"כשהגענו לארץ לא יכולנו לקחת כסף וציוד רב, אז הגענו כמעט בלי כלום", נזכרת ד"ר קירה רדינסקי, המדענית הישראלית פורצת הדרך, בימיה הראשונים בארץ, כשעלתה בגיל 4 מקייב בשנות ה-90. "החלה אז מלחמת המפרץ", היא משחזרת, "ואני זוכרת שהיה מאוד בודד וההפצצות כמובן לא עזרו. באחד הימים נשמעה דפיקה בדלת, לא הבנו מי זה יכול להיות. מהצד השני של המסדרון עמדה השכנה, עם ארגז מלא בצעצועים, הכול בשבילי. את חלקם שמרתי ונתתי לילדים שלי. זוהי בעיניי הרוח הישראלית", היא מצהירה בגאווה.
האופן שבו היא מספרת את סיפורה, היכולת שלה להפוך ימים כואבים למסקנה ולסימן של ישראליות, הוא ללא ספק אחד המאפיינים של האישה מעוררת ההשראה הזאת. בשנים שחלפו מאז שעלתה לארץ עם אמה וסבתה הספיקה רדינסקי, רק בת 35, לכבוש פסגות ולזכות בתארים בקצב די מסחרר. היא לא רק ניפצה את תקרת הזכוכית, היא טסה דרכה כאילו היא לא קיימת.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 - לחצו כאן
המדענית הישראלית, שהמגזין טיים הכניס לרשימת הממציאים הבולטים בעולם, היא יושבת הראש והמנכ"לית של חברת הסטארט-אפ שלקחה חלק בהקמתה, דיאגנוסטיק רובוטיקס, עבדה במחלקת המחקר של מיקרוסופט ולפני 6 שנים היא אף הגשימה את החלום הישראלי לאקזיט – כאשר eBay קנו את הסטארט-אפ שלה, סיילס פרדיקט, ב-40 מיליון דולר.
בנוסף להיותה יזמת היי-טק היא גם דוקטור למדעי המחשב ופרופסור אורחת בטכניון, המכשירה דוקטורנטים ומאסטרים בענף מדעי הנתונים, זוכת פרס ביטחון ישראל וב-2014 אפילו זכתה להדליק משואה - וזוהי רשימה חלקית בלבד. את המוניטין שלה היא צברה, בין היתר, בזכות יכולות אלגוריתמיות שפיתחה, המאפשרות לחזות אירועים ומגמות עתידיות, כאלה שזיכו אותה בתואר "המדענית שחוזה את העתיד".
הוכרזה כאחת מ-35 הממציאים הצעירים המבטיחים בעולם:
כך פועל האלגוריתם שמזהה מראש היכן תהיה התפרצות רחבה של קורונה:
"לעולם אין קו אדום באמת"
כילידת קייב היא מביטה בימים אלה היא בדאגה בתמונות ההרס הנוראיות מאוקראינה. כמי שקנתה לה שם כמומחית בחיזוי העתיד מתבקש לשאול מה דעתה על המלחמה הנוראית שמתחוללת במדינה.
האמנת שזה יגיע לשם?
"אני לא מתיימרת להיות פרשנית בנושא, אבל לומר שלא היה אפשר לצפות שזה יקרה – זה פשוט לא נכון בעיניי. זה קרה בצ'צ'ניה, בגיאורגיה, בבלארוס. זוהי אותה טקטיקת מלחמה; כתישה של העורף שתביא לכדי כניעת האזרחים ואז כניעת המדינה, כדי להציב בובה פרו-רוסית בתור ראש המדינה. בנושא הזה אנחנו למעשה לא זקוקים לתבניות מורכבות, או לאלגוריתם חיזוי שיעזור לנו לראות את המהלכים. פוטין עצמו דיבר על כך, אז מספיק היה להקשיב לו באמת כדי להבין".
