אינספור זנים נדירים ומיוחדים של בעלי חיים הציפו את ארץ ישראל במאות האחרונות. נמרים טיילו ברחבי מדבר יהודה, החוברה – עוף נדיר – עם מוטת הכנפיים המרשימה שלה התעופפה בשמי המדינה בניסיון למצוא אוכל וכמובן גירית הדבש המפחידה וחסרת המעצורים שחיפשה מה לטרוף. שנים ארוכות שהזנים האלה נמצאים בסכנה ממשית וככל שישראל הופכת למתועשת ואורבנית יותר, כך יותר ויותר בעלי חיים הולכים ונעלמים. קיבצנו כאן 11 חיות מרכזיות, אך התמונה המלאה מציגה מציאות אפילו קודרת יותר שברשות הטבע מנסים למנוע.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
נשר
הנשר הוא אחד מגדולי העופות הדורסים בישראל ומאז המחצית השנייה של המאה הקודמת ירד מספר הנשרים בישראל והם נמצאים בסכנת הכחדה, כאשר על פי ספירת הקיץ אחרונה שבוצעה ב-2020 נספרו בישראל כ-200 נשרים בלבד וכ-50 זוגות מקננים. האיומים המרכזיים על אוכלוסיית הנשרים קשורים ישירות לפעילות האדם, כשהאיום העיקרי הוא הרעלות מאכילת פגרי חיות בר שהורעלו או הונחו עליהם באופן בלתי חוקי פיתיונות מורעלים. איומים נוספים הם התחשמלות על עמודי מתח גבוה והתנגשות בקווי המתח ובתשתיות אנרגיה אחרות. בתוך כך הפרעות לקינונים מצד מטיילים היורדים משבילים מסומנים ומכלי טייס מנמיכי-טוס גורמים לנטישת קינים ופוגעים בכך בסיכויי הרבייה של המין.
על מנת לשמור ולאושש את אוכלוסיית הנשרים בישראל המצויה בסכנת הכחדה, רשות הטבע והגנים בשיתוף החברה להגנת הטבע וחברת החשמל מפעילים יחדיו את פרויקט "פורשים כנף", שמטרתו לשמור על אוכלוסיית העופות הדורסים בישראל ולבסס את אוכלוסייתם. זאת באמצעות מיגון עמודי חשמל למניעת התחשמלות, ניטור ומחקר, הקמה וטיפוח של גרעיני רבייה, ממשק נגד הרעלות וכן פעולות חינוך והסברה.
נמר המדבר
הנמר המדברי הינו תת מין קטן של הנמר. אורכו כ-160–180 סנטימטר. הזכרים שוקלים בממוצע 30 קילוגרמים, והנקבות כ-20 קילוגרמים. למרות גודלו הקטן יחסית נמר זה הינו טורף העל במדבריות אותן הוא מאכלס. הוא טורף מגוון רחב של סוגי טרף, ממכרסמים קטנים ועד ליעל הנובי.
הנמר חי בבדידות, פעיל לילה ולרוב צד את טרפו ממארב. תוחלת חייו בטבע כ-15-18 שנה. ככל הנראה נותרו ממנו בכל העולם בסך הכול 200־250 פרטים, רובם הגדול בתימן, עומאן וערב הסעודית. בשיאה הוערכה אוכלוסיית הנמרים בישראל בכ-10-20 פרטים.
הכחדת הנמרים בישראל החלה בשנות התשעים של המאה הקודמת. נהוג לשייך את ההכחדה למספר גורמים כגון התערבות והפרעה אנושית, לרבות הרעלה במזיד או בשוגג, ומחלת חתלתלת שקיבלו מחתולים.
המחקר האחרון על נמרים בישראל נערך ע"י חוקרים מאוניברסיטת תל אביב בשנים 2002–2003. לפי הממצאים שהתבססו על מחקר גנטי של גללים הוערכה אז אוכלוסיית הנמרים בנגב ובמדבר יהודה בכ-8 פרטים. כיום כבר נראה שבישראל הנמר נמצא על סף הכחדה קריטי אם לא כבר נכחד. בשנים האחרונות לא נרשמו עדויות ממשיות לנוכחות שלו בנגב ובמדבר יהודה.
צב רך
הצב הרך הוא בעל חיים ששייך למחלקת הזוחלים וחי במים מתוקים ובמים מליחים. שריונו שטוח וסגלגל ומכוסה בעור ועל כן הוא גמיש ורך. צבעו של השריון אפרפר ירקרק ובכך הוא מצליח להסתוות במים עכורים ובקרקע בוצית. ראשו המוארך עם עיניים מוגבהות ואף דמוי חדק, מאפשרים לו לסקור את סביבתו בעודו שוחה צמוד לפני המים.
