כנס האקלים 26COP מגיע באיחור של שנה, עקב מגיפת הקורונה. ואולי טוב שכך, כי בארה"ב יש כעת ממשל חדש אשר ביצע תפנית חדה ביחס לממשל של הנשיא טראמפ, שכזכור אחד מצעדיו הראשונים היה פרישה מאמנת פריז שנחתמה ב-2015 להקטנת פליטות גזי חממה לאטמוספרה.
הממשל החדש של הנשיא ג'ו ביידן החזיר את ארצות הברית להסכם זה, ודומה שהאמריקנים נחושים להוביל להסכם חדש בגלאזגו, משמעותי וביצועי יותר. זהו בעצם תפקידה ההיסטורי של ארה"ב, אשר בחשבון כולל, היא עדיין המדינה שפלטה הכי הרבה גזי-חממה לאטמוספרה והביאה אותנו למצב המשברי בו אנו מצויים כיום.
ראוי לציין שהכלכלה שלה עדיין תלויה ברובה בדלקים מאובנים, אבל מדיניות ה"גרין ניו-דיל" צופנת תקווה גדולה לשינוי מהותי וארוך טווח בכלכלה ובהתנהלות העסקית בארה"ב ובעולם כולו. גם מדינות האיחוד האירופי מתכוונות להגדיר יעדים שאפתניים להקטנת פליטות פחמן דו-חמצני ולהגיע לנייטרליות בעשורים הקרובים, וכמותן סין ואפילו ענקית הנפט סעודיה.
האם היעדים להפחתת פליטות CO2 והקצב להשגתם הם שאפתניים מספיק בכדי לעצור את תגובתן של המערכות הטבעיות לאילוצים שגרמה האנושות ולהפרה המתמשכת שנגרמה לאיזון הקרינתי של האטמוספרה?
על פי התרחישים שהובאו בדו"ח ה-6 של הפאנל הממשלתי לשינוי אקלים (IPCC) שפורסם בספטמבר, ברור שאי-פעולה, או פעולה לא מספקת, יביאו את כדור-הארץ לתנאים חדשים מבחינת רמות גזי-החממה באוויר, שיגרמו להתחממות חזקה ולהאצה של תהליכים כגון הפשרה של קרחוני הקטבים, עלייה במפלס האוקיינוסים, שינויים בזרימה האטמוספרית והחמרה בעוצמתם של ארועי-קיצון כמו בצורות, גלי-חום, סופות טרופיות.
מכאן ברור, שהאחריות המוטלת על המנהיגים ומקבלי ההחלטות בוועידה זו היא עצומה, שכן מעשיהם או מחדליהם יעצבו את העתיד של הדורות הבאים, ויקבעו את גורלם של מיליארדי בני-אדם. סביר להניח שאין סכנה לקיומה של האנושות, אבל העשורים של יציבות גאו-פוליטית ושגשוג כלכלי שחווינו יהיו נחלת העבר, ומציאות חדשה תתהווה בתוך עשורים מעטים.
תגובות שרשרת שקשה לחזות
מאבקים גלובליים על משאבי הטבע מחד, והתמוטטות מערכות טבעיות כמו האמזונס או דרום-מזרח אסיה יצרו תגובת-שרשרת שקשה לחזות את תוצאותיה. מאבקים על מים, על מזון, שיבושן של שרשרות אספקה, הדלדלות משאבי-טבע כבר נראים באופק, כמו מה שקורה בסכר הנילוס בין אתיופיה ומצרים. סוגית שינוי האקלים איננה עוד בעיה כלכלית או הומניטרית, היא כיום סוגיה של ביטחון לאומי, כפי שמעידים מסמכים שהכין הפנטגון וסוכנויות ביטחון אחרות בארה"ב.
למרבית אזרחי המדינה נושא שינוי האקלים הוא שמועה רחוקה, והמופעים הספורים של אירועי קיצון נתפסים כ-"מזג האוויר השתגע", בלשונן של אמצעי התקשורת. כאן בולט במיוחד הכישלון של מערכת החינוך ללמד ולהכשיר אזרחים אוריינים וחכמים, שישכילו ויבינו שללא פעולה המדינה פוסעת לקראת משבר, שיאפיל בעוצמתו על מלחמות העבר, משום שהוא יגע בכל אחד ואחת מאיתנו, לטווחי זמן ארוכים. גם בישראל יש ממשלה כיום אחרת, אך היא ירשה את מחדלי הממשלות הקודמות, שלא השכילו לקבוע מדיניות שתכין את ארצנו להתמודדות עם תוצאותיו של משבר האקלים. החידלון של ממשלות נתניהו תואר בהרחבה בדו"ח מבקר המדינה שפורסם השבוע, והחלטת הממשלה בנושא (4079 מיולי 2018) לא תוקצבה או יושמה ואף רחוק מכך.
איבדנו עשור שלם של הכנות למשבר הגדול ביותר שאיתו נתמודד בשנים הקרובות. בעוד שצבא ארה"ב כבר הכין ניירות עבודה ופועל להתכונן לקראת הבאות, מערכת הביטחון שלנו וצה"ל כמעט שלא נותנים את דעתם למשמעות הדברים ולדרכים בהם השינוי האזורי ישפיע על היציבות הגיאופוליטית של המדינות השכנות לנו, על יכולתו של צה"ל להפעיל את כוחו במתארים שונים, על האימונים והכשרת הלוחמים לתנאי שדה הקרב העתידי שיהיה מאובק, חם, יבש וסוער יותר.
גם יתר משרדי הממשלה שקטו על שמריהם וכפי שהצביע המבקר, רובם הגדול לא הכינו תכניות עבודה להתמודדות אם תוצאות משבר האקלים או להקטנת עוצמתו. הזמן קצר והמלאכה מרובה, והממשלה חייבת, ובמידה מסוימת בר החלה לעשות זאת, לסמן את משבר האקלים כנושא אסטרטגי להבטחת שלומה וביטחונה של מדינת ישראל ושל אזרחיה. נדרשת מנהיגות צופה פני עתיד, שתסמן יעדים ברורים, תקצה את המשאבים הדרושים להשגתם ותפקח על ההתקדמות שלהם.
מדינת ישראל ויכולתה הטכנולוגית הגבוהה, המוכחת בתחומים כמו סייבר, חקלאות ומים חייבת להצטיין בתחום החשוב מכולם: פתרון בעיית משבר האקלים. אנחנו יכולים להיות ה-Beta site של העולם לפתרונות טכנולוגיים, אבל זאת מבלי לשקוע באשליית הטכנו-אופטימיזם, שעלולה לטשטש את ההכרח הברור בפעולה מהירה ונחושה לצמצום פליטות ולמעבר לכלכלה דלת-פחמן, מקיימת וירוקה.
פרופ' יואב יאיר, דיקן ביה"ס לקיימות, אוניברסיטת רייכמן