"לומר שלא היה אפשר לצפות את המלחמה באוקראינה – זה פשוט לא נכון בעיניי. בנושא הזה אנחנו לא זקוקים לאלגוריתם חיזוי. פוטין עצמו דיבר על כך"
בכל זאת, מודה רדינסקי, שני אלמנטים כנראה לא היו ברורים מאליהם. האחד, הקושי הרב שבכיבוש המדינה השנייה בגודלה באירופה. האלמנט השני הוא הרוח האיתנה של האוקראינים "ואת זה ניתן לזקוף במידה רבה לזכות זלנסקי עצמו. העובדה שלא ברח שינתה בעיניי את מהלך ההיסטוריה". במובן הזה, היא טוענת התרחשה שבירה של התבנית. אבל, במובנים אחרים פחות. "השאלה היא תמיד היכן עובר הקו האדום מבחינת העולם, ואני חוששת שאין באמת קו אדום כזה, לא באמת".
רדינסקי מבקשת להבהיר כי היא נמנעת מלשפוט, "אני מבינה שזה לא בהכרח פשוט. עבור ישראל למשל, זה כמעט בלתי אפשרי לדבוק באופן בלעדי באחד הצדדים", אבל ההבנה של ההיסטוריה במקרה הזה והפעם כאמור – ללא עזרת אלגוריתמים, עשויה לעזור לנו להבין את המציאות, וכך להיות ערוכים אליה".
"אנחנו כבר לא ב-1948, אפשר להעז"
קירה אמנם עדיין מחוברת לארץ מולדתה, באופן טבעי, אבל היא למעשה ייצוג מושלם לסיפור הצלחה ישראלי, כזה שעליו חולמים מיליונים. היא משכה את תשומת לבה של התקשורת הבין-לאומית והצליחה בתחום שאין בו הרבה מאוד נשים.
מה היה הרגע שבו הרגשת הכי גאה להיות ישראלית?
"זה קרה לי בהמון רגעים. אני נזכרת למשל ברגע הזה שבו פרסנו את טכנולוגיית האבחון הראשונה ששימשה אותנו בגלים הראשונים של הקורונה. עשינו זאת ברחבי הודו על 50 מיליון איש, במטרה לעזור לעולם להבין טוב יותר את המחלה הזו. זה בהחלט היה רגע של גאווה ישראלית. זה כיף גדול להבין שהכול התחיל פה בארץ".
רדינסקי, שלא מסתירה עד כמה המעמד ריגש ומרגש אותה בכל פעם מחדש, משתפת כמה רב הניגוד בין החוויה הישראלית לבין החיים בברית המועצות. "שם ההורים שלי לא יכלו להרשות לעצמם להירשם לאוניברסיטה. אני לא בטוחה כמה אנשים מעריכים את ההזדמנויות שיצרנו לעצמנו כאן במדינה, ולא רק עבור עצמנו – גם ההזדמנות להיות 'אור לעמים' בהקשר הזה, היא זכות גדולה".
"בברית המועצות ההורים שלי לא יכלו להרשות לעצמם להירשם לאוניברסיטה. אני לא בטוחה כמה אנשים מעריכים את ההזדמנויות שיצרנו לעצמנו כאן במדינה"
תמיד הרגשת מחוברת, או שהרגשת שאת צריכה "לזכות" בישראליות שלך?
"אני מצויה בדיסוננס מסוים, במידה רבה אני במצב ההישרדותי שתמיד הייתי בו. זה קורה כי ככל שאני מקבלת יותר פרסים, ככה אני מבינה שאני רק בתחילת הדרך, וזה גורם לי לרצות לעשות דברים שאפתניים עוד יותר. כשהילדות שלך היא לא משופעת באמצעים – אתה יודע בתוך תוכך שאתה צריך לעבוד יותר כדי לשרוד, וזה מי שאני גם היום".
בכל זאת, מסכימה רדינסקי לרגע קל שבקלים להודות בהישגים שהם עדות לעבודתה הקשה: "אם עודדתי ולו אדם אחד לקום ולעשות, לרדוף אחר החזון – זה מה שעושה את הכול לשווה מבחינתי". אז היא חוזרת לקרקע, ובמקום שרבים היו מרגישים שהרוויחו את הזכות לוותר לעצמם, היא מזכירה: "אני רק התחלתי".
