בלי פחד, בלי בושה ובמרחק נגיעה מהילדים: כך הפך התן הישראלי לשכן הכי מסוכן שלנו

זה התחיל כעוד ערב שגרתי בפארק הירקון. המקום שבו העיר מנסה לנשום בין הבטון לאספלט, הפך עבור טל שאולי לזירת מרדף. "הלכתי בפארק הירקון, ופתאום אני מרגישה מאחור צביטה ברגל, בשוק", היא משחזרת את הרגע. "צביטה מאוד מאוד חזקה. הסתובבתי ואני רואה את התן. ממש נבהלתי, צרחתי ודפקתי ספרינט", מספרת שאולי, "והוא פשוט המשיך לרדוף אחריי, עד שהגעתי לשביל הראשי שבו בעצם היו עוד אנשים, ורק אז הוא חזר חזרה".

המקרה של שאולי הוא רק קצה הקרחון של מציאות מדאיגה שהגיעה לשיאה הדרמטי בסוף השבוע האחרון. הדרמה שהתרחשה סמוך לחופי הכנרת, שבמהלכה נפגעו תשעה בני אדם מתקיפת תן, עוררה דאגה עמוקה במערכת הבריאות. ברשות הטבע והגנים מעריכים כי בסבירות גבוהה מדובר בתן בודד החולה בכלבת. עם 46 ישראלים שננשכו טרם התקיפה מתחילת השנה, אירועי הכנרת ופארק הירקון מצטרפים לסטטיסטיקה שמעוררת מחדש את אימת המחלה שנחשבה בעבר לנחלת העבר.

שותפים לארוחה ברמת גן

השינוי בהתנהגות התנים הוא לא פחות מדרמטי. אם בעבר המפגש עם תן היה דורש נסיעה לילית בדרך עפר בצפון או בנגב, היום התנים הם חלק בלתי נפרד מהנוף האורבני של רמת גן ותל אביב. הם נכנסים לחצרות, מטיילים על מדרכות, ובמקרה של גל קבקוב – אפילו מצטרפים לשולחן האוכל.

גל גילתה דרך מצלמות האבטחה בביתה שברמת גן כי היא לא סעדה לבד. תן נכנס באין מפריע לחצר, ניגש לצלחת שלה בזמן שנכנסה לרגע הביתה, ואכל ממנה. "סיימתי את הארוחה כי אני לא ידעתי שהתן ליקק לי את הצלחת", היא מספרת בחרדה. "רק כעבור כמה ימים בעלי הסתכל במצלמות וגילה להפתעתו שאשתו חלקה ארוחה עם תן". כשהתקשרה לווטרינר, התשובה הייתה חד-משמעית: "גל, שתדעי שכלבת זו מחלה חשוכת מרפא".

ד"ר יריב מליחי: "הם הבינו שהאדם לא בא עם רובה או עם רעל או עם איום. לצערי, ברוב הפעמים הבן אדם מגיע עם איזה פיצה או סנדוויץ' או בונזו. דור לדור לדור, הם מסתגלים".

אביהו שרווד, מטפל בחיות בר שמפעיל בית חולים במושב אלישמע, מוזעק בשנים האחרונות כמעט מדי שבוע לחילוץ של תן שהסתבך בתוך העיר. פעם זה פיר מעלית באתר בנייה ברמת גן, פעם זו חצר אחורית צפופה. עבור שרווד, התנים הם הקורבנות של תנופת הבנייה הבלתי פוסקת. "אני יודע על מעל 100 תנים שחיו באזור שדה דב, והיום הם כבר לא בשדה דב", הוא אומר בכאב. "הם לא הלכו לים, זה אני מבטיח לך. אנחנו לא יכולים להגיד 'אנחנו בונים', בלי להתחשב בהם כהוא זה".

התן המודרני: דור הפיצה והבונזו

אבל הבעיה היא לא רק הנדל"ן. המומחים מסבירים כי התנים עברו תהליך מואץ של הסתגלות. ד"ר יריב מליחי מרשות הטבע והגנים מסביר כי התנים פשוט הבינו שהאדם הוא כבר לא איום, אלא מקור מזון בלתי נדלה. "הם הסתגלו לנוחות האדם", הוא אומר. "הם הבינו שהאדם לא בא עם רובה או עם רעל או עם איום. לצערי, ברוב הפעמים הבן אדם מגיע עם איזה פיצה או סנדוויץ' או בונזו. דור לדור לדור, הם מסתגלים".

ההסתגלות הזו מובילה לשינוי פיזי של ממש. התן ה"עירוני" שונה מהתן ה"טבעי". ד"ר נוריאל שוב, שליווה מחקר של עיריית תל אביב בנושא, מספר כיצד הצמידו משדרים ל-16 תנים כדי לעקוב אחר אורחות חייהם. הנתונים היו מדהימים: בעוד שתן בטבע גומע 10-15 קילומטרים בלילה בחיפוש אחר מזון, התנים התל-אביביים בקושי זזים. "ראינו בדשבורד שאותם תנים קמים בשעות מסוימות בערב, הולכים למזון החתולים, 300 מטר אוכלים וחוזרים למקום", אומר שוב. "הם ראו שיש אוכל חתולים בשפע. הם אמרו: 'אם יש פה מסעדה בחינם, למה שנלך לצוד?'".

התוצאה? תנים שמנים, שבעים וחסרי פחד. "ביערות אני רואה תנים רזים ופחדנים", מוסיף שוב, "בעיר הם שמנים והם לא פוחדים מאיתנו".

