ספורטאים נדרשים כל הזמן להשתפר – להגיע מהר יותר, גבוה יותר, רחוק יותר - אך היכולת להשתפר מצטמצמת בהתמדה. לפעמים המאמץ הזה בא לידי ביטוי בשיפור הטכניקות או בטכנולוגיות לבישות שמעניקות לספורטאים את היכולת להשתפר עוד קצת ולחצות ראשונים את קו הסיום. דרך נוספת, ולא חוקית, באה הרבה פעמים על חשבון הבריאות.
חומרים משפרי ביצועים היו בשימוש בספורט בערך מאז שבני אדם התחילו לעסוק בספורט תחרותי. בעת העתיקה, למשל, הספורטאים נעזרו בסמים ממריצים או משככי כאבים כמו קפאין וקוקאין, ואפילו סטריכנין – רעל עצבים שמשמש בין השאר להדברת מכרסמים, אך במינון נמוך יש לו גם תכונות ממריצות. כבר במשחקים האולימפיים בסנט לואיס ב-1904 לקח רץ המרתון תומס היקס (Hicks) זריקת סטריכנין עם כוס ויסקי, שילוב שאפשר לו לזכות במקום הראשון במרתון האולימפי - וזיכה אותו אחרי הריצה במיטה נוחה בבית החולים. חומרים משפרי ביצועים באים כמעט תמיד עם תג מחיר בריאותי כבד, אבל התהילה מפתה.
היקס נתמך בידי שני אנשים בסיום המרתון ב-1904| צילום: מתוך ויקיפדיה
בשנות ה-70, המחיש החוקר רוברט גולדמן עד כמה ספורטאי העילית מוכנים לשלם כל מחיר כדי להצליח. גולדמן העמיד בפני קבוצה של ספורטאי צמרת את הדילמה הבאה: "אילו הייתי נותן לכם חומר שיבטיח שתנצחו בכל תחרות שתשתתפו בה אבל יגרום לכם למות בתוך חמש שנים, האם תיקחו אותו?" כמחצית מהם השיבו בחיוב. אלא שבדיעבד התברר שבמחקר היו לא מעט בעיות, ולמעשה הוא גם לא עבר ביקורת עמיתים. מחקר נוסף ומבוקר יותר שנערך בשנת 2013 הראה תוצאות הרבה יותר נמוכות – "רק" שישה אחוזים הסכימו לשלם מחיר כזה, כ-1 מכל 17 ספורטאים. עדיין שיעור גבוה למדי.
בשנת 1928, פדרציית האתלטים החובבים הבין-לאומית (IAAF) אסרה על שימוש בחומרים משפרי ביצועים בתחרויות ספורט כדי למנוע תחרות לא הוגנת - והפכה לארגון הראשון שעשה זאת. הבעיה היא שהדרך היחידה לאכוף את האיסור הזה היא לזהות את החומר בבדיקות דם או בדיקות שתן, וצריך גם לדעת מה לחפש. בכל פעם שחומר משפר ביצועים חדש מופיע בזירה, דרוש זמן לגלות את דבר קיומו ולפתח דרכים לזהות אותו - כך שמדובר במרוץ חימוש מתמשך בין מפתחי הסמים לגורמי האכיפה.
חומרים ממריצים
חומרים ממריצים פועלים בעיקר על מערכת העצבים, מעודדים את המוטיבציה להמשיך בפעילות הגופנית, למשל על ידי האצת קצב הלב והגברת הערנות, ומדכאים את תחושת העייפות. החומרים הללו אכן עוזרים לספורטאים למצות את המקסימום מהפוטנציאל הגופני שלהם, אך בתוך כך גם מביאים למצב של אימון יתר והתעלמות ממנגנוני עייפות ובקרת נזקים, ולכן גורמים נזק גופני. ספורטאים שמשתמשים בהם סוחטים את צריכת האנרגיה ופעילות השרירים שלהם עד הקצה, וכך מגיעים לתוצאה הטובה ביותר שהם יכולים להפיק מגופם באותה עת.
