סכנת קריסת המצוקים: אזהרות המבקר, החופים המסוכנים - ומה אסור לעשות

קריסת חלק מהמצוק בחוף סידנא עלי בהרצליה אתמול (שבת) החזירה לכותרות סכנה הולכת וגדלה שאינה זוכה למענה מספק: התמוטטות מצוקי הכורכר לאורך חופי הים התיכון. ברשות הטבע והגנים מדגישים כי מדובר באזור הסגור לציבור דרך קבע בשל סכנת קריסה, ומזהירים כי לאורך עשרות קילומטרים של חוף קיים סיכון דומה. עד כמה התופעה נפוצה, היכן היא מסוכנת במיוחד, מה גורם למצוקים לקרוס ומה הציבור חייב לדעת? שוחחנו עם יגאל בן ארי, מנהל היחידה הימית ברשות הטבע והגנים.

למה מצוקים קורסים?

"יש שלושה גורמים עיקריים", מסביר בן ארי. "הראשון הוא שהחול שהיה מגן על בסיס המצוק נגרף עם השנים – בין היתר בגלל מרינות ומתקנים שעוצרים את תנועת החול מדרום לצפון – ואז הגלים פוגעים ישירות במצוק. השני הוא שהגלים עצמם מכרסמים את תחתית המצוק ויוצרים מצב שבו החלק העליון נשאר תלוי באוויר בלי תמיכה. והשלישי הוא הנגר מלמעלה: בגלל בנייה, כבישים ותשתיות פחות מים מחלחלים לקרקע ויותר מים מתנקזים לשפת המצוק, חורצים בו סדקים ומחלישים אותו. בסופו של דבר המצוק נחפר מלמטה ונחרץ מלמעלה – והוא פשוט מתערער ונופל".

זה אירוע נדיר או משהו שקורה כל הזמן?

לא נדיר בכלל. ישראל גובלת במערבה בים התיכון לאורך כ-190 ק"מ, מתוכם כ-45 ק"מ ברצועת החוף שבין חדרה לאשקלון, שבהם מצוק חופי בלתי יציב בגובה בין עשרה ל-45 מטר. בשנים האחרונות חלה עלייה בתדירות התמוטטות חלקים ממצוקי כורכר בחופי השרון, תל אביב ונתניה, שהם רק חלק מהחופים המסוכנים לשהייה: מרחבי המצוק המסוכן, חלקם מוכרזים וחלקם כאלה שאינם מוכרזים אך נגישים לציבור, כוללים את מרבית רשויות החוף בישראל.

בחברה הממשלתית להגנות מצוקי חוף הים התיכון מעריכים כי כיום מתרחשת בממוצע לפחות התמוטטות אחת מסכנת חיים פעם בחודשיים בחופי המצוק. "יש אזורים בעייתיים במיוחד, בהם הקטע שבין הרצליה לנתניה, בין נתניה לבית ינאי, וגם בין מכמורת לגבעת אולגה – שם המצוקים מסוכנים מאוד", אומר בן ארי.

מהם החופים המסוכנים ביותר?

• גן לאומי תל גדור

• בית ינאי

• בית ינאי צפון

• בית ינאי דרום

• נעורים

• כפר הנוער נעורים

• חוף נעורים (מוכרז)

• חוף נעורים דרומי (מוכרז)

• בלו ביי

• נתניה צפון

• שדרות ניצה

• חוף סירונית ארגמן

• נתניה דרום

• פולג

• געש (מוכרז)

• ארסוף, תע"ש

• גן לאומי אפולוניה צפון

• גן לאומי אפולוניה דרום

• חוף סידנא עלי (מוכרז)

• גלי תכלת

• בת ים צפון

• קיבוץ פלמחים

• פלמחים בית עלמין

• אשקלון צפון

למה דווקא שם?

"ככל שעולים צפונה יש פחות ופחות חול, ולכן הגלים נשברים כבר על המצוק עצמו", מסביר בן ארי. "במיוחד באירועי סערה אין להם שבירה מוקדמת, והם מכרסמים את תחתית המצוק – מה שיוצר מצב שהחלק העליון נשאר תלוי באוויר".

האם הסכנה קיימת גם בשטחים בנויים או רק בחופים?

