כל אחד מאיתנו, אזרחי ישראל, זורק לזבל כ-680 ק“ג פסולת מדי שנה. מדובר בנתון גבוה יחסית לממוצע מדינות ה-OECD, העומד על 538 ק“ג. בזמן שמדינות רבות בעולם סוגרות יותר ויותר אתרי הטמנה, בישראל מטמינים כ-83% מהפסולת באדמה, זהו גם כן נתון חריג בהשוואה לעולם המפותח, עם 53% פסולת שמוטמנת בארה“ב, 42% במדינות ה-OECD ו-35% בלבד באירופה. כ-68% מהפסולת המיוצרת בישראל מוטמנת בדרום הארץ.
מי שמטפל בפינוי הפסולת מבתינו היא הרשות המקומית. ממכונית הזבל שמפנה, דרך תחנת המיון, ועד שהזבל מגיע לאתר ההטמנה. מדוח המבקר עולה תמונת מצב שלפיה אין תחרות או פיקוח על מחירי ההטמנה. כמו כן, קבלני פינוי רבים מחזיקים בבעלותם גם מטמנות וגם תחנות מעבר, מה שמביא לפערי מחירים גבוהים, של עד 300% בדמי הכניסה לאתרי ההטמנה השונים. כמו כן, דמי הכניסה שגובות המטמנות מלקוחות שונים - ובהם הרשויות המקומיות - אינם אחידים והפערים בין דמי הכניסה שנגבים מהלקוחות עשויים להגיע לכ-100%.
בדוח מתואר מצב לא תקין ואף מפתיע בצל הנתונים הללו; למרות שבחלק מהרשויות שנבדקו הגישו כמה קבלני פינוי הצעות במכרזים לפינוי פסולת, במשך שנים הייתה בכמה רשויות התקשרות אל מול קבלן פינוי אחד בלבד (בבית שמש נמשכה ההתקשרות במשך 14 ו-10 שנים, בהוד השרון - במשך 8 שנים, ביבנה - במשך 15 שנים ובזמר - במשך 8.5 שנים). עוד עלה כי במכרזים שביצעה עיריית בית שמש לא התקיימה בפועל תחרות בין קבלני הפינוי, בין משום שניגש למכרז קבלן אחד בלבד, ובין משום שניגש קבלן נוסף והצעתו נפסלה כי לא עמדה בדרישות המכרז.
משנעים לדרום - מזהמים, ומבזבזים
בשנת 2020 הוטמנה 68% מהפסולת המיוצרת בישראל בדרום הארץ, 3.15 מיליון טונות אשפה מתוך 4.66 מיליון טונות שנאספו סך הכול. בהתאם לכך, בבחינת מסלולי שינוע הפסולת, ניכר כי בקרב הרשויות שנבדקו יש הבדלים משמעותיים במרחקי הנסיעה ובתוואי מסלול הנסיעה של הפסולת.
עיריות יבנה ורהט, למשל, משנעות את הפסולת שלהן למרחק של 31 ו-21 ק"מ לאתרי ההטמנה (בהתאמה) - ואילו עיריית הוד השרון והמועצה המקומית זמר משנעות אותה למרחק של 139 ו-227 ק"מ. עיריית בית שמש נאלצת לשנע את הפסולת למרחק של 54 ק"מ נוספים למטמנת אפעה (במקום למרחק של 77 ק"מ למטמנת גני הדס) ומסלול השינוע שלה מסתכם ב-131 ק"מ. ”אומנם לעירייה ישנה אפשרות לפנות את הפסולת למטמנת דודאים הסמוכה לגני הדס אך עלות הכניסה לדודאים היא 171.27 ש"ח לטונת אשפה והיא גבוהה ב-98.27 ש"ח (שהם כ-135%) מהעלות לגני הדס, שהיא 73 ש"ח לטונת אשפה", נכתב בדוח.
למעשה, בעקבות ביצועו של כל אחד מהמכרזים הללו התייקר מחיר השירות ברשויות שנבדקו בשיעורים של 12%-30%, כאשר היעדר התחרות המספקת בין קבלני הפינוי ובעלותם הכפולה של קבלנים - גם על מטמנות וגם על תחנות מעבר - הם גורמים שתרמו לכך.
