המסע להצלת צבי הים של ישראל - החיה ששרדה את הדינוזאורים והיום נחנקת משקית פלסטיק

סוף הקיץ הוא ה"מאני טיים" של הטבע הישראלי - הזמן שבו בוקעים צבי הים. כדי לראות את הקסם הזה מקרוב, ההגעה לשמורת חוף גדור שליד חדרה וההתמקמות ליד ה"שמרצבייה" הן כמעט מתבקשות. בין ראש הנקרה לעזה פזורות שבע "שמרצביות" - מעין מתחמים מוגנים שמרכזים אליהם את האוצרות של החוף.

מהיכן מגיעים כל קיני הצבים האלה? התשובה פשוטה: מהטבע. אלה קינים שהצבות הטילו לאורך כל רצועת החוף. במהלך עונת ההטלה, פקחים ומתנדבים סורקים את החופים מדי לילה, מאתרים את הקינים ומעתיקים אותם לתוך "הכספת" הגדולה הזאת.

הסיבה להעתקה הזו כואבת למדי: החופים בישראל מופרעים ללא הרף על ידי פעילות אדם - דייגים, רכבים ואשפה. השמרצבייה היא למעשה האזור הבטוח היחיד שבו הם יכולים לבקוע בשקט. במשך חודשיים שלמים דגר החול החם על הביצים, ומתנדבים שמכונים "שמרצבים" שומרים על האוצר הזה בכל לילה.

החיה האהובה - עם המוח הקטן

עפרי, אחת המתנדבות במקום, מטילה הגבלה חמורה ברגע שהשמש שוקעת: אפס אורות. "אז הכי חשוב, במהלך הלילה, מהרגע שמתחיל להחשיך, אפס אורות", היא מסבירה. "אנחנו משתמשים, אם אנחנו משתמשים באור, אז רק באור אדום. הוא פחות מסנוור גם אותנו וגם את האבקועים". האור האדום חיוני כדי לא לסנוור את האבקועים - הצבים הקטנים שזה עתה בקעו. סינוור כזה עלול למנוע מהם, וגם מהמתנדבים, לראות את הדרך למים, מה שמעלה את החשש שמישהו ידרוך על צבון קטן בטעות.

מעבר לכך, על המתנדבים להיות ערניים לסכנות אחרות. "אנחנו רוצים לראות אם יש סרטנים שמגיעים ובאים לקחת אותם", אומרת עפרי. מתברר שיש סרטנים שטורפים את האבקועים עוד בתוך החול. הם פותחים מחילות בשניות ממש על מסלול הריצה של הצבים לעבר הים. "חס ושלום. לא יקרה במשמרת שלנו", היא מבטיחה. כל חצי שעה עובר מתנדב עם פנס אדום וסורק את השטח. כשמצלמים את הפעילות במצב לילה, הפנס נראה חום-צהוב, אך במציאות מדובר באור אדום עמום.

האם יזכו הנוכחים לראות הלילה את המחזה המיוחל? "אנחנו נחזיק אצבעות, אבל זה יכול לקחת גם כמה ימים", אומרים המתנדבים. "הם יכולים לחכות פה והם יצוצו מתי שיבוא להם".

השאלה מדוע בני האדם כל כך אוהבים צבי ים נותרת מעניינת. קיימת אהדה אוטומטית לחיה שאוכלת מדוזות, אך מעבר לעניין הפרקטי הזה, קשה להסביר את החיבה האינסטינקטיבית ליצור העתיק הזה. לצב הים יש מוח קטן במיוחד. "זה באמת המינימום של המינימום, מצד אחד", מסבירים המומחים. "מצד שני המוח הקטן הזה אומר שהוא לא צריך הרבה חמצן". צב ים ירוק יכול לרדת לצלילה בעומק של 300 מטר, לשבת בקרקעית, ללכת לישון ולהתעורר אחרי שמונה או עשר שעות בלי לנשום בכלל.

עשר שעות בלי נשימה אחת

"יש להם באמת יכולות שאין לתאר, זה לא דומה לכלום", מסביר ד"ר יניב לוי מרשות הטבע והגנים. "זה מכונה שעובדת 130 מיליון שנה, אין, לא מייצרים מכונות כאלה היום. זה מכונה שעובדת על מנגנונים מאוד-מאוד בסיסיים, רפלקסים, אינסטינקטים, אבל עובדת מטורף. באמת כל הכבוד למי שתכנן את הצב".

הבעיה היא שמי שתכנן את הצב לא תכנן אותו לעידן האדם. היצורים הללו שרדו מתקופת הדינוזאורים, וכיום הם נחנקים משקיות פלסטיק, מסתבכים ברשתות דיג וסופגים פגיעות קשות מסירות. הצב שוחה מהר, אבל הוא לא יכול לזהות כלי שיט שמתקרב אליו במהירות גבוהה. הוא רק מרים את הראש לנשימה, מקבל מכה - והתוצאה היא צב עם פגיעת ראש קשה.

