ביוני 2011, במהלך עבודות שיפוץ שביצעה חברת קצא"א כחלק מדרישה של המשרד להגנת הסביבה, צינור הנפט באזור נחל צין נפגע ממחפרון. הפגיעה גרמה לדליפה של דלק סילוני בשמורת הטבע, ועל פי ההשערה, יותר ממיליון וחצי ליטרים של דלק זרמו באפיק נחל צין.
הנזק האקולוגי שנגרם כתוצאה היה נרחב וחמור; נזק לאזור נחל צין וסביבותיו, לצמחים, לבעלי החיים ולמערכת האקולוגית כולה. בעמותת "צלול" מעריכים כי יידרשו עשרות שנים כדי לשקם את האזור, וגם אז כלל לא ברור שיצליחו להחזיר את המצב לקדמותו. במאמצי השיקום הראשוניים הוצאו מהאזור כ- 7,200 טון אדמה מזוהמת בדלק סילוני.
אתמול (שלישי), קנס בית משפט השלום בבאר שבע את קצא"א ב-1.6 מיליון שקל. גם מנכ"ל החברה לשעבר יאיר וידה נקנס ב-75 אלף שקלים ואיתו סמנכ"ל ההנדסה בחברה ומנהל פרויקט שיפוץ הצינור. החברה עצמה הורשעה בשתי עבירות של זיהום מים בנסיבות מחמירות, בהשלכת פסולת המכילה חומר מסוכן ובלכלוך ברשות הרבים וגרימת ריח חזק או בלתי סביר.
נוכח חומרת העברה והנזק הרב שנגר לסביבה, הוצגה ביקורת בקרב ארגוני סביבה ופעילים, אשר טוענים כי פסק הדין אינו הולם, וכי לא נעשה מספיק כדי לחזק את ההרתעה מול מזהמים גדולים אשר מצליחים לחמוק ממתן דין וחשבון פעם אחר פעם.
"העונשים שנקבעו על ידי בית המשפט מגוחכים ולא משקפים ולו במעט את הנזק", טוען אורי שרון מנכ"ל האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה. "המדינה נכשלת בחובתה להגן על ערכי הטבע של הציבור ועל הסביבה כשמבקשת עונשים קלים בצורה מחפירה. זוהי 'תספורת סביבתית' לעברייני סביבה - הם גורמים את הנזק והציבור משלם עליו כי העלויות של השיקום יוצאות מהכיס הציבורי".
בעוד שנדמה כי אין חולק על כך שאסונות סביבתיים, כמו שאירעו בנחל צין, הם אירועים בלתי רצויים שיש לעשות הכל כדי למונעם, האדישות, חוסר האכפתיות – ולעיתים אף הרשלנות המופגנת מכיוונן של מגוון חברות בעלות פוטנציאל לזיהום הפועלות המרחב, אינה זוכה להתייחסות הולמת מכיוונה של המדינה.
"כדי לגרום להם לנהוג באחריות, דרושה חקיקה סביבתית חזקה ונדרשת הרתעה, באמצעות פיקוח ואכיפה יעילים", מסבירה עו"ד חיה ארז, היועצת המשפטית של עמותת צלול. "הרשויות הציבוריות כושלות לכל אורך הדרך, החל מהיעדר חקיקה הקובעת ענישה מחמירה על פגיעה במערכות אקולוגיות רגישות, דרך פיקוח רופף, אכיפה לא מספקת, כתבי אישום מעטים מדי שמוגשים שנים לאחר ביצוע העבירות הסביבתיות, ופסקי דין שניתנים לאחר הליכים ממושכים, שמחד מדגישים את גודל הנזק למערכות האקולוגיות ואת חשיבות ההגנה על הסביבה, אבל מטילים על מי שנמצאו אשמים עונשים קלים למדי, של עבודות שירות למען הציבור וקנסות לא משמעותיים".
הדיסוננס המגולם בטיפול בבעיה על ידי השלטונות מציב מכשול בפני העברת מסר חד וברור, והבעיה מונצחת. אסון נחל צין רק דוגמה לבעיית היעדר ההרתעה. עו"ד אלי בן ארי, היועץ המשפטי של אדם טבע ודין, מסביר כי אמנם מה שמעורר את הדיון הפעם הוא סיפור נחל צין, אך מדובר למעשה רק בסימפטום של הבעיה הכוללת.