לצד זאת, מכיר המבקר בכך שלא לכל הרשויות יש אפשרות לבחור לאיזו תחנת מעבר להעביר את הפסולת שלהן, וזאת בגלל המספר המצומצם של תחנות המעבר הסמוכות אליהן. כך, נוצר במקביל לעיוות שתואר, מצב שבו חלק מהרשויות "שבויות" בידי תחנות כאלה ואחרות, ונאלצות לשלם את תעריף דמי הכניסה שהן קובעות.
על כן, נשאלת השאלה מדוע המשרד להגנת הסביבה לא עשה שימוש בסמכותו על מנת להמתיק עד כמה שניתן את התנאים? בדוח צוין כי על אף שנקבע בצו הפיקוח שגם תחנות המעבר וגם קבלני הפינוי יעבירו למשרד להגנת הסביבה דיווח על המחירים ועל הרווחים שלהם, במשרד לא פעלו מספיק או בכלל כדי לוודא שכך יהיה. באשר לקבלני הפינוי, המשרד להגנת הסביבה לא פעל כדי לקבל את הנתונים מהשנים 2019 ו-2020, על פי צו הפיקוח, ולא גיבש את המלצותיו בעניינם; גם באשר לתחנות המעבר, במשרד לא גיבשו המלצות כלשהן.
בשנת 2020 קיזזה עיריית הוד השרון מהתשלום לקבלני הפינוי בתחום שיפוטה קנסות בהיקף של 43,743 ש"ח מסך עלות פינוי הפסולת (כ-24.86 מיליון ש"ח) ועיריית יבנה קיזזה קנסות בהיקף של 428,560 ש"ח מסך עלות פינוי הפסולת (כ-24.41 מיליון ש"ח). עיריות בית שמש ורהט לא חייבו את הקבלן בקנסות בשנים שנבדקו, ובמועצה המקומית זמר לא הייתה פעילות אכיפה.
כסף על הרצפה, וחוסר התחשבות בדעתם של התושבים
שלוש החלטות הממשלה שהתקבלו בשנים האחרונות במטרה לסייע לרשויות הלא-יהודיות לקדם את מערך הטיפול בפסולת וכן ההקצאות התקציביות הגדולות שהוקצו לשיפור והסדרת הטיפול בפסולת מהמשרד להגנת הסביבה וממשרד הפנים - לא יושמו במלואן. הרשויות המקומיות מימשו את ההקצאות התקציביות בשיעור של 43% בלבד מההקצאות המקוריות ו-49% מהתמיכות שאושרו. משמעות הדבר היא שמתוך כ-886 מיליון ש"ח שהוקצו לשלוש ההחלטות, אישרו המשרדים תמיכות בסכום של כ-792 מיליון ש"ח (89%) והרשויות ניצלו כ-385 מיליון ש"ח מהן.
כמו כן, אף רשות מחמש הרשויות שנבדקו (עיריות בית שמש, הוד השרון, יבנה ורהט ומ"מ זמר) לא קיימה סקר שביעות רצון בקרב התושבים שלה בתחום פינוי פסולת. גם מוקד עירוני שיוכל לתת מענה לציבור נעדר ב- 100 מתוך 257 הרשויות בישראל, כמחציתן מועצות מקומיות לא-יהודיות.
נגמר לנו המקום
המבקר אנגלמן מציין בדוח כי בעשור האחרון קצב הגידול של ייצור הפסולת בישראל הוא כ-2.6% בממוצע בשנה. לפי החישוב, אם נמשיך להטמין בקצב בו אנו מטמינים פסולת, בעוד כארבע שנים לא יישארו יותר שטחים מאושרים להטמנת פסולת. עצם פעולת ההטמנה היא איננה כזו שאפשר להמשיך בה לעד, והדבר רק מתחדד נוכח הנזק הסביבתי והבריאותי שגורמת הפרקטיקה.