בישראל מתקיימות אוכלוסיות טבעיות של צב רך בנחלים ירקון, אלכסנדר תנינים, עדה, דליה, קישון ושמורת עין אפק ונחל הנעמן. בשמורה ובעמק החולה קיימת אוכלוסייה נוספת, פולשת, שמקורה בפרטים שהועתקו אליה בשנות השישים של המאה העשרים. גם היום אוכלוסיית הצבים בנחלי החוף קטנה ובסכנת הכחדה משמעותית. פגיעה מתמשכת בנחלי החוף כתוצאה מזיהום וגריעת מים פוגעת בבית הגידול של הצב. הטריפה של הביצים מהווה גם היא גורם איום משמעותי, בעיקר כאשר כמויות גדולות של אשפה מושלכות לצד אזורי קינון ומושכות שועלים, תנים, נמיות, גיריות וכלבים משוטטים.
על מנת להגן על הצב מבצעת רשות הטבע והגנים מעקב אחר גודל האוכלוסיות שבנחלי החוף, פועלת לשיקום הנחלים ולהגנה על הקינים בעונת ההטלה. בשמורת החולה מקיימת רשות הטבע והגנים ממשק למיגור האוכלוסייה באמצעות איתור הקינים, הבקעתם והעתקה של האבקועים הקטנים חזרה לנחלי החוף.
לוטרה
מבנה גופה מוארך וגלילי, אורכו 55–85 ס"מ, וזנבה גדול יחסית, באורך של 30-60 ס"מ. חלקו האחורי שטוח מעט, והוא עבה ושרירי ביותר. היא מוגדרת כטורף-על במארג המזון של בית הגידול המיימי בישראל והנוכחות שלה מהווה סימן חשוב לבריאות המערכת האקולוגית ולמגוון הביולוגי שלה.
הלוטרה מוגדרת בישראל כמין בסכנת הכחדה חמורה. תפוצתה הצטמצמה מאוד בשנים האחרונות ומוגבלת כיום לנחלי האיתן הזורמים באגן נהר הירדן העליון ועמק החולה, אזור הכנרת ועמק הירדן. הלוטרה ככל הנראה נכחדה מקומית מנחלי רמת הגולן, עמק חרוד, עמק בית-שאן ועמק יזרעאל.
עד ראשית המאה העשרים לוטרות היו נפוצות בכל נחלי החוף, מגבול הלבנון ועד נחל שורק, וכן לאורך אגן הירדן ממקורותיו בצפון ועד לים המלח, כולל אגם החולה והכינרת. הירדן הדרומי, עמק בית שאן- חרוד ועמק יזרעאל, שימשו כמסדרון אקולוגי חיוני של בתי גידול מימיים, המקשר בין אוכלוסיית אגן הירדן לאוכלוסיית מישור החוף. בשנות ה-50 עדיין חיו לוטרות בנחלי חוף הכרמל, אך האוכלוסייה הלכה ונעלמה עקב צייד בלתי חוקי, הרעלות, זיהום נחלים ואיגום מים מנחלים. בשנות ה-80 שרדו עדיין פרטים בודדים בעמק זבולון. בשנות ה-90 של המאה ה-20 פחתו כמעט לאפס עדויות ללוטרות במישור החוף למעט עדויות ספורדיות בראשית שנות ה-2000 לנוכחות בנחל תנינים ובקישון ושוב בשנים 2006-2010 במישור החוף הצפוני (בקישון ובנעמן).
אוכלוסייתה מונה כיום פחות מ-100 פרטים. בין גורמי האיום והסיכון לאוכלוסיית הלוטרה: יבוש וניקוז נחלים ובּיצות, ניקוי גדות נחלים מצומח ושמירה על גדות נקיות, זיהום תעשייתי וחקלאי (רעלים) של נחלים ומקווי מים מתוקים ודריסה בכבישים.
סלמנדרה מצויה
הסלמנדרה המצויה היא אחד מתוך שבעה מיני דו חיים בישראל. צבעה שחור ועל הגב, הראש והזנב מפוזרים כתמים בצבע צהב או כתום, בסידור שונה אצל כל פרט. כתמים אלו מאפשרים לזהות כל סלמנדרה. בעולם מעריכים שכשליש ממיני הדו-חיים נמצאים בסכנת הכחדה. בישראל הסלמנדרה היא מין בסכנת הכחדה בחבל הים תיכוני שנמצא גם בתורכיה, סוריה, לבנון, עירק ואירן. בין הגורמים להכחדתה: הרס בתי גידול, קיטוע שטחים ובידוד אוכלוסיות, מחלות, שינויי אקלים, מינים פולשים, ודריסות.
