"והגדת לבנך": מיליוני יהודים ברחבי העולם מתכנסים בכל שנה לחגוג את חג הפסח, רבים מהם מפסיקים לשבוע אחד לאכול חמץ, יש מי שמקפידים על כל הלכות החג, יש מי שפחות – אבל הרוב המוחלט קוראים את סיפור יציאת מצרים. כבר מאות שנים שהסיפור הזה עובר מדור לדור, תחילה בעל פה ובמאות האחרונות בכתב. הירידה מצרימה, השעבוד, הפירמידות, האולטימטום לפרעה, המכות והיציאה עצמה – אלפי יהודים שמחליטים שנמאס להם, עושים שביתה ומתחילים פשוט ללכת צפונה לארץ כנען.
40 שנה זה לקח להם, ומה הם לא עברו בדרך? צבא מצרי אדיר שרודף אחריהם, רעב, צמא, חום ויובש. אבל בסוף הם באים אל המנוחה ואל הנחלה ומתיישבים בארץ המובטחת. זה סיפור שיש בו הכול – עבדות, חירות, קנאה ופחד – אבל הבעיה היא שזה כנראה רק סיפור. אז איפה - על פי רוב הארכיאולוגים וחוקרי המקרא - עוברת האמת ההיסטורית בסיפור יציאת מצרים? תכף התשובה, אבל תחילה עיקרי הסיפור עצמו.
על פי המסופר בספר שמות ובטקסטים מקראיים מאוחרים יותר, בני ישראל שהו במצרים במשך מאות שנים, ושליטי הממלכה החליטו שהם זקוקים לידיים עובדות ובלי תנאים סוציאליים, ולכן שעבדו את היהודים. או אז התגלה אלוהים לפני משה בהר סיני וציווה עליו לסור למלך פרעה ולדרוש ממנו שחרור מיידי. פרעה כמובן סירב, משה התעצבן ואלוהים החל להכות במצרים עשר מכות – מהקלה לחמורה. פרעה, לצערו הרב, החליט להיכנע ולתת לבני ישראל לברוח, אך בסוף לא שלט בעצמו ושלח את הצבא לרדוף אחרי אלפי יהודים, שרק רצו לחזור הביתה בשלום. או אז נקרע ים סוף לשניים והצבא המצרי האדיר פשוט טבע למוות ובני ישראל המשיכו ללכת במשך 40 שנה עד שהגיעו לארץ כנען (בלי משה, שנענש בידי אלוהים).
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
עד כאן הסיפור המקראי היפה, עכשיו למחקר ההיסטורי והארכיאולוגי. "מעטים הם חוקרי המקרא, ההיסטוריונים או הארכיאולוגים שמאמינים כיום בהיסטוריוּת של סיפור יציאת מצרים כלשונו, עזיבה המונית של רבבות את מצרים ונדידה במשך עשרות שנים עד ההגעה לארץ", מסביר ד"ר עידו קוך מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומחבר הספר "צִלה של מצרים".
"חוקרים וחוקרות מסכימים שסיפור קדום על יציאת מצרים היה מקובל בממלכות ישראל ויהודה כפי שמשתקף בנבואות מוקדמות, לדוגמה בספר הושע, פרקים יב–יג", אומר ד"ר קוך. "אך על אף מאמץ והשקעה כספית ניכרים בעשרות שנים של מחקר ארכיאולוגי במצרים ובסיני, עד כה לא נמצאה ראיה מוחשית לאירוע בסדר גודל שכזה". ואכן, המקורות המצריים ההיסטוריים – ובהם כתובות מלכותיות, מסמכים מנהליים, יומני גבול ועוד – לא מתארים את האירוע או כל דומה לו.
"מעטים הם חוקרי המקרא, ההיסטוריונים או הארכיאולוגים שמאמינים כיום בהיסטוריות של סיפור יציאת מצרים כלשונו"
ד"ר עידו קוך, אוניברסיטת תל אביב
מה באמת קרה שם לפני אלפי שנים?
אז על מה בכל זאת נשען הסיפור, מה באמת קרה שם לפני אלפי שנים? ובכן, על פי ד"ר קוך, זאת התשובה: "מצרים ודרום הלבנט (אזור ישראל–ירדן) הם שכנים השרויים ביחסי אהבה–שנאה מאז ימי קדם. הקשר היבשתי סיפק מעבר בין האזורים במסע שערך פחות משבוע על חופו הצפוני של חצי האי סיני, ואנשים עברו מצד אחד למשנהו בלי הפסקה. הם נשאו עימם חפצים, רעיונות וטכנולוגיות, שהשפיעו על החברות בלבנט ובמצרים, על התפתחותן ועל הדמיון ביניהן".