הכישרון שלהם להסתבך בצרות הוא באמת נדיר. דוגמה בולטת לכך היא סימה, שסיימה לאחרונה שיקום ממושך. בדצמבר האחרון סימה חדרה איכשהו לתחנת הכוח של חברת החשמל בחיפה. בתעלות השאיבה שיונקות מם לתחנה קיימים מסרקים ורשתות מיוחדות שנועדו למנוע כניסת בעלי חיים, כדי שלא יסתמו את המשאבות. הצבה הזאת הצליחה לחדור בצורה נדירה שקשה להבין, והגיעה לתוך "אמבטיית מים" בתוך התחנה.

מי שמציל צב ים, כמו שאול מחברת החשמל, זכאי לבחור לו שם. "החלטתי סימה", מספר שאול. "שסימה זאת... זאת אחותי". סימה האחות היא מורה כבר שלושה עשורים, שלאורך כל שנותיה לימדה את תלמידיה על צבי ים. "במהלך כל שנות העבודה שלי לימדתי את התלמידים על צבי ים. היה איזשהו חיבור", היא מספרת בהתרגשות בזמן שהיא מביטה בצבה המחלימה. "רק להסתכל עליה, היא... זה אומר הכול. לכבוד הוא לי שיש צבה בעולם שתצא היום לחופשי והיא תיקרא על שמי".

"הלקוחות החוזרים" של הים

צילומי השחרור של סימה חזרה לים היו אמורים להיות רגע של ניצחון. "אתם תאחלו לה בהצלחה, נכון?", ביקשו המטפלים מהנוכחים. לכבוד המאורע החגיגי נבחר שיר עוצמתי, אך היחידה שלא התלהבה מהעניין הייתה סימה עצמה. היא פשוט לא הבינה למה שולחים אותה לחופשי, והיה צריך ממש לדחוף אותה לעבר המים. גם כשהייתה סוף-סוף במים, היא לא מיהרה להתקדם.

"האמת, אני לא מרוצה מההתנהגות שלה", ד"ר לוי. "זה מאוד לא נורמלי, בדרך כלל הצבים טסים כשהם רואים ים. אני מאוד דואג". עם זאת, על גבה הודבק משדר, כך שניתן לעקוב אחריה. "היא באמצע הארץ, כך שאם יהיה משהו לא בסדר בימים הקרובים אני די בטוח שהיא תגיע אלינו בחזרה". מתברר שבמרכז ההצלה יש לא מעט "לקוחות חוזרים" - צבים שמשוחררים וחוזרים לטיפול אחרי שנה או שנתיים.

מרכז ההצלה הארצי לצבי ים של רשות הטבע והגנים עבר לאחרונה למתקן חדש ומודרני מדרום למכמורת. המקום פתוח למבקרים בתיאום מראש, ושם ניתן לפגוש עובדים מסורים כמו גסטון. "איך אומרים 'צב' בספרדית? טורטוגה", הוא מחייך. "לפעמים אני אומר לה, 'טורטוגה לוקה' - משוגעת. מכל מי שעובד פה, אני חייב להגיד, מדוקטור יניב לוי עד אליי, גסטון, יש לנו איזה משהו. עובדים ועובדים ועובדים וכל פעם מרגש מחדש".

המרכז בנוי משני חלקים: בית החולים שבו מטפלים בצבים פצועים באשפוז בתוך מכלים עגולים, והחלק השני - שתי בריכות גדולות שבהן נמצאים רק צבים מהמין הנדיר "צב ים ירוק". לכל אחד מהם יש שם: סינדרלה, מוסקו ואחרים. לצבים האלה יש משימה אחת וחשובה: להתרבות.

כשצב ים היה יקר יותר מזהב

בשנת 2002 הבינו ברשות הטבע והגנים שהמצב של צבי הים הירוקים בישראל הוא בכי רע. באותה תקופה היו בין אפס לשתי נקבות מטילות בשנה בכל הארץ. בעבר, צבי ים ירוקים היו כאן במספרים עצומים, אך המצב השתנה דרמטית בתקופת המנדט הבריטי. בין מכמורת לעכו הושמדו כ-2,000 צבים מדי שנה לצורכי יצוא. כ-30 אלף צבי ים נקטלו כאן כבשר איכותי לאצולה האירופית. "בשר לאצולה, בזמנו, בתקופה ההיא, זה היה נחשב לבשר מאוד-מאוד איכותי", מסבירים במרכז. "כל מי שטעם ששאלתי אותו אמר לי, 'יש לזה טעם של עוף'".