האפקט שמשרים הממריצים מזכיר את מנגנון "הילחם או ברח" (Fight or flight) המפורסם. מדובר במנגנון הישרדות בסיסי מאוד שמופעל במצבי חירום שבהם צריך, כפי שאפשר להבין מהשם, להילחם או לברוח. במצבים כאלה המערכת הפיזיולוגית שלנו מעמידה את ההישרדות לטווח קצר במקום הראשון, בלי להתחשב בבלאי ובשאר הנזקים שעלולים להיגרם לרקמות הגוף: צריך לחמוק כמה שיותר מהר מהמצב המאיים, או להלום כמה שיותר חזק במקור האיום ולנטרל אותו. לשם כך, הסמים מגבירים או מדכאים מנגנונים מוחיים בצורה שמאפשרת למקסם את פעילות מערכות הקשורות לערנות ומהירות תגובה, על חשבון מערכות אחרות – על מנת לסחוט עכשיו מהגוף כל מה שאפשר, כאילו אין מחר.
דוגמה לסמים כאלו הם ה"ספידים" או אמפטמינים, שמהם נגזר גם המתאמפטמין – סם שנמכר ברחובות תחת הכינוי קריסטל מת'. דוגמאות ביתיות יותר לסמים ממריצים הן הקפאין ותרופות מסוימות לטיפול בהצטננות. את הסמים הללו מגלים יחסית בקלות בבדיקות דם ושתן שמתמקדות בחיפוש אחרי תוצרי הפירוק של הסם. הבעיה היא שמכיוון שהחומרים הללו מתפרקים בגוף, אפשר לזהות אותם בדם או בשתן במשך ימים ספורים בלבד אחרי השימוש בהם. כיום קיימת גם האפשרות לבדוק שרידי אמפטמינים בשיער עד שלושה חודשים אחרי לקיחתם.
חומרים מעודדי גדילה
עבור ספורטאים שרוצים להצליח לא רק בתחרות הקרובה, אלא גם לבנות יכולות לאורך זמן, קיימת קבוצה של חומרים שמשפיעים על בניית השרירים לטווח הרחוק. הם נקראים חומרים מעודדי גדילה, או סטרואידים אנבוליים.
ההשפעה של חומרים מעודדי גדילה אינה מיידית, אלא ארוכת טווח. סטרואידים הם חומרים שמופרשים בגוף באופן טבעי ועוזרים בין השאר לגדילה ולהתפתחות המבוקרת של השרירים. סטרואידים אנבוליים מחקים את הפעילות של הורמון המין הזכרי טסטוסטרון, ומסייעים בבניית מסת שריר ובבניית העצמות. אפשר לראות את זה קורה באופן טבעי בגיל ההתבגרות, וברמה מסוימת גם אצל מי שעושים אימוני כושר רגילים לאורך זמן.
כשספורטאי לוקח סטרואידים, הוא מטה את האיזון הנורמלי של ההורמונים בגופו, דבר שבא לידי ביטוי בצמיחה מואצת של שרירים, בהחלמה מהירה יותר מאימונים מפרכים, שמאפשרת להתאמן יותר, וגם בהגברת רגשות אגרסיביים שיכולים לסייע בענפי ספורט מסוימים. בצד זה, הספורטאים משלמים מחיר בדמות שינויים פיזיולוגיים כמו הקרחה, גדילת שדיים אצל גברים, בעיות פוריות, אין אונות, הצטמקות אשכים ועוד. לנשים הם יכולים לגרום לנשירת שיער, עיבוי הקול, שיעור יתר ובעיות פוריות.
