ועוד טיפול, בסופו של דבר הראו תגובה לאחד מהטיפולים עם שיפור משמעותי". 

אני חייב לשאול אותך על ה-OCD שקשור למערכות יחסים. כי הרבה אנשים שואלים את עצמם שאלות על מערכות יחסים ונדמה לי שהרבה מהן לגיטימיות וצריכות להיות, בטח אם חושבים על מיסוד הקשר וכו׳. איך אדע אם השאלות שאני שואל את עצמי לגיטימיות או שעברתי לעולמות ה-OCD?

"אז אכן יש תופעה כזו, שמכונה בספרות Relationship OCD. התופעה הזו מוכרת בעולם כבר הרבה שנים ומי שמיסד והתחיל לחקור ולהגדיר אותה זו קבוצה של חוקרים ישראלים מתל אביב. התופעה הזו בעיקר קיימת אצל מבוגרים צעירים ורואים המון אצל סטודנטים וסטודנטיות, גם לתוך גילאי העשרים והשלושים. אפשר לקרוא לזה הקצנה של המצב שאתה תיארת. כמובן שכל בן אדם שנמצא בזוגיות צעירה יכול לחשוב האם זה מתאים או לא, בעיקר כשיש משברים בזוגיות וצריך להחליט, או כמובן כשיש מעין צומת החלטה שמחליטים אם רוצים למסד את הקשר ולהתחתן ולהביא ילדים. יש נקודה ואנשים שחווים אותה מרגישים אותה היטב, בה הדבר הזה הופך להפרעה ממש. שאלות בלתי פוסקות שמתמקדות בלמשל האם בת הזוג שלי היא המתאימה ביותר בשבילי.

האם הזוגיות הזו היא הזוגיות הטובה ביותר? יכול להיות שיש משהו אחר, אולי אם אתקבע ואתחייב אצטער על זה כל חיי? אני מדמיין את עצמי עכשיו בגיל 60 אומלל ובודד בתוך זוגיות איומה ונוראית קטסטרופלית וכל זה בגלל שהיום אקבל את ההחלטה הלא נכונה. יכול להיות שיש שאלות שקשורות לקשר עצמו, אולי לבת הזוג. זה מלווה בהרבה מאוד טקסים. זה יכול להיות בדיקות איך אני מרגיש, וזה גם יכול להיות כל הזמן לשאול אחרים, לאסוף אינפורמציה מאחרים באופן ישיר או סמוי כמו לשאול אנשים מה אתה חושב על בת הזוג שלי, לנסות ליזום שיחות על בת הזוג כדי לשמוע דברים.

כמובן שעם חלק מכך הרבה אנשים יכולים להזדהות איתם אבל אנחנו רואים הרבה מאוד אנשים שזה מביא אותם בדיוק כמו ב-OCD למצב של מחשבות שלא עוזבות כל היום, שעות ארוכות. זה מפריע להתרכז בעבודה, לקבל החלטות ומוריד את מצב הרוח. כשאנשים חווים את זה הם יודעים שמשהו לא בסדר, אבל הם לא תמיד יודעים שזה OCD. הם יודעים שהם צריכים לעשות משהו עם הדבר הזה". 

אני מניח שלו הייתי כלוא בתוך מחשבות כאלה על זוגיות אחת, וגם בשנייה והשלישית, לא היה לי ספק שהבעיה היא לא בבת זוג.

"רואים אנשים שחוו את הדבר הזה ופשוט נמנעים מלהתחיל מערכות יחסים אחרות. כל כך קשה להם בתוך מערכת היחסים, זה ממש טראומטי, ואחר כך הם מאוד מתקשים לפתח מערכות יחסים אחרות וקשה להם כך שצריך לעזור להם. לא הולכים איתם ממש לדייט, אבל אפשר לעבוד על הסימפטומים האלה, על המחשבות, הפחד והחרדה. אני כן רוצה להגיד שיש דוקטורנט לשעבר שלי בשם ד"ר רן ליטמן שממש כותב כתבות על הנושא הזה ומי שמעניין אותו יכול להסתכל במחקרים שלו". 