אחד מהדברים שקשה לפספס תוך כדי שיחה עם קירה היא רוח התושייה, ה-"can do spirit" שאותה היא מציינת שוב ושוב, כיאה למי שבילתה חלק ניכר משנות חייה המעצבות בארצות הברית. "צריך לדעת לשמוח", היא אומרת, "אנחנו כבר לא ב-1948, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להעז, גם בתור פרטים וגם בתור מדינה – להיות מובילים של ממש במגוון תחומים. החוכמה היא לדעת איך לצד כל הטוב, ומתוך אזור הנוחות, אנחנו לא ממאנים לקחת סיכונים - כי זה מה שעלול להאט אותנו".
"אני תמיד במצב הישרדותי. ככל שאני מקבלת יותר פרסים, ככה אני מבינה שאני רק בתחילת הדרך, וזה גורם לי לרצות לעשות דברים שאפתניים עוד יותר"
"לא חזינו את הקורונה"
מגפת הקורונה הביאה איתה את אחת התקופות הסוערות ביותר מבחינה רפואית ובריאותית בהיסטוריה המודרנית. רדינסקי, שהסטארט אפ שלה, דיאגנוסטיק רובוטיקס, מנסה לייעל מערכות בריאות בעולם באמצעות בינה מלאכותית וניתוח ביג דאטה (נתוני עָתֵק), הייתה כמובן מגויסת למחקר בנושא.
הקורונה חילקה את ההיסטוריה העכשווית - ל"לפני" ול"אחרי". בסוף העשור הקודם עבדה רדינסקי במיקרוסופט, ובמסגרת התמתחותה הייתה שותפה לבניית "דברה", מערכת ביג דאטה שבעזרת בינה מלאכותית מאתרת תבניות ושרשראות אירועים היסטוריים, וכך חוזה מגמות עתידיות. למרות זאת רדינסקי לא חזתה את התפרצות הקורונה.
"לא צפינו את המאורע", היא מסבירה כשבקולה תחושת החמצה ששמורה לשאפתניים ביותר. "התצפית של קורונה דמוית סארס הייתה קיימת, אבל לא ראינו תפנית כמו זו שקרתה בהתבסס על אירועים שקרו". "אבל", היא מוסיפה בגאווה, "כשהקורונה פרצה הצלחנו לצפות היטב את ההתפשטות שלה וכך למשל לשלוח בדיקות בכמויות להיכן שהכי היה צריך אותן".
"כשהילדות שלך לא משופעת באמצעים – אתה יודע בתוך תוכך שאתה צריך לעבוד יותר כדי לשרוד, וזה מי שאני גם היום"
היא מתארת את מה שעשתה עם החברה שהקימה, דיאגנוסטיק רובוטיקס בגל השני והשלישי. "בהתחלה, ניסו להבין מהי בכלל המחלה הזו", היא משחזרת. "הרי מה ידענו מסין? כלום. היו שמועות מאיטליה על איבוד טעם וריח. אז שלחנו שאלונים על הסימפטומים. אמרנו לאנשים 'תתארו סימפטומים', והבנו שאיבוד טעם וריח זה מאפיין. הצלחנו גם לזהות שילובים של סימפטומים מוכרים ממחלות אחרות, כאלה שמאפיינים את וירוס הקורונה החדש, כמו שיעול יבש ועייפות".