הסמים האלה נכנסו לראשונה לשימוש במזרח אירופה בשנות ה-50 ואפשרו למשל לגרמניה המזרחית להימצא בצמרת העולמית של ענפי ספורט רבים במשך קרוב לעשרים שנה. חלקנו עוד זוכרים את אותן נשים אתלטיות גדולות ובעלות מבנה גוף שרירי וגברי למראה בהשפעת הסטרואידים. במשחקים האולימפיים בסיאול 1988 האתלט הקנדי בן ג'ונסון שבר את שיא העולם בריצת מאה מטר אך נפסל אחרי שהתגלה שהוא השתמש בסטרואידים. בדיעבד התברר שהוא לא היה היחיד. גם קרל לואיס, האצן שהגיע למקום השני, הודה אחרי שנים שנכשל בבדיקת חומרים אסורים.
יש ספורטאים שלוקחים במקום סטרואידים הורמוני גדילה, שמעודדים גדילה וחלוקה של תאים אבל אינם קשורים למערכת המין. להם יש תופעות לוואי אחרות, כמו עלייה בסיכון ללקות בסוכרת, יתר לחץ דם, כולסטרול גבוה ועוד. גם את הסטרואידים וגם את הורמוני הגדילה אפשר לגלות בבדיקות דם ושתן.
השבחת דם
כשאנחנו מתאמנים הגוף שלנו זקוק ליותר חמצן, ולפעמים החוסר בחמצן מגביל את היכולת של ספורטאים להתקדם באימוניהם. כשאנחנו נושמים במהירות במהלך אימון אינטנסיבי, זאת הדרך שבה גופנו מנסה לקבל את כל כמות החמצן שהוא צריך. אחת הדרכים לקבל יותר חמצן לגוף, וכך להימנע ממצב בו כמות החמצן מגבילה אותנו, היא להעשיר את הדם בתאי דם אדומים, שאחראים על הובלת חמצן באמצעות ההמוגלובין שבהם.
דרך חוקית לעשות את זה היא באמצעות אימוני גבהים – הספורטאים הולכים להתאמן במקום גבוה, שהאוויר בו דליל יחסית. בהתחלה זה קשה, כמו שיודע כל מי שעשה טיול רגלי בהרים גבוהים, אבל לאורך זמן הגוף מסתגל ומייצר יותר תאי דם אדומים, כדי להתמודד עם החמצן המועט יחסית. כשחוזרים לאחר מכן לגובה רגיל, תאי הדם האדומים הרבים עדיין שם והם מאפשרים לגופם של הספורטאים לנצל טוב יותר את החמצן שהם נושמים - עד שהגוף מסתגל בחזרה לחיים בגובה נמוך יותר.
יש גם דרכים פחות חוקיות לעשות את זה, כמו תרופות שמעודדות ייצור של תאי דם אדומים. דוגמה לכך היא חומר בשם Erythropoietin (ובקיצור: EPO), שמחקה את פעילות ההורמון האחראי על ייצור תאי דם אדומים. אפשרות אחרת היא תרומת דם עצמית: הספורטאי שואב מעצמו דם, שממנו ממצים את תאי הדם האדומים ומקפיאים אותם. גופו של הספורטאי מתאושש ומייצר תאי דם חדשים שיחליפו את אלו שנלקחו, ואחרי זמן מה, למשל לקראת תחרות חשובה, נותנים לו עירוי של תאי הדם האדומים שלו וכך מגדילים באופן מלאכותי את מספרם בגופו. אפשרות שלישית היא להזריק תחליפי דם – המוגלובין מהונדס שמחקה את פעילות ההמוגלובין בתאי הדם האדומים.
רבות מהשיטות הללו אפשר לזהות באמצעי ספירת דם (למשל FACS) או זיהוי ממוקד של החומרים שהוזרקו. דרך נוספת היא בדיקה של ספיגת החמצן בדם, על ידי כך שנותנים לספורטאי תערובת של חמצן ופחמן חד-חמצני וכעבור כמה דקות מודדים את היחס בין החומרים ורואים עד כמה הוא סוטה מהנורמה. עירוי דם עצמי הרבה יותר מאתגר לזהות, שכן הספורטאי לא מכניס לגופו שום חומר זר - רק את התאים שנלקחו ממנו עצמו. עם זאת, מחקר מ-2018 הראה שאפשר לזהות ספורטאים שעברו עירוי עצמי באמצעות מעקב אחרי מולקולות RNA שהתפרקו בזמן אחסון מנות הדם - אם כי גם עם כל השיטות החדישות, עדיין אין ספק שהלשנה היא הכלי האפקטיבי ביותר.