הטרנד לפחות בעולם שבו אני מתעסק ביום יום, של חדשנות, הוא כמובן בינה מלאכותית ובינה מלאכותית יוצרת. יש אמונה כזאת שעל כל תחום וכל בעיה שיש בעולם תפזר אבקת קסם של בינה מלאכותית וזה כבר יסדר את זה לבד. האם אתה רואה שימוש ליכולת הזו גם בעולם שלך? קח למשל מסד ענק של נתונים, זרוק ל-AI ותשאל מה מנבא ומה עוזר. זה אמור לפתור לא?

"הדוגמה שנתת זה משהו שאנחנו חד משמעית עושים. לא רק במעבדה שלי, אלא בכל העולם במרכזים של OCD. אלו מחקרים בביג דאטה. אנחנו לוקחים מאגרי מידע ענקיים וחוקרים בעזרת כל מיני מודלים של למידת מכונה ובינה מלאכותית. אנחנו עושים את זה כבר הרבה שנים וזה בהחלט מלמד אותנו הרבה מאוד דברים על התפתחות של הפתולוגיות ובעיקר אותי מעניין מנבאים להצלחה בטיפול. אני מאוד מתעניין בשאלה אם הייתי יכול לדעת מראש, לפני תחילת הטיפול, או בשלב מאוד מוקדם שלו, האם הטיפול יצליח או לא. הייתי חוסך המון זמן לעצמי ולמטופלים". 

אולי ה-AI יכול למצוא קשר בין אלו סוגי מטופלים עובדים לאילו סוגי טיפולים?

"זה קצת קשה כי גם הנתונים עצמם הם קצת ׳מלוכלכים׳ כי מאוד קשה למצוא נתונים נקיים שממש רואים על מאגרי מידע מאוד גדולים אבל יש קצת התחלה. יש כל מיני מנבאים שמצליחים להראות למשל אחרי פגישה שלישית או רביעית מה הסיכוי של הטיפול להצליח והם לא רעים. חלק מזה זה מטלות קוגניטיביות, שיתוף פעולה של מטופלים, יכולות קוגניטיביות ויכולות אניבטוריות. יש כמה וכמה מנבאים שאפשר כבר להתחיל להתייחס אליהם, אבל המחקר הזה הוא ממש בחיתוליו". 

מה עדיף - מטופל עם יכולות קוגניטיביות גבוהות או נמוכות?

"זו שאלה מעולה והתשובה היא שזה מאוד מסובך. לא זה, ולא זה. אנחנו בדרך כלל אוהבים לעבוד עם אנשים שיש להם יכולות ממוצעות, לא טובות מדי ובטח שלא נמוכות. צריך לומר שכל הדברים האלה באים באינטראקציה עם כל כך הרבה משתנים אחרים. יש אנשים שיש להם יכולות קוגניטיביות נמוכות אבל יש להם מוטיבציה מאוד גבוהה או יכולות אחרות, ואז לפעמים דווקא שם מאוד קל לעזור להם לשפר את היכולות הקוגניטיביות שלהם. יש כל כך הרבה משתנים שנורא קשה להוציא איזה כלל אצבע מאוד חד משמעי וברור". 

OCD נהיה מעין מטבע דיבור. אתה מסתובב ורואה מישהו מנקה באיזו פינה של משרד ואומר ׳למה אתה עושה את זה מה יש לך OCD׳? אנשים אומרים את זה וזורקים את זה אחד על השני. כשאתה שומע דבר כזה, זה מצמרר אותך?

"אני מקפיד שלא להגיד את זה. אני לא יכול להגיד שזה מצמרר אבל כמו שאמרתי יש הרבה מאוד מטופלים ומטופלות שמאוד נפגעים מהשימוש בדבר הזה כלפיהם ובכלל". 

אז בלי טיפת הומור, מה הOCD או המקרה או המטופל הכי מעניין או מקורי או יחידני ששמעת עליו איי פעם? בין אם כמטפל או במחלקה?