"על כן קל להבין מדוע בתקופות מסוימות, ובתנאים חברתיים מסוימים, התיישבו במצרים קבוצות שבמקור הגיעו מכל רחבי המזרח התיכון – בעיקר באזור הדלתא המזרחית של הנילוס, הקרוב ביותר לדרום הלבנט", מתאר ד"ר קוך. "ולעיתים אותן קבוצות הצמיחו מתוכן מנהיגים שהשתלטו על האזור ואף על מצרים כולה".
"על פי ממצאים ארכיאולוגיים וטקסטים מצריים, ידועים בעיקר שליטי הדלתא במחצית הראשונה של האלף השני לפני הספירה, המכונים במחקר 'חיקסוס', שגורשו בידי מלך מצרים יעחמס", מסביר הדוקטור, "ולכן אפשר שקבוצות לבנטיניות שישבו בדלתא ועזבו, או נאלצו לעזוב, את ביתן – וסיפרו על מצרים ועל היציאה ממנה, וזה היה הבסיס למסורת".
"המידע הקונקרטי בסיפורים אינו רב – למעט מיקום בני ישראל במזרח הדלתא", אומר ד"ר קוך. "גם פרעה, מלך מצרים, מוסיף על הערפל, משום שלא מדובר בשם אלא בתואר. ובכל זאת, פרטים אחרים מאפשרים לעגן את שורשו של הסיפור: אחת משתי הערים המפורסמות שבנו בני ישראל במצרים נקראת רעמסס – והיא מזוהה עם פי-רעמסס, בירת השושלות המצריות ה-19 ה-20 (המאות ה-13 וה-12 לפנה"ס) אשר ניטשה בתחילת המאה ה-11 לפני הספירה לטובת בירה חדשה".
השעבוד במצרים או השעבוד למצרים?
אחד המוטיבים המרכזיים בסיפור יציאת מצרים הוא השעבוד. פרופ' נדב נאמן מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ומהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, בהמשך למספר חוקרים בעבר, טען שיש להתחקות אחר זיכרון השעבוד לא במצרים – כי אם בכנען. "זיכרון השעבוד הוא מפרק הזמן הממושך של השלטון המצרי בארץ במחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה: זמן קצר לאחר גירוש שליטי הדלתא מהמוצא הלבנטיני (החיקסוס) השתלטו המצרים על הלבנט כולו במסעות מלחמה ובהסכמי כניעה של השליטים המקומיים", הוא אומר. "בכך החל פרק של 400 שנה של שלטון מצרי על הלבנט".
"אחת הסצנות החשובות ביותר בשפה התמונית המלכותית המצרית, לפני כ-4,000 שנה, מכונה 'המלך המכה את אויביו', ובה נראה המלך כשידו הימנית מונפת אל על. מכאן כנראה הצירוף 'יד חזקה' ו'זרוע נטויה'"
פרופ' נדב נאמן, אוניברסיטת תל אביב
"400 שנות השלטון המצרי בכנען הביאו לתמורות אדירות בחברה המקומית", מסביר פרופ' נאמן. "סדר חברתי חדש נוצר, ובראשו עמדו שליטים מקומיים ששירתו את האימפריה המצרית וניצלו את משאביה של כנען, האנושיים והחומריים, כדי לקדם את מעמדם ואת האינטרסים של האימפריה. במקביל בחרו קבוצות מקומיות רבות לנטוש את היישובים, להתנייד ולעבור אל חבל ההר או אל הספר המדבר".
"בסופו של דבר, לאחר שלטון שנמשך כ-400 שנה, נסוגו המצרים מכנען, נסיגה שתושבי חבל ההר לא היו מעורבים בה ונתפסה בעיניהם כמעין נס שחולל אלוהי ישראל", אומר פרופ' נאמן וטוען שזהו הזיכרון המרכזי במקרא מתקופת השעבוד למצרים בכנען. לדבריו "בשלב מסוים הסיפור נותק מההקשר המקורי ושולב בסיפור על יציאה ממצרים לכנען".
מהיכן הגיע הנחש לסיפור?
"מחברי הסיפורים המהווים היום את מסורת יציאת מצרים המקראית הכירו את התרבות המצרית וניכסו יסודות חשובים שלה לקידום המסרים שלהם", אומר ד"ר קוך. הוא ממחיש את דבריו בשתי דוגמאות: "ראשית, סיפור משה ומטהו: בסיפור יציאת מצרים המטה הוא הכלי שדרכו משה מבצע את הוראות האל. אחד הצעדים הראשונים הוא הפיכתו של המטה לנחש. הרקע לכך הוא תפקידו של המטה במצרים, סמל למעמד חברתי המוכר זה אלפי שנים. בשפה התמונית המצרית הוצגו דמויות מלכותיות ואלוהיות אוחזות במגוון מטות המייצגים כוחות שונים – ואחת הדמויות המרכזיות היא דמות אל השמש בעל ראש הבז, שהוצג אוחז במטה שראשו ראש קוברה. הקשר בין מטה משה ההופך לנחש לבין מטות הנחש של אלי השמש אינו מקרי".