לפי המשרד להגנת הסביבה, הטמנת פסולת היא שיטת הטיפול הנמצאת בעדיפות האחרונה בהיררכיית הטיפול בפסולת. זאת בשל העלות הסביבתית הגבוהה שלה. ההטמנה תופסת משאבי קרקע יקרים; מזהמת את האוויר, את הקרקע ואת מי התהום (זאת אף בצורה פחותה משמעותית מהשלכה פיראטית); מביאה לפליטה של גזי חממה ומביאה למפגעי ריח.
לפי הדוח, בשנת 2022 עתידות להיסגר חמש מטמנות, ובעוד שלוש עד ארבע שנים לא יהיו עוד בארץ שטחים מאושרים להטמנת פסולת. לדברי המבקר, המצב בשטח בשילוב עם גידול קצב ההטמנה, מחייבים את הרשויות המקומיות לתכנן את מערך פינוי הפסולת ולהיעזר בכלים טכנולוגיים כדי לאסוף נתונים בנושא ולספק לתושבים שירות יעיל ואיכותי. "שטחי ההטמנה בישראל הולכים ומצטמצמים, אף שכמויות הפסולת הולכות וגדלות. המשבר שנוצר בשל המחסור בשטחי הטמנה מחייב את כל הגורמים הרלוונטיים, בהובלת המשרד להגנת הסביבה, לפעול במשותף למציאת פתרונות למשבר וליישמם. על הרשויות המקומיות לפעול להפחתה של כמויות ייצור הפסולת ולהפחתה של כמות הפסולת המועברת להטמנה".
"מדוח המבקר עולה ביקורת חמורה שאנו שותפים לה, לפיה הטמנה אינה ראויה כדרך לטיפול בפסולת בעידן של משבר אקלים ובמיוחד במדינה קטנה וצפופה כמו ישראל", נמסר מטעם ארגון אדם טבע ודין, "יש לשפר מיידית ולהגדיל את תנאי ההטמנה ובמקביל לפעול בדחיפות ליישום התכנית האסטרטגית של המשרד שמטרתה לצמצם פסולת במקור, להגדיל את המחזור וצמצום הטמנה. אנחנו תומכים בהמלצה לקדם את התכנית האסטרטגית לטיפול בפסולת, תכנית שהושקה לפני כשנה וחצי ועד כה לא נעשה הרבה כדי לקדם אותה".
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: ”המשרד להגנת הסביבה מברך על דוח מבקר המדינה. מדיניות הטיפול בפסולת בישראל נמצאת באיחור של שנים רבות בהשוואה לאירופה. זאת, בין היתר מפני אי-יציבות בגיבושה בעשור האחרון. מדיניות הפסולת ויישומה הוגדרו על ידי השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, כאחד מנושאי המיקוד בתכנית העבודה המשרדית. המשרד החל ביישום בנושאי הליבה של המדיניות. לשלטון המקומי, כמי שבתחומו נוצרת הפסולת, יש תפקיד מרכזי בקידום התשתיות לצד השלטון המרכזי. הניסיון מראה כי ליוזמות בתחום הפסולת שצומחות מתוך הרשויות המקומיות, יש פוטנציאל התממשות גבוה יותר. מרבית התקציבים ליישום מדיניות הפסולת מוקצים ישירות או בעקיפין לפיתוח תשתיות ויישום המדיניות בשלטון המקומי".
באשר לעלויות המופקעות הנגרמות בין היתר בשל היעדר פיקוח, טוענים במשרד להגנת הסביבה: "תחנת מעבר היא כלי כלכלי בידי רשויות מקומיות לחסוך בעלויות שינוע פסולת. במקרים רבים, לרשויות קיימת אפשרות להשפיע על מחירי תחנות המעבר, ככל שהן מקדמות ביוזמתן תחנות אלו ומפעילות בעצמן או ממכרזות את תפעול התחנה. לרשויות אלו יש יותר שליטה על מחיר הכניסה לתחנה, ויש מספר לא מבוטל של תחנות שעובדות באופן זה. כמו כן, גם הצטרפות לאשכול משפרת במקרים מסוימים את כוח המיקוח של הרשויות".