"אין לי תשובה לשאלה הזו. יש המון מקרים עם סימפטומים שהם ׳נורא מוזרים׳. הרבה מאוד מטופלים שמגיעים אלינו ממש בטוחים ומשוכנעים שהסימפטומים שלהם שונים, ייחודיים, נוראים, קשים וביזאריים יותר בתוכן שלהם או בהתנהגויות שלהם. אני חושב שחלק מהעניין וגם ממה שאנשים לומדים כשהם מגיעים למקום או למרכז של OCD שלנו או כל מקום אחר זה שלטובה ולרעה הם לא. הסימפטומים האלה קיימים, אותם סימפטומים או דומים ובגרסה קצת אחרת. מאוד קשה להפתיע אותי. לאורך העשר וה-15 השנים האחרונות פגשתי מאות אם לא אלפי מטופלים עם OCD". 

אין איזו רכילות של מי שחוקר של ׳תשמע אתה לא מאמין איזה בן אדם הגיע אלי – בן אדם תולש אוזניים לבובות פרווה של הילדים שלו׳ למשל?

"אפילו את הדוגמה הזו שעכשיו נתת לגמרי במקרה כבר ראיתי. הכל קיים. יש אנשים עם סימפטומים שקשורים לדת, לאיפה אני אחיה ומה אלוהים חושב עלי, ולפני שנים נתקלתי במטופל שהיה מאוד עסוק בשאלה איפה זה מרכז ארץ ישראל. רק כדי לסבר את האוזן זה יכול להיות סימפטומים שיכולים להישמע כמו דבר קטן, אבל הם יכולים לגרום לבן אדם לעבור דירות, לשנות מקום מגורים ולא לישון בלילה. הסימפטומים הקטנים ביותר של מה שנשמע כמו משהו ממש אזוטרי יכולים לגרום לאנשים פגיעה מאוד מאוד משמעותית. אנחנו עובדים בירושלים עם אנשים שמגיעים מישיבות או אולפנות. איך אני יודע שהנחתי תפילין כמו שצריך? זה נשמע כמו משהו אזוטרי, אבל אנחנו רואים מטופלים שהרבה פעמים מופנים על ידי הישיבה שלהם והרבנים כי מגיעים למצב שהנחת תפילין יכולה לקחת ואני לא מגזים, 5 או 6 שעות ביום. יש גם הסתרות, למשל לעשות את זה לבד בחדר או ללכת למקום אחר כדי שלא יראו". 

משהו במשמעת החריפה של החברה החרדית מגדיל שם את ה-OCD?

"לא. זו שאלה שאני נשאל המון. אצל אנשים בחברה החרדית הסימפטומים הם הרבה פעמים סביב הנושא הזה, למשל אצל נשים סביב הטבילה במקווה, ואצל גברים סביב הנחת תפילין וכדומה. אבל האם יש שכיחות יותר גבוהה של סימפטומים של OCD במגזר החרדי? התשובה היא לא". 

יצאתי עם שני דברים מהשיחה איתך. האחד הוא שאפשר לטפל ואפשר באחוזים יפים מאוד בין להקל משמעותית ועד ממש לרפא לחלוטין. הדבר השני, הוא תישנו טוב.

"חד משמעית נכון. אני יכול להוסיף עוד – יש חשיבות מאוד גדולה גם למתי מגיעים לטיפול וזה גם מאוד חשוב. אני חושב שזה מכוון בעיקר להורים. מצד אחד לא מכל התנהגות טקסית שילד עושה כמו טקס לפני השינה צריך להיבהל, גם אם זה לפעמים קצת מוזר. מצד שני אני רוצה לומר שהיכולת הזו להתנגד, להגיד לא, לא לברוח מהחרדה, לא להתחבא או להסתתר ולהיכנע, שאנחנו קראנו לה היום בשיחה שלנו בשם מאוד כללי – אניבציה, היכולת הזו טובה יותר ככל שה-OCD הוא ׳צעיר׳ יותר. כשאנחנו מקבלים אנשים שהסימפטומים שלהם התחילו לא מזמן הרבה יותר קל לנו לטפל. הטיפול הוא יותר יעיל ובמקרים רבים ה-OCD פשוט נעלם לגמרי וזה מעין זיכרון ילדות לא מוצלח שכזה. כשאנחנו מקבלים אנשים בגילאים הרבה יותר מאוחרים, כשהפתולוגיה היא כבר הרבה מאוד שנים, כמו שאמרת גם אז אפשר לטפל אבל זה הופך את הדברים למאוד מורכבים".

 עיבוד הפרק לכתבה: נטע צ'חנובסקי