"חטף את הילדה": כשהדו-קיום מתנפץ

ישנם תושבים, כמו עמית דובקין משכונת חרוזים ברמת גן, שעדיין מאמינים בדו-קיום. "יש פה חיים משותפים עם תנים, אנחנו רואים אותם ואנחנו מכבדים אותם", הוא אומר. "הם לא עושים שום נזק. הכלבים לא כל כך אוהבים אותם. הם לא עושים כלום". אפילו היללות המפחידות בלילה הן עבור אביהו שרווד רק צורת תקשורת: "הם מדברים. הזכר מפה צועק לנקבה משם והיא מחזירה לו, הם מדברים".

אבל עבור אמיר שפר, הדיבורים האלה הפכו לסיוט של כל הורה. "אשתי התקשרה אליי, אמרה שהמטפלת התקשרה אליה נסערת. היא סיפרה שהתן חטף את הילדה", הוא משחזר אירוע קשה בגני יהושע. רק תושייה של המטפלת, שרצה בצרחות לעבר התן, גרמה לו לשחרר את הפעוטה ולהמשיך הלאה. ד"ר נוריאל שוב שחקר את המקרה מסייג: "כנראה שהיה לתינוקת אוכל ביד והתן רצה אוכל והמטפלת לא השגיחה עליה. הבעיה בסוף בחיות הבר, שזה לא מקומם ברחבי העיר".

הוויכוח הסוער ביותר ניטש סביב נקודות האכלה לחתולים. מאיה מירו, מאכילת חתולים, מוצאת את עצמה בקו האש. הטענה נגדה ונגד אנשים שפועלים כמוה, היא שהם יוצרים במו ידיהם את התשתית להתרבות התנים. "אולי תפסיקי להאכיל את החתולים?" היא נשאלת, ומשיבה בנחישות: "מה הם יאכלו אם אני לא אאכיל אותם? זו לא דרך מאוד כיפית לסיים את חייך, ברעב". מירו טוענת כי התנים כבר עברו לשלב הבא – טריפת החתולים עצמם. "חתול אחד שלי מאותו יום כבר איננו, ואת זה ראיתי בעיניים שלי", היא מספרת. "היום זה חתולים, מחר זה כלבים, מוחרתיים זה ילדים".

"אוי ואבוי אם נגיע למקום שנצטרך לירות בהם", אומר ד"ר נוריאל שוב. "אתה תתחיל לירות ברחובות, אתה יוצר פאניקה. אנשים יחשבו שמדובר בפיגוע".

הפתרון הסופי: ירי בלב העיר?

כשמדברים על פתרונות, הטונים עולים. עמיצור בולדו, לשעבר ראש תחום אכיפה ברשות הטבע והגנים, לא מאמין בחינוך או בכרזות. עבורו, הפתרון הוא אחד: "לטפל בתנים זה בירי. לירות כמה שאפשר". בולדו זוכר את שנות ה-50 וה-60, אז המדינה הרעילה חיות בר באופן גורף בגלל מגפת הכלבת, והוא חושש שנחזור לשם אם לא יבוצע דילול מסיבי.

"איך זה מרגיש לירות בתן?" הוא נשאל. "נהדר", הוא עונה ללא היסוס, ומסביר כי הדילול הוא זה שאפשר לאוכלוסיית הצבאים והחוגלות להשתקם. הוא אף טוען שניתן לירות בטוח בתוך העיר: "אתה שם מישהו יורה אחראי הוא מחכה שהתן יהיה מול קיר, הוא יורה, והתן נופל".

מנגד, בעיריית תל אביב נרתעים מהמחשבה על צלפים בשדרות רוקח. "אוי ואבוי אם נגיע למקום שנצטרך לירות בהם", אומר ד"ר שוב. "אתה תתחיל לירות ברחובות, אתה יוצר פאניקה. אנשים יחשבו שמדובר בפיגוע". בינתיים, העירייה מנסה פתרונות טכנולוגיים, כמו מתקני האכלה "זדוניים" שנגישים רק לחתולים ולא לתנים, לצד מסע הסברה לסגירת פחי אשפה.

מחקר חדש: האם התן הופך לכלב?

בעוד שבערים מתווכחים על ירי או האכלה, הזואולוגית איילת ברש גילתה במחקרה ברמת הגולן תופעה שעשויה להיות סנסציה עולמית: התנים מתחילים לעבור תהליך של ביות (domestication) בשידור חי. "סימן ראשון של ביות זה שינויים בצבע פרווה", היא מסבירה. "כשאתה בא ואוכל פסולת, אתה לא צריך את צבע ההסוואה שלך אז אתה יכול להרשות לעצמך קטעים לבנים על הפרווה".

השינויים לא נעצרים שם. ברש מראה כיצד האוזניים הזקופות של התנים מתחילות להתקפל וליפול הצידה, בדיוק כפי שקרה לזאבים שהפכו לכלבים לפני אלפי שנים. "הפרצוף יתקצר קצת, השיניים יהיו קטנות יותר, העיניים נהיות יותר עגולות", היא חוזה את עתיד התן העירוני.

אבל עד שהתן יהפוך רשמית ל"ידידו הטוב של האדם", הסכנה נותרת ממשית. כבר קרה פעמיים שתן תפס תינוק, בפעם השלישית הוא לא יקבל גלידה.