ראשית, מסביר עו"ד בן ארי, לפער הזמנים ישנה השפעה על גזר הדין, זאת בין אם נרצה להודות בכך ובין אם לא. "על פניו לא אמורה להיות למרחק הזמן השפעה, אבל כאשר פסק הדיו ניתן אחרי יותר מעשור מביצוע העבירה, האווירה הציבורית היא שונה, וגם התועלת הנתפשת מעונש חמור בשלב זה היא פחותה משהייתה אילו הדבר היה ניתן בסמוך לאירוע". אכן, השופטת שרה חביב אף ציינה כי העיכוב היווה שיקול בקביעת העונש.
"כשאנחנו מסתכלים על הענישה לאורך שנים אל מול חומרת העבירות, אנחנו יכולים להבין שיש פה מערכת שלא יוצרת הרתעה. צריך להבין שהגשת כתב אישום הוא עניין מסובך, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעניינים שנדרש בהם ידע מקצועי מאוד מסוים. סביר להניח שגם היעדר הקצאת מספיק כוח אדם לשם תמיכה בפרקליטות מכיוון המשרד להגנת הסביבה מהווה עוד גורם מעכב".
בסופו של יום, העונשים שניתנים למזהמים – בין אם מדובר בחברה האחראית ובין אם מדובר בפרטים המעורבים – אינם מספיקים כדי להביא לשינוי התנהגותי. נוצר מצב שבו מערך השיקולים של העומדים בראש התאגידים, משתלם יותר מבחינה כלכלית לא לנקוט באמצעי זהירות ולא להגן על הסביבה. במסגרת ניהול סיכונים הנטול מאלמנטים מוסריים – משתלם לזהם. אכן, לא צריך לחפש רחוק כדי למצוא את הביטוי המעשי לכך; חודשיים לפני אירוע הזיהום החמור, עקרתה דליפה מהצינור כתוצאה מפגיעה של המחפרון.
במקום שיהיה תמריץ כלכלי שיעודד התנהלות מוסרית ואחראית מבחינה סביבתית, ישנו דה פאקט תמריץ כלכלי המתגמל את המתעלמים מסיכון הפגיעה בסביבה. "גם כשמדברים על אנשים פרטיים עליהם מוטל הקנס, בתור בכירים באותן החברות, סביר להניח שהקנסות עבורם בסופו של דבר גם כן עשויים להיות משוכללים כמו 'חלק מהמשחק' של לעבוד בחברה מהסוג הזה, חברה בעת פוטנציאל לזיהום", מסביר עו"ד בן ארי. "ראוי שתינתן הנחיה לפרקליטות לדרוש עונש מאסר במקרים כאלה, זה כבר ישנה את התמונה".
בן ארי אף סבור כי גם במסגרת גובה הקנסות ישנו אפיק משפטי אשר לא ממצים בפרקליטות. לטענתו של בן ארי, סעיף 63(א) לחוק העונשין מאפשר שימוש בו לצורך הטלת קנס של עד פי 4 מגובה הרווח שקיוו להשיג בזכות הצמצום בהוצאות תוך הגברת הסיכון לסביבה.
"אני חושבת שאפשר לראות בתקופה האחרונה קו של עליה בחומרה של הענישה הסביבתית, גם בקנסות וגם בהטלת האחריות האישית", אומרת השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג, "אין ספק שחומרת העונש צריכה להיות בהלימה לנזק לפי עיקרון המזהם משלם". השרה זנדברג אף מזכירה כי לעיתים כלל לא ניתן לשים תג מחיר על הנזק שנגרם, ולכן יש מקרים בהם העונשים צריכים להיות חמורים אף יותר. "אין לי ספק שבין היתר, התפיסה הציבורית והעליה במודעות לנזקים הסביבתיים ולערכיות של הסביבה הטבעית משפיעות על הענישה".
חבר הכנסת פרופ' אלון טל, יו"ר ועדת המשנה לבריאות, סביבה ואקלים, מברך גם הוא על החלטת בית המשפט להשית קנסות כספיים על בעלי התפקידים עצמם, ולא רק על קצא"א, החברה. עם זאת הוא איננו סבור כי לקנסות תהיה כל השפעה שתשפר ולו במקצת את המצב הנוכחי. "קנס בסכום של 1.6 מיליון שח' לא יגרום להם לשנות את התנהלותם הפושעת. רק שלוש שנים לאחר אסון נחל צין, החברה הייתה אחראית לאסון האקולוגי בשמורת עברונה, עליו תבעתי אותם בתביעה ייצוגית. החברה מעולם לא לקחה אחריות אמתית לאסונות שהיא גרמה, ולא פחות נורא - בעלי התפקידים שהורשעו בעבירות של זיהום מים בנסיבות מחמירות ומעלו בתפקידם, עדיין עובדים בחברה, שהיא חברה ממשלתית, זהו ביזיון".