כדי להציל את המין הוקם "גרעין הרבייה". נאספו אבקועים שבקעו משתי הנקבות המטילות האחרונות שנותרו באותה עת - אחת מאזור אשקלון ואחת מגבעת אולגה. "לקחנו 15 אבקועים מפה, 15 אבקועים משם, התחלנו לגדל, 14 גרם חמוד כזה", נזכר ד"ר לוי. "היום הכי גדולה שוקלת 116 קילו, כבר לא כל כך חמוד, די מסיבי".

עם השנים צורפו לגרעין גם פצועים שלא יכלו לחזור לטבע, כמו ליאורי, זכר שאיבד גפה קדמית כנראה בגלל הסתבכות ברשת. בטבע סיכוייו לשרוד את התחרות מול זכרים אחרים היו אפסיים, אך בבריכות המרכז הוא יכול להתרבות בנחת. ומתברר שהם עושים זאת ביעילות. "הזכר עולה על הנקבה, מטפס עליה, מחזיק את השריון של הנקבה ובעצם רוכב עליה ימים, ימים שלמים, זה יכול להיות אפילו שבוע", מתאר ד"ר לוי.

במשך שנים רבות העבודה בגרעין הרבייה לא נשאה פרי. בשנת 2014, בכתבה שתעדה את הפרויקט, בדיקות האולטרסאונד הראו רחם ריק. ד"ר לוי השקיע עשר שנים ובינתיים לא נראו תוצאות. "זה חבר'ה צעירים, הם מתאמנים", הסביר אז באופטימיות. "צריך להתאמן הרבה לפני שאתה עושה ילד".

חול בפה ודמעות של התרגשות

היום, 24 שנים מאז תחילת הפרויקט, יש סוף-סוף תוצאות בשטח. הנקבות עולות להטיל, ולעיתים הן זקוקות לעזרה אנושית צמודה. "מואנה שלנו סובלת מדלקת פרקים ולא הצליחה לחפור כמו שצריך", מספר ד"ר לוי. הצוות הבין שעליהם לסייע לה בתהליך החפירה. "התגנבנו מאחוריה והתחלנו לחפור והיא זורקת חול, היא מסדרת, היא מתנקה, ואנחנו אוכלים את כל החול שלה. אתה עובד עם חול באוזניים ובפה ובכל חור". כשהיא הטילה לבסוף 140 ביצים, ההתרגשות הייתה עצומה. "הרגשתי כמו אבא גאה. חגגנו עם קצת וויסקי והרבה חול בפה".

המאמצים הללו נושאים פרי לא רק עבור הצב הירוק. אוכלוסיית צב הים החום כבר נמצאת בזינוק מרשים בזכות פרויקט השמרצביות. לפני 30 שנה היו רק 20 הטלות בעונה בכל הארץ; בשנים האחרונות המספר עומד על יותר מ-500 הטלות בכל קיץ. זה כבר לא מראה נדיר שמתרחצים נתקלים בצב ים מול החוף, כפי שתועד בסרטונים מול שדות ים.

חזרה לשמורת גדור. רגע לפני סיום הביקור, הסבלנות השתלמה. "יש! הופה, יש לנו בצבוץ של צב", נשמעת קריאה מהמתנדבים. ראש קטן יוצא מהחול, ואז עוד אחד. כשרואים את האבקועים רצים לעבר הגלים, התחושה היא של סיפוק אדיר.

המסע שמחכה לקטנטנים הללו בים החשוך הוא הישרדותי ואכזרי. רובם המכריע יסיים את חייו כטרף לדגים גדולים או לשחפים. אך אם אחד הזכרים ישרוד, הוא צפוי לבלות בים את 70 השנים הבאות. ואם נקבה אחת תשרוד, ייתכן שבעוד 20 שנה היא תחזור בדיוק לחוף הזה בחדרה כדי להטיל את הדור הבא. היא מתוכנתת לכך גנטית.

ומה באשר לסימה? שבועיים לאחר השחרור היא עוד נצפתה מול חוף בית ינאי. לאחר מכן המשדר הישן שהוצמד לה הפסיק לעבוד, ומיקומה הנוכחי אינו ידוע. התקווה היא שהיא מצאה לה בן זוג במעמקים ובעתיד תעלה גם היא להטיל על החוף. "אם נשמור על הסביבה שלנו ועל הים", מסכם ד"ר לוי, "יש סיכוי שלילדים שלנו יהיה סיכוי ללכת לים ולראות צבות מטילות או אבקועים יוצאים לים. נוכל לראות צבים בחופי הים באופן טבעי ופשוט, בדיוק כפי שרואים ציפורים על העצים".