"לא צפינו את הקורונה. אבל כשהמגפה פרצה הצלחנו לצפות היטב את ההתפשטות שלה וכך למשל לשלוח בדיקות בכמויות להיכן שהכי היה צריך אותן"
לעקוף את היכולת האנושית
רדינסקי מצביעה על כך שאיתור הסימפטומים ומציאת דרך לעבד את הנתונים הן יכולות שיהפכו הכרחיות עבור המין האנושי בהמשך הדרך. בעתיד, לדבריה, קצב גידול האוכלוסין לא יאפשר הכשרה של מספיק רופאים. "לכן אני מאמינה שהמזור יגיע מרפואה סמי-דיגיטלית. לא נחליף את הרופאים, אלא נייעל את העבודה שלהם", היא חוזה, "רופא הוא לא רק מאבחן אלא גם מטפל, אבל בהחלט אפשר לעשות אוטומציה לדברים הפשוטים - וזה העתיד".
רדינסקי מסבירה עד כמה באה לידי ביטוי חשיבותה של מערכת ביג דאטה בהקשר הבריאותי במהלך המגפה. בניגוד לרופאים בקליניקה, שאמנם מקבלים המוני מטופלים ועשויים לזהות סימפטומים שמופיעים באחוזים גדולים כמאפיין, המערכת עצמה מעבדת כמויות גדולות של סימפטומים כל הזמן, וזה יעיל יותר, ומאפשר תובנות בקנה מידה רחב יותר בהשוואה ליכולת האנושית.
רדינסקי לא רואה במה שקרה בתקופת הקורונה רק דוגמה ליכולות שלנו להצליח, אלא גם חלון הצצה למה שיקרה אם לא נשכיל לטפל בכל תחום הרפואה הראשונית. "בעוד 10 שנים לאנשי העולם כבר לא תהיה גישה לרפואה ראשונית", היא טוענת, "כדי לדעת את זה אנחנו לא זקוקים למערכת תצפיות מורכבת - אנשים ייאלצו לחכות שעות במיון".
"היום יש מצב שבו המטופל הוא שמחליט על מסלול הטיפול שלו, על ידי פנייה לרופא מומחה כזה או אחר. זו תופעה שקורית ברחבי העולם, אבל מתקיימת במידת מה גם בישראל. אנחנו צריכים להבנות אוטומציה למערכות הטריאז' (אבחון ראשוני), וזו דרך יצירתית יותר להתמודד עם אתגרי העומס על מערכת הבריאות. לזרוק עוד כוח אדם על הבעיה זה פתרון שלא עובד באף תחום".
"אנחנו יכולים להרשות לעצמנו - גם בתור פרטים וגם בתור מדינה - להיות מובילים של ממש במגוון תחומים. החוכמה היא לדעת איך לצד כל הטוב - לוקחים סיכונים"
"חלק משמעותי מהמידע הרפואי שבידינו הוא מוטה, זה מטריד"
רדינסקי מוסיפה שככל שעובר הזמן, עומס המטופלים לא מאפשר לרופאי המשפחה לספק מידה נחוצה של פרואוקטיביות (הכנה למצבים עתידיים) בטיפול. "רפואה פרואקטיבית היא משהו שאיבדנו עם הזמן, אבל זה פן שיש לו חשיבות עצומה", מציינת רדינסקי. "זה קיים כמובן, ויש מודעות לכך בקופות החולים, ויש מי שעושים בדיקות תקופתיות, אבל יש גם מקום רב לשיפור".
רדינסקי מספרת שהדבר בא לידי ביטוי למשל במפגש בין הגוף והנפש, "אנחנו יודעים שדיכאונות מחריפים מחלות כרוניות, ורפואה פרואקטיבית בתחום הנפשי יכולה לסייע לנו לתפוס את ההתפתחות של מצבים כאלה בשלב מוקם ולטפל בהם לפני שהם מסבים נזק", היא מסבירה.
היא מתארת עתיד שבו רופא המשפחה כבר לא יהיה הגורם הבלעדי שמכוון אותנו בתוך מערכת הבריאות, וזה יקרה בד בבד עם הטמעת המערכות החכמות שיוכלו לזהות אצלנו את הדגלים האדומים, ולהמליץ על טיפול בהתאם.
