אין חתול בשכונה שליז נורל לא מכירה. כבר 25 שנה, מחצית מחייה, היא דואגת ומטפלת בכל מי שמיילל. לדבריה, היא מאכילה מעל 300 חתולים – בכל שעה ובכל מזג אוויר. "אני לא יכולה ללכת לישון או ללכת לעבודה, כשאני יודעת שקר להם והבטן שלהם מקרקרת - אין סיכוי". כל יום אחרי שהיא חוזרת מהעבודה שלה כדיילת יופי, היא מקדישה לפחות 4 שעות להאכלת חתולי הרחוב, וכל זה בזמן שהיא מטפחת 30 חתולים משלה.
"מאז ומתמיד אהבתי בעלי חיים. הייתי מוצאת איזה צב פצוע או איזו ארנבת ומביאה לפה הביתה". ההשקעה של נורל היא טוטאלית – גם כלכלית וגם רגשית. היא משקיעה בחתולים כמחצית ממשכורתה, נכנסה בעקבות הטיפול בהם לחובות, וויתרה על הקמת משפחה. "אני ויתרתי על ילדים. אם תיפול לי זוגיות של גבר 'משוגע' כמוני... מה טוב. אבל במציאות לא כל בן זוג יקבל אותי עם 30 חתולים".
רונן סולומון, בן 42, נשוי ואב לשני ילדים, חי ונושם חתולים. הוא נוסע במשך שעות ברחבי הארץ, לוכד חתולים, שולח לווטרינר, ומחזיר אותם בבטחה לרחוב. "יש שפת חתולים: זנב למעלה - הם שמחים ואוזניים אחורה - הם עצבנים". בביתו, סולומון מגדל כ-15 חתולים. הם, הפכו מזמן לתחום העיסוק העיקרי שלו "אי אפשר להחזיק בעבודה, הטלפון שלי מצלצל מ-6 בבוקר עד 4 בבוקר". את הכול הוא עושה בהתנדבות ואף הקים את עמותת סולומון ופתח פרויקט למימון המונים כדי להמשיך בפעילות שגוזלת את רוב זמנו. לחתולים קיימת השפעה גם על יחסו למשפחתו: "אם יש ביום ההורים חתול, אני אלך לחתול".
גם החתולים של פתח תקווה יודעים שהם לא יישארו רעבים - לפחות כשאורית שקדי בסביבה. לשקדי יש 5 אזורי האכלה, ולפחות 80 חתולים שמחכים לה מדי יום: "אין מצב שאני אפספס יום האכלה, זה משהו שאני לא מסוגלת להפסיק". האובססיה של אורית הגיעה לנקודת מבחן כשלפני שלוש שנים גילתה שבתה אלרגית לחתולים. "חרב עליי עולמי באותו רגע", שחזרה. "הגענו לאיזשהו פתרון ביניים - פשוט אסור להם להיכנס לחדר הפרטי שלה בבית. זה לא פשוט, יש לה משאף ותרופות נגד אלרגיה".
ליז, רונן ואורית לא לבד. כמותם יש עוד אלפי מאכילים, שמשקיעים מזמנם ומכספם בחתולי הרחוב. ככה זה כשלפי ההערכות ישנם כמיליון חתולים משוטטים בישראל. אבל עם כל הרצון הטוב של המאכילים, לא לכולם מתאימה המסעדה שנפתחה להם מתחת לבית. בישראל אין שום חוק שמסדיר את הטיפול בהם, והבעיה היא - תקציב. משרד החקלאות מקצה כ-4 מיליון שקלים בשנה לטיפול בחתולי הרחוב. אבל זה טיפה בים. 4 שקלים בממוצע לכל חתול משוטט.
מי שאמור לממן ולהסדיר את הסוגיה הן הרשויות המקומיות, ולטענת פעילי זכויות בעלי החיים זה לא בראש סדר העדיפויות. בכל שבוע כבר כמעט חצי שנה הם עומדים מול בניין העירייה ודורשים פתרון. "האצבע המאשימה, גם של אותם תושבים שלא אוהבים חתולים, צריכה להיות לרשות המקומית שלהם, ולשאול אותם: 'אדוני, ראש העיר, למה לא עיקרת ולא סירסת את החתולים בשכונה שלי?'", מסביר ניר גרינברג, פעיל חברתי למען בעלי החיים.