לא פעם קורה שאנו שוכחים כל מיני דברים לאורך היום: מקרים רבים כאלה בחיי היום יום יכולים לגרום לנו לתהות אם מדובר בתופעה נורמלית, סימן לירידה קוגניטיבית או חמור מכך - אפילו התחלה של דמנציה.
בדומה לשאר האיברים בגוף, גם התאים בראש הולכים ומתכווצים ככל שאנו מזדקנים. הם גם שומרים פחות ופחות קשר עם תאי עצב (נוירונים) אחרים ומאחסנים פחות כימיקלים הנדרשים עבור שליחת מסרים לתאי עצב אחרים. אבל לא כל אירועי השכחה נובעים משינויים הקשורים בגיל ובהזדקנות המוח שלנו. במקרים רבים, הגורמים המשפיעים הם הרבה יותר טריוויאלים – כמו עייפות, עצבנות, חרדה או הסחת דעת.
לשכוח זה נורמלי
מערכת הזיכרון שלנו בנויה בדרך כזו שבה שכחה מסוימת היא נורמלית. זהו לא פגם, אלא מאפיין שלה. שמירה על זיכרונות היא לא רק חלק מהתפקוד של המוח שלנו, אלא אגירה של יותר מדי מידע לא נחוץ עלול לעכב או להפריע לשמירת מידע או זיכרונות ספציפיים.
לא תמיד אנחנו שולטים על איזה מידע חשוב ויישמר אצלנו במוח ואיזה לא. באופן כללי, המוח שלנו יעדיף מידע חברתי, או במילים אחרות רכילות – ובדרך כלל פחות יאגור מידע רנדומלי כמו מספרים.
מתי איבוד זיכרון מתחיל להיות בעיה?
איבוד זיכרון הופך להיות בעיה כשהוא מתחיל להשפיע על חיי היום יום. אם שוכחים איפה לפנות בצומת זה לא משמעותי, אבל אם שוכחים למה בכלל עלינו לרכב, לאן צריך להגיע או אפילו איך נוהגים זה כבר מעורר דאגה. אלו סימנים לכך שמשהו לא בסדר ויש לבחון זאת.
הדרך בין איבוד זיכרון שקשור לגיל ואיבוד זיכרון משמעותי יותר קשור לפגם קוגניטיבי שיכול להיווצר אצלנו. אותו פגם יכול להישאר יציב, להשתפר או להידרדר. לכל הפחות זה מעיד על סיכון גובר פי 3 עד 5 למחלה עתידית של ניוון כמו דמנציה. בכל שנה, בין 10% ל-15% מהאנשים עם לקות קוגניטיבית יפתחו דמנציה.
אוליבר באומן מבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת בונד שבאוסטרליה הסביר כי חוסר יכולת לנווט ולהתמצא בדרך נחשב כסימן מקדים למחלת האלצהיימר, הסוג הנפוץ ביותר של דמנציה. מחקרים של צילומי MRI הראו כי האזורים במוח שתומכים במידע של יכולת ההתמצאות המרחבית שלנו הם הראשונים שנפגעים על ידי מחלה ניוונית. ולכן מקרים הולכים וגוברים של חוסר התמצאות במרחב או מישהו שהולך לאיבוד יכולים להוות סימן מקדים ואזהרה לקראת העתיד.