"הדוגמה השנייה", ממשיך ד"ר קוך, "היא יד חזקה וזרוע נטויה: בשפה התמונית המלכותית המצרית, לפני כ-4,000 שנה, הוצג מלך מצרים בסצנות אחידות, שחזרו על עצמן עד התקופה הרומית. אחת הסצנות החשובות ביותר מכונה 'המלך המכה את אויביו', ובה נראה המלך אוחז בידו השמאלית בשׂערם של אויביו (שלרוב מתוארים כלבנטיניים) וידו הימנית מונפת אל על, אוחזת כלי נשק, מוכנה להכות באויבים. וכך, הצירופים 'יד חזקה' ו'זרוע נטויה' מרפררים אל השפה המלכותית המצרית ומנכסים את אחד מסמליה הנצחיים לטובת אלוהי ישראל".
"יש זרע של אמת"
ד"ר רחלי שלומי-חן, החוקרת את מצרים העתיקה בחוג לארכיאולוגיה ומדע הדתות באוניברסיטה העברית, מסכימה גם היא שהסיפור כלשונו לא היה. "האם יש זרע של אמת של אירוע שהתרחש והתפתח לתוך המסורת הזאת? נראה שכן", היא מעריכה. "אין אזכור ליציאת מצרים במקורות המצריים ואין ממצאים ארכיאולוגיים שמאששים את יציאת מצרים. יש אוכלוסייה שמית מערבית-כנענית שנמצאת במצרים. יש מגע בין החברות במשך אלפי שנים".
"כשאנחנו מצביעים על התחלת ההיסטוריה המצרית אנחנו רואים שיש תקופה שבה מתחזק השלטון הזה ושיש קהילות שיושבות במצרים ומאיישות את השכבות הנמוכות. השכבות האלה כוללות מהגרי עבודה שנודדים בעולם ועושים עבודות שאף אחד לא רוצה לעשות. מצרים היא העולם השבע והעולם הראשון ולכן יש הגירת עבודה אליה", היא מסבירה.
"יש אנשים שהגיעו כי הם מומחים", אומרת ד"ר שלומי-חן. חלקם הגיעו בהזמנת הכתר המצרי כדי לבנות מספנות וספינות שישוטו בים. המצרים היו טובים בשֵיט נהרות ורצו לפרוץ גם לים. המומחים הוזמנו לדלתא כדי לבנות אוניות ונמלים. יש אנשים שהם מובילי שיירות. המצרים היו כורים מינרלים ואבני חן במדבר. הם היו צריכים אנשים שיובילו אותם למדבר ובתוכו, זה לא דבר פשוט להוציא שיירה של כורים למבנה במדבר ולדאוג למים ומזון לכולם לאורך הדרך. את זה המצרים פחות ידעו לעשות, ולכן אנשים ממוצא שמי-מערבי עזרו להם וגם במכרות עצמם".
"בנוסף, בתקופת האימפריה המצרית הגיעו אנשים למצרים כשבויי מלחמה", מציינת ד"ר שלומי-חן, "המצרים יצאו למסעות כיבושים בלבנט והביאו עובדים למקדשים, שניתנו לעיתים כגמול לגנרלים ושהצטיינו בקרב. הם מצאו את עצמם עובדי עבודות כפייה במצרים. היו שם מפעלי בנייה אדירים שהצריכו כוח עבודה".
פיתום ורעמסס הן שתי ערים הנזכרות במקרא, שבנו בני ישראל במצרים. "השם רעמסס היא הבירה של רעמסס השני, שמלך בתקופה של המאה ה-13 לפני הספירה, במשך 66 שנה". זהו סמן הדרך ההיסטורי ראשון של הסיפור המקראי, אומרת ד"ר שלומי-חן.
"עוד סמן דרך מבחינתנו הוא 'מצבת הניצחון', המתוארכת לסוף המאה ה-13 לפני הספירה", מזכירה ד"ר שלומי-חן את המצבה שהתגלתה בשנת 1896 ומכונה גם "מצבת ישראל" או "מצבת מרנפתח". "זה המקום הראשון בהיסטוריה האנושית שבו מופיע השם ישראל. השם נמנה עם שמות של מקומות בכנען", היא מסבירה. "זו מצבת ניצחון שמכין פרעה מרנפתח הבן, בנו של רעמסס השני. הוא מציין שם את ישראל, אבל זה מופיע כשם של קבוצת אנשים ולא של מקום. אבל זה לא אומר שהינה יש לנו הוכחה. זה טיעון בעייתי כי נוכחות המצרים בישראל הייתה מאוד אינטנסיבית, ולכן לא סביר להניח שיצאו 600 אלף איש ואחרי 40 שנה הם היו אמורים להתיישב במקום החדש שהוא חלק מהאימפריה המצרית. לא סביר שהמצרים היו מאפשרים להם את זה, ושלא היה שום תיעוד לדבר הזה".