לפי דוח מבקר המדינה מיולי 2024, קריסת המצוקים לא מאיימת רק על המתרחצים בחוף אלא גם על אזורים בנויים ותשתיות סמוכות. באזורים שמצוקי החוף בהם מאוכלסים בצפיפות – כמו בערים נתניה, הרצליה ואשקלון – התמוטטות עלולה לגרום לנזקים חמורים, ובהם סיכון חיי אדם, הרס מבנים ותשתיות, אובדן שטחים יקרי ערך בשל קרבתם לים, פגיעה באתרים ארכיאולוגיים ובמבנים בעלי ערכי מורשת, וכן אובדן האפשרות להשתמש או לבנות במקומות שבהם היה פוטנציאל פיתוח.

האם קיימים סימנים לפני קריסה?

לא תמיד. זה בדיוק מה שהופך את הסכנה לקטלנית. עם זאת, קיימים כמה סימני אזהרה אפשריים:

• סדקים גדולים בקרקע

• נפילת אבנים

• קריסה חלקית

במקרה כזה – יש להתרחק מיד ולדווח לרשויות.

מה עושים אם מתחילה התמוטטות?

"אם אתה מבחין בנפילת אבנים או בהתפוררות של המצוק – לברוח משם מיד, כמה שיותר רחוק מהמקום", מדגיש בן ארי. "לא משנה אם צפונה או דרומה או אפילו לכיוון המים – העיקר להתרחק במהירות ולהודיע לרשות המקומית על מה שראית, כדי שיוכלו להגיע ולסגור את האזור. לא להתקרב לצלם ולא להישאר באזור".

מה אסור לעשות ליד מצוק?

ההנחיות לציבור חד-משמעיות:

• להישמע לשלטי האזהרה, לגידור ולהנחיות הרשויות

• לא לשבת או לשכב מתחת למצוק

• לא להקים ציוד או אוהלים שם

• לא לטפס על המצוק

• לא להתקרב לשפתו מלמעלה

• לא להצטלם "על הקצה"

• לא לתת לילדים לשחק בקרקע מתפוררת

"אלה אלפי טונות של סלעים וחול", מדגיש בן ארי. "אם מישהו היה שם למטה – לא היה לו סיכוי. הוא היה נקבר מיד מתחת לערמה. רק בנס זה הסתיים ללא נפגעים. ובכל זאת אנשים יושבים ממש מתחת למצוק, אפילו קושרים שמשיות לשלטים של 'סכנת התמוטטות'. במקרה הזה גם עבר שם פקח והזהיר, אבל אנחנו לא יכולים להיות בכל מקום כל הזמן. הציבור צריך לגלות אחריות ולא להיות שם בכלל".

מה המדינה עושה כדי למנוע קריסות ולמה זה לא מספיק?

לפי דוח מבקר המדינה, המדינה והרשויות פועלות בשנים האחרונות להקמת מערך הגנות למצוק הכולל שוברי גלים, הזנת חול, מיגון המדרון והסדרת ניקוז – אך חלק גדול מהעבודות טרם בוצע בפועל. הביקורת מצאה כי ב-8 מתוך 13 ק"מ של מקטעי מצוק לא הוקמו הגנות ימיות כלל, וב-14 מתוך 27 מקטעי שטח לא בוצעו עבודות למיגון יבשתי אף שיש צורך בכך, בין היתר בשל מחסור בתקציב, חסמים תכנוניים וחלוקת אחריות בין המדינה לרשויות המקומיות.

כתוצאה מכך, אזורים רבים לאורך החוף נותרו חשופים לסכנת קריסה, והסיכון לציבור נמשך גם שנים לאחר שהבעיה הוגדרה ברמה הלאומית. "החברה להגנת המצוק מטפלת בחלק הימי – היא מקימה שוברי גלים ולוכדת חול – אבל זה פתרון יקר מאוד ונעשה בעיקר באזורים מיושבים", מסביר בן ארי. "מי שאמור לטפל בחלק היבשתי הן הרשויות המקומיות, שלהן לא ניתן תקציב, ומדובר בסכומי עתק. לכן בפועל לא נעשה הרבה. מה שכן עושים זה בעיקר ניטור, שילוט ואזהרת הציבור להימנע משהייה במקומות המסוכנים".