"ברגע שמקודדים את הידע שיש לרופאים, ידע מחקרי וידע שנאסף בקליניקה – אנחנו יכולים להפוך לטובים יותר באבחון, ולשם העולם מתקדם", מסבירה קירה. אחת הדוגמאות הבולטות גם מבחינת נחיצות הסיוע באבחון, וגם מבחינת קצב המודעות הגובר לבעיה היא מחלת האנדומטריוזיס (מחלה גינקולוגית כרונית). "כ-10% מהנשים סובלות ממנה כ-5 שנים עד לאבחון ראשון, וראינו שבעזרת אלגוריתם קל יותר לעלות על זה. 10 שאלות בסיסיות יעזרו לרופאים לאבחן, וככל יעבור הזמן היכולות של האלגוריתם ישתפרו".
"כ-10% מהנשים סובלות מאנדומטריוזיס ולוקח כ-5 שנים עד האבחון. ראינו שבעזרת אלגוריתם קל יותר לעלות על זה"
בשלב זה של השיחה בינינו, ניכר כי היכולות האלגוריתמיות שפיתחה ושכללה רדינסקי לאורך השנים, מוצאות ביטוי גם בתחומים הקרובים לליבה. השיחה על אנדומטריוזיס מתפתחת לסוגיית מקומן של נשים בידע הרפואי המצטבר. כפי שאתם יכולים לנחש, יש לאן להשתפר גם מהבחינה הזו. "חלק משמעותי מהמידע הרפואי שבידינו הוא מוטה, וזו בעיה שמטרידה אותי", היא מדגישה.
רדינסקי מתייחסת למדיניות ששלטה בתחום המחקרים הקליניים עד לתחילת שנות ה-80, במסגרתה המליץ מנהל המזון והתרופות האמריקני שלא לכלול בהם נשים בעלות פוטנציאל ללדת. זהירות היתר הביאה לחוסר במידע מדויק ומאוזן על כל האוכלוסייה. בשנת 1986 השתנתה המדיניות בהדרגה עד לכניסתו לתוקף של חוק ב-1993 (בארה"ב) אשר חייב את החוקרים לשלבן. "עד היום אנחנו רואים את ההשלכות של המדיניות הזו, עם שילוב של כ-30% בלבד של נשים בניסויים, במקום כמחצית, כיאה לחלקן באוכלוסייה הכללית". כל זה אומר שגם המידע שמוזן לאלגוריתם ומשפיע על פעילותו – הוא מידע מוטה, "וגם את הבעיה הזו אנחנו מכירים; אנחנו עובדים כדי לנטרל אל זה ככל שניתן".
מה לגבי פרטיות?
זוהי כמובן לא הפעם הראשונה שהיא נשאלת על כך, ולרדינסקי יש תשובה ברורה וחדה שגיבשה עם העיסוק בתחום לאורך השנים. "השאלה היא – האם נהיה מוכנים למות או להרוג מישהו אחר למען הדאטה שלנו ולמען הפרטיות?", ומיד מוסיפה: "צריך רגולציה בתחום, אבל זה מידע מציל חיים". "אלגוריתמים הם אנונימיים", מבקשת רדינסקי להבהיר.
"השאלה היא – האם נהיה מוכנים למות או להרוג מישהו אחר למען הפרטיות שלנו? צריך רגולציה בתחום, אבל זה מידע מציל חיים"
"ממדינה שורדת למדינה מובילה"
לסיום אני שואלת אותה מה היא מאחלת לישראל ב-74 השנים הבאות. "אני מאחלת לנו שנצליח למצוא את הדרך הנכונה, להפוך ממדינה שורדת למדינה מובילה", היא אומרת ונדמה שהיא מאחלת זאת גם לעצמה. "בתור שורד – אין לך ברירה, אתה חייב להשקיע ולהיות חדשן, אחרת לא תשרוד. הייתי רוצה לראות אותנו משמרים בהצלחה את החדשנות הזו, גם ללא הצורך הבסיסי לשרוד" - ואם בישראליות יש מעט ממה שמייחד את קירה, כשם שבקירה יש מן הישראליות, אפשר להיות אופטימיים באשר לעתיד הזה.