בשמורת החולה יש בעלי חיים רבים, ובין המרשימים שבהם הוא העיטם לבן הזנב – העיט הכי גדול ומרשים בארץ, שהוא גם האחרון שנותר. בת זוגו, שהייתה התקווה הגדולה של המין הזה, כבר איננה, ואיתה מת גם החלום הגדול להחזיר את העיטמים לחיק הטבע.
העיטם לבן הזנב הוא דורס על ענק, שמוטת כנפיו עשויה להגיע ל-2.40 מטר. הוא נפוץ בעיקר בצפון אירופה, והחולה הייתה הנקודה הדרומית ביותר בעולם שבה קינן. העיטם לבן הזנב חי בקרבת מקורות מים גדולים והוא מאופיין בזנבו וגודלו הייחודיים. אוהד הצופה, אקולוג עופות ברשות הטבע והגנים דוחף כבר 30 שנה את השבת הדורסים הגדולים לטבע, לא מבין איך אפשר לא להתלהב מהעיטם: "באפריקה אנשים נוסעים לראות את העיטם הקולני ושטים באגם ברינגו ומתלהבים. פה יש לנו אחד גדול יותר ולא הרבה פחות יפה".
בשנות ה-50 נכחד העיטם האחרון מהחולה בעקבות ייבוש האגם. כבר בשנות ה-70 ניסה פרופסור היינריך מנדלסון, אבי הזואולוגיה המודרנית בישראל, להשיב את העיטמים לטבע. הוא אסף כמה עיטמים מגני חיות בעולם וניסה להרבות אותם. זוג אחד שוחרר בשמורת החולה, אך לא שרד.
בשנות ה-90 אוהד הצופה ויגאל מילר, מטעם רשות הטבע והגנים, שיחררו 26 עיטמים שבקעו בשבי בארץ או באירופה, אך התוצאה לא איחרה לבוא – כישלון מוחלט. "פרט אחד מת לנו מול העיניים בירדן מהרעלה, שני פרטים התחשמלו למרגלות הגלבוע, פרט אחד טבע במיכל מים קטן, 5 פרטים נטרפו בידי תנים, פרט אחד נורה בירדן, ופרט אחד נלכד בערב הסעודית", מספר מלכה. גם שאר העיטמים לא האריכו ימים.
לפני כ-20 שנה נראה שהגיעה תפנית – עיטמית צעירה מאירלנד ועיטם מקומי הקימו יחדיו קן, וכעבור זמן לא רב, הביאו יחד גוזל. אך השמחה לא נמשכה זמן רב, וימים ספורים לאחר שהגוזל עזב את הקן הוא נטרף על ידי תן. המכות חזרו שנה אחר שנה, גוזל אחר גוזל. אחד התחשמל, אחד הורעל, אחד הופל בלבנון – והשאר נטרפו על ידי התנים. "כשזה קורה לך אתה אומר 'די, זהו מספיק, אני לא יכול'. זה קשה, אתה מתרגל אליהם", מספר מילר בדמעות.
השנה שוב העוסקים במלאכה פיתחו תקוות, וכרגיל, רגע אחד לאחר מכן הן התנפצו באכזריות – העיטמה הנקבה מתה ממחלה, ואיתה התקווה בת 50 השנים להשבת העיטמים לטבע. הנקבה הצטרפה ל-9 גוזליה שלא שרדו. ב-50 השנים האחרונות שוחררו יותר מ-50 עיטמים לטבע, אבל המאמץ הגדול נכשל.