הדוגמה המפורסמת ביותר לשימוש שנעשה בשיטות הללו היא פרשת פסילתו בדיעבד של רוכב האופניים לאנס ארמסטרונג, שהשתמש בחומרים שמעודדים ייצור כדוריות דם אדומות (EPO) ובעירויי דם עצמיים, וזכה בעזרתם שבע פעמים רצופות בטור דה-פרנס, וכן במדליית ארד אולימפית. כל התארים, כולל המדליה, נשללו ממנו בעקבות הגילוי.
משפר הביצועים של העתיד
סביר להניח שגם בעתיד ספורטאים יחפשו דרכים לשפר את ביצועיהם. חלק חולמים על ממשקי אדם-מכונה שיעניקו יתרונות בתחומים שונים, ואחרים מדברים כבר כיום על טיפולים גנטיים לשיפור הביצועים. כאן לא מדובר בהזרקה או בבליעה של חומר, אלא באמצעים שיעודדו את הגוף לייצר אותו בעצמו.
טיפול אחד, שנוסה בהצלחה על עכברים – שכונו בעקבות זאת "עכברי שוורצנגר" על שם השרירן ושחקן הקולנוע האוסטרי-אמריקני ארנולד שוורצנגר – מבוסס על עידוד הייצור של הורמון גדילה בשרירים, שמסייע להתפתחות מסת שריר גדולה יותר. לטיפול כזה יהיו כמובן תופעות לוואי קשות, שכן מעבר לשיבוש המאזן ההורמונלי לבדו, גם השינוי הגנטי עצמו עלול להיות מסוכן. למשל, החדרה של הגֵן למקום הלא נכון עלולה לשבש את פעילותם של גֵנים אחרים ואף לחולל סרטן. אבל כבר ראינו שספורטאים רבים לא יתנו לשום מכשול לעצור אותם בדרך למדליה. טיפול נוסף שבא בחשבון הוא ייצור עצמי של EPO, שמעודד כאמור את הגוף לייצר עוד תאי דם אדומים.
אפשרות אחרת, שאפשר כבר כיום לראות בחלק מענפי ספורט הנשים, היא עידוד הייצור של הורמוני מין גבריים בגופן. הסוגיה התעוררה בשנת 2008 כשתוצאות בדיקות הדם שנעשתה לאצנית הדרום אפריקאית קאסטר סמניה הראו רמה גבוהה של הורמוני מין גבריים הקיימים באופן טבעי בגופה, ככל הנראה בגלל תסמונת גנטית נדירה: סמניה היא אישה אינטרסקס כרומוזומים XY, כלומר מבחינה גופנית יש לה גם מאפיינים זכריים וגם נקביים, מצב רפואי המכונה התמיינות מינית אחרת (Differences of Sex Development או DSD). המצב הזה מעניק לה יתרון לא הוגן לכאורה, ועל כן השתתפותה במשחקים האולימפיים בטוקיו הותנו בנטילת תרופות מדכאות ייצור טסטוסטרון, צעד שהיה שנוי במחלוקת. סמניה סירבה לקחת את התרופות ועל כן נאסר עליה להתחרות בריצת 800 מטר, המרחק שבו התמחתה, והאפשרות היחידה שנותרה בפניה הייתה ריצת 5,000 מטר. היא ניסתה את כוחה, אך לא הצליחה לעמוד בקריטריון האולימפי.
בסופו של דבר מדובר במרוץ חימוש אינסופי וכמעט חסר סיכוי בין אלו שרוצים למתוח את יכולותיהם למקסימום בשביל להצליח ולזכות בתהילה, לבין הרשויות שמבקשות לשמור את הספורט נקי ומעורר השראה.