"בתקופת האימפריה המצרית הגיעו אנשים למצרים כשבויי מלחמה. הם מצאו את עצמם עובדים עבודות כפייה שם. מפעלי הבנייה האדירים הצריכו כוח עבודה"
ד"ר רחלי שלומי-חן, האוניברסיטה העברית
גם הרב שניאור אשכנזי מחב"ד מתייחס למצבה שהתגלתה שהכין פרעה מרנפתח הבן: "האזכור הראשון של הקיום של ההיסטוריה היהודית מחוץ למקרא הוא ב'מצבת ישראל'", הוא אומר. "זה אזכור שבעצם מבשר על מותו של העם היהודי. כתוב שם המשפט – 'ישראל הוא שם' – כמו שממה. אבל אלפי שנים אחרי אנחנו עוד פה והמצריות הקדומה כבר לא. אני חושב שזאת המשמעות הגדולה של יציאת מצריים – החתירה נגד הטבע ונגד זה שהכול מוחלט למעלה. זה אומר שהקיום של עם ישראל הוא נצחי והוא מעבר להיגיון ומעבר לכל הכללים ההיסטוריים. יותר מ-3,300 שנה אחרי, זה עוד כאן, העם שהיה ללעג ונרמס כל כך הרבה זמן עדיין עומד יציב. ליל פסח מבשר חתירה נגד הסדר הטבעי. העולם הוא טבעי אבל יש לו מנהל".
"האזכור הראשון של הקיום של ההיסטוריה היהודית מחוץ למקרא הוא ב'מצבת ישראל', זה אזכור שבעצם מבשר על מותו של העם היהודי. אבל אלפי שנים אחרי אנחנו עוד פה והמצריות הקדומה כבר לא"
הרב שניאור אשכנזי, חב"ד
"איך אנשים חוגגים ניצחונות? מה שמלכים עושים אחרי ניצחונות זה להקים מבנים, ארמונות - כמו הפירמידות במצרים", הוא ממשיך. "אבל משה רבנו לא מקים כיכרות, לא עושה טקסים ולא מקדש את עצמו. הוא אומר 'תכנסו את הילדים ותספרו להם'. הדבר הזה מלמד איך מייצרים חירות – חירות עוברת בלבבות ובחינוך ולא במצעדים צבאיים או טקסים. השאלה היא למה אתה מחנך את הילדים. אנחנו שמנו את הדגש על חינוך. זה מה שמייצר זהות".
"המיתוס המכונן של היהדות"
ואכן, למרות הממצאים הארכיאולוגיים, בראייה היהודית ההיסטורית השאלה האם סיפור השעבוד ויציאת מצרים קרו באמת חשובה פחות. השאלה היא מה המשמעות של הסיפור, אומר פרופ' רון מרגולין, מהחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. "יציאת מצרים היא המיתוס המכונן של היהדות שלאחר חורבן הבית השני", הוא מסביר. "הוא משקף אמונה בגאולה לאומית ואישית, המבטיחה עתיד אופטימי לכלל וליחיד על בסיס המחויבות למימוש חוקי התורה ורוחם".
"יציאת מצרים היא היציאה מעבדות לחירות של עם בני ישראל, אך מטרתה גם לעצב את חיי היחיד"
פרופ' רון מרגולין, אוניברסיטת תל אביב
פרופ' מרגולין מרחיב: "יציאת מצרים היא היציאה מעבדות לחירות של עם בני ישראל, אך מטרתה גם לעצב את חיי היחיד, ככתוב בהגדה של פסח: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. משמעותו של הנאמר היא שכל אחד יראה עצמו בפסח ובכל ימות השנה כמי שזכה להיגאל, כלומר לצאת ממצרים. במקרא הציווי 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' (דברים ה, יד) הוא הנימוק השכיח ביותר לצווים המוסריים של המקרא. מי שנגאל מעבדות חייב לזכור את טעם העבדות כדי להראות אמפתיה למי שסובל ממנה כאן ועכשיו".
"ההגדה של פסח עוצבה לאחר חורבן בית שני כתחליף לטקס קורבן הפסח שהתקיים בתקופת בית המקדש", מסכם פרופ' מרגולין. "על רקע השעבוד למלכות הרומית הדגישו מחברי ההגדה את התקווה לגאולת העם, המכונה בימינו 'גאולה לאומית'. מימושה של תקווה זו התגשם עם הקמת מדינת ישראל. אולם בתפיסת היהדות אין להפריד בין גאולת הכלל הלאומית לזו האישית, ואין טעם בגאולת הכלל אם היחידים בני האומה ממשיכים לנהוג כעבדים".