האוכלוסיות של הסלמנדרה המצויה בישראל נמצאות בקצה גבול התפוצה הדרומי של המין בכרמל, אזור שמהווה את הסביבה החמה והיבשה ביותר ביחס לשאר האזורים בהם המין נפוץ. גודל האוכלוסייה מושפע ממאפייני בית הגידול, והוא גדול בצורה מובהקת (מאות) באתרים בהם המים קבועים לעומת אתרי רביה זמניים המתייבשים לקראת סוף החורף (עשרות). ליד נחל דישון נמצא שהכביש גורם לקיטוע של האוכלוסייה וכי מספר הפרטים הנדרסים עולה בכל שנה.
ראם לבן
הראם הלבן הוא יונק ממשפחת הפרסתנים/אנטילופות, והיה מצוי בעבר במדבריות המזרח התיכון. בזכות התאמתו לתנאי המדבר הקיצוניים, הוא יכול לשרוד ימים רבים מבלי לשתות. הוא ניזון מעלים, פרחים ותרמילים של עצי השיטה. תרמילי הזרעים של עץ השיטה הם חלק עיקרי ממזונו של הראם ואילו המעבר במערכת העיכול של הראם משפרת את יכולת הנביטה של הזרעים.
הראם הלבן נעלם מנופי ישראל בסוף המאה ה-19 לאחר שעם כניסת הנשק החם, החל הציד של הראם הלבן משתי סיבות עיקריות: בשרם הטעים ואמונות תפלות כי הם מרפאים שיתוק. גם לקרנו של הראם הלבן יוחסו סגולות, שהמחזיק בהן מוגן מפני חיות טרף.
בסוף שנות השבעים הוקם גרעין הרבייה בשמורת חי-בר יטבתה מארבע זוגות ראמים. בזכות מאמצי ההשבה לטבע שמובילה רשות הטבע והגנים ישנם מעל 100 ראמים בחי-בר ועוד כ-100 ראמים שהושבו חזרה לטבע הפתוח בערבה, בנחלים הגדולים ובהר הנגב.
גירית דבש
גירית הדבש היא טורף ממשפחת הסמוריים. היא בעלת גוף חסון המותאם לקרבות, כגון גפיים חזקות וזנב עבה, הליכה גמישה וזריזה. כל אלו נועדו לעזור לגירית הדבש להגן על עצמה, עם טכניקות אשר לא היו מביישות אף אמן לחימה, בהן נשיכה, הכאה בעזרת הטפרים, והפרשת חומר מצחין. שמה המדעי הוא "אוכלת דבש מהכף", הנגזר מחיבתה לדבש אותו היא אוכלת מכוורות.
הגורמים העיקריים להכחדת גיריות הדבש הם מעשה ידי אדם: צייד והרעלה על ידי כוורנים, צמצום שטחים פתוחים וקטיעת בתי גידול, וכן דריסות כלי רכב. גירית הדבש חיה במגוון רחב של בתי גידול, כשבישראל הגירית נפוצה באזור הגולן, עמק החולה, בגליל העליון המזרחי, בשפלת יהודה, בצפון-מערב הנגב ובערבה. אוכלוסייתה בישראל אינה עולה על 100 פרטים, ולכן היא מסווגת בסכנת הכחדה.
צבי שיטים
צבי השיטים שייך למשפחת הצבאיים, והוא אחד משלושת מיני הצבאים הקיימים בישראל ביניהם גם צבי ישראל וצבי הנגב. הוא בעל חיים קל רגליים וידוע במהירותו הרבה ובמראהו העדין והאצילי.
צבי השיטים בישראל מצוי בסכנת הכחדה חמורה נוכח אוכלוסייתו המצומצמת, שנאמדת בישראל בעשרות פרטים בלבד. כל הפרטים מרוכזים באזור שמורת חי בר יטבתה, בגדרה מוגנת וסגורה בשטח טבעי הכולל מצלמות שטח ואמצעי הגנה נוספים, במטרה לספק להם מעטפת הגנה שתגן עליהם מפני איומים, ביניהם סכנת של טריפה על ידי זאבים, תנים ושועלים.
בספירה האחרונה שבוצעה על ידי פקחים ואקולוגים של רשות הטבע והגנים נספרו 27 צבאי שיטים (לעומת 33 אשתקד) ביניהם: 9 זכרים, 13 נקבות, 3 צעירים ו-2 עופרים. נתון זה מציב את אוכלוסיית צבי השיטים בישראל (אחד משלושה מיני הצבאים בישראל) בסכנת הכחדה חמורה. הסיבות לחוסר הגידול באוכלוסייה לא ידועות במלואן.
עיט זהוב
עיט זהוב הוא העיט הגדול ביותר שדוגר בישראל. מדובר בעוף חזק ועוצמתי, המסוגל לצוד טרף גדול, כמו שועל או גדי. למרות יכולותיו הפיזיות המרשימות, העיט הזהוב ניזון בעיקר מיונקים בינוניים וקטנים דוגמת שפן סלע, ארנבת ושועל אך מגוון גם בעופות בינונים ובזוחלים כדוגמת חרדון צב. בנוסף הוא גם מפצח צבים שאותם הוא מטיל מגובה רב.
הגורמים הבולטים לירידה במספר הפרטים בישראל הם התחשמלות, חמיסת קינים, הפרעות לקינון על ידי מטיילים וכן צייד בעת שוטטות הצעירים בארצות שכנות. העיט הזהוב נמצא בסכנת הכחדה חמורה ביותר. בסוף שנות ה-80 הוערכה אוכלוסייתו בכ-40 זוגות, אך מאז הצטמצמה אוכלוסייתו באופן דרמטי, והיא עומדת כיום על כעשרה זוגות בלבד (זאת לאחר שב-2018 הגיעה לשפל של 6 זוגות).
חוברה
החוברה נחשבת לאחד העופות הנדירים, הגדולים והמרשימים בישראל. אורך גופה הוא כ-60 ס"מ ומוטת כנפיה היא כ-140 ס"מ. תפוצת החוברה הוא מישראל במערב ועד מונגוליה וקזחסטאן בצפון ובמזרח, והיא מצויה בסכנת הכחדה בארץ ובעולם בשל ציד בלתי חוקי וצמצום משמעותי בשטחי המחיה והקינון שלה. בין היתר כתוצאה מפיתוח לתשתיות ובנייה, הרחבת שטחים חקלאיים ושטחי מרעה והפרעות שמקורן בפעולות האדם, כגון נסיעת רכבי שטח באזורי המחייה שלהן.
עד תחילת שנות השבעים קיננו החוברות באזורים נרחבים בנגב המרכזי, המערבי והצפוני, בשפלת יהודה עד אזור רמלה, בבקעת הירדן ובערבה. בעשורים האחרונים נעלמו החוברות לחלוטין מכל האיזורים הנמצאים צפונה לבאר-שבע, ואף בנגב ובערבה הן הפכו לנדירות. כיום על פי ההערכה נותרו בישראל כ-400 מהן. כ-250 מהן מרוכזות כיום באזור בסיס חיל האוויר בחצרים במקום בו הן מוגנות מהפרעות.
צב ים
בים התיכון חיים שלושה מינים של צבי ים: צב ים חום, שהוא הנפוץ מבין השלושה, צב ים ירוק וצב ים גלדי. כולם מינים המצויים בסכנת בכחדה. מתוך שלושת מיני הצבים רק צב הים החום וצב הים הירוק מקננים בחופי ישראל. צבי הים של הים התיכון מטילים בעיקר בחופי האגן המזרחי של הים.
בשנות ה-30 וה-50 של המאה ה-20, בטרם נחקק החוק להגנת חיית הבר (1955) שהגן גם על צבי הים, ניצודו בישראל עשרות אלפי צבים בים התיכון לצורכי מאכל. צייד זה הוביל לפגיעה אנושה באוכלוסיית צבי הים בים התיכון עד כדי כך שכמעט וכבר לא היו צבי ים לדוג. בתוך כך עד אמצע שנות ה-60 היה נהוג ומותר גם לכרות חול מחופי הים, דבר שפגע משמעותית באפשרויות הטלת הביצים של צבות הים בחופי ישראל.
גם כיום ישנם לא מעט איומים על אוכלוסיית צבי הים בהם: פגיעה משיטות דייג כגון רשתות, קרסים וחוטים, הסתבכות בפסולת ימית כגון שקי פלסטיק וכן פגיעות מכלי שייט. בנוסף לעיתים מזהים אצל צבי הים פגיעות הדף כתוצאה מפיצוצים בלב ים. איומים נוספים על צבי הים הם צמצום אזורי רבייה והזנה והפרעה בשל זיהום אור, חופים מופרים עם הפרעות , נסיעה אסורה עם רכבים על החוף.
בשנים האחרונות נרשמים שיאי הטלות קיני ביצים של צבות ים בחופי ישראל. דבר המעיד על התאוששות מסוימת באוכלוסיית צבי הים בים התיכון, אם כי עדיין בהחלט באופן לא מספק כדי להוציא אותם מרשימת המינים בסכנת הכחדה.