הפעם הראשונה שחוויתי אלימות משטרתית הייתה על גג בעמונה, כששוטר ירה גז מדמיע מצינור לתוך הפנים שלי. עכשיו אני חוטף סבב ב' בהפגנות בקפלן. מה זה, כפל מבצעים?

העולם שלי נחרב בכיתה י"א, עם הפינוי של מורג בגוש קטיף, והיום אני מתרגש כשאנשים צועדים ברחוב אבן גבירול בתל אביב וצועקים "דמוקרטיה". לא חשבתי שאנחנו כישראלים נפגין אי-פעם בעד דמוקרטיה, שתהיה תחושה כזאת של ניכור מול המדינה, אבל זאת גם הפעם הראשונה שאנשים שאינם מהימין יכולים לשמוע את הסיפורים שלי על מורג ועמונה ולהרגיש הזדהות. לא רק להסביר לי איפה טעיתי, או למה המתנחלים היו לא בסדר בהתנתקות. הם מצליחים קצת יותר להבין את זה, ואני מסוגל לדבר על נושאים מאוד טעונים מול אנשים שלא נמצאים במגננה, כי הם כבר לא מזדהים עם המדינה.

שמי נתנאל בולג. בן 34, מתכנת, נשוי ואב לילד אחד. היום אני גר בתל אביב, אבל גדלתי בירושלים, בן בכור לארבעה אחים במשפחה על הגבול שבין העולם החרדי לעולם הדתי. במשפחה שלנו היו מי שאמרו שחבל שכהנא לא מתמודד בבחירות, כי רק הוא ידע לטפל בערבים.

בתור נער הסתובבתי בהתנחלויות אצל חברים, ופעם–פעמיים הצטרפתי להתנגדות לפינוי מאחזים. אז, בתחילת שנות ה-2000, להתנגד לפינוי היה באווירה של הפגנה. אתה נמצא שם בהתנגדות פסיבית, כלומר נותן לשוטרים לגרור אותך. די ידידותי.

להתנתקות מאוד התנגדתי. כשהתחילו ההפגנות נגד פינוי גוש קטיף הייתי לקראת סוף התיכון – ישיבה תיכונית, מוסד ציוני דתי בירושלים, לא מאוד פוליטי. לא העלו אותנו לאוטובוסים ולקחו להפגנות כמו שעשו בישיבות תיכוניות אחרות ובבני עקיבא, אבל אני ועוד חברים היינו אידיאליסטים. היה לי בכיתה חבר ממורג, והסתננו לתוך הגוש.

נתנאל בולג (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

לא חשבתי שישראלים יפגינו בעד דמוקרטיה, שתהיה תחושה כזאת של ניכור מול המדינה. אבל זאת פעם ראשונה שאנשים שאינם מהימין יכולים לשמוע על עמונה ולהזדהות

היה מפעל של פברוק זהויות, כי היו מחסומים בדרך ורק תושבי גוש קטיף יכלו לעבור. לקראת הפינוי נכנסתי לוואן גדול עם תשעה אנשים, ושיננתי מספרי תעודות זהות מפוברקים שלי ושל האחים הפיקטיביים שלי. לחיילים במחסום הנהג אמר, "זה הבן שלי, זה הנכד שלי, זה האח שלי, זאת הבת שלי".

היה שם ממש וודסטוק. שלושה שבועות הסתובבנו במורג, קצת בנים בנות, חופש גדול. אנשים ישנו בשדות והתכוננו לגירוש, כמו שקראנו לזה. אבל הדיבור בציונות הדתית היה שזה פשוט לא יקרה. בשבת שלפני הפינוי עוד עמד הרב בבית הכנסת והסביר שלא יהיה גירוש, פנטזו על סעודת הודיה שיערכו כשהכל יתבטל. לי היה ברור שכולם התחלקו על השכל, ושזה הולך לקרות.

אני וחבר עמדנו בש"ג של מורג כשזה קרה, ופשוט היינו בהלם. החיילים ירדו מהאוטובוסים וצעדו בטורים, ואנחנו שמנו בכניסה ליישוב גדרות תיל וצמיגים. ניסיתי להדליק אותם, אבל הסתבכתי עם הבנזין ויצאה אש מצ'וקמקת כזאת. כשהם כבר היו כמה מטרים מאיתנו ברחנו, ובסוף העלו את כולנו לאוטובוסים והורידו אותנו בבאר שבע. זה היה כמו לראות בולדוזר ענק שעולה עליך, ולך אין מה לעשות. לא משנה כמה אתה צועק, לא משנה מה תגיד, זה כבר הוחלט וזה סגור. זאת תחושה מחרידה של להיות באמת לבד.

הייתי מרפרש את Google Earth כדי לראות אם הבתים עוד קיימים, עד שתמונת הלוויין התעדכנה על המצב החדש. בטלוויזיה ראיתי תמונות של הבית של החבר שלי שנהרס, כל המקומות שהסתובבתי בהם בקיץ הפכו לערימת עפר. בכיתי המון, ומסביב אנשים חיו חיים רגילים. לך העולם נחרב, ולהם זה לא מזיז.

נתנאל בולג (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

הייתי שמח שלא יפנו התנחלויות, שלא נתקן עוול אחד בעוול אחר, ואני חושב שזה אפשרי. אבל בשביל שזה יקרה צריך בציבור המתנחלי שותפים שיחתרו לפתור את הבעיה על אמת

ביום של פינוי עמונה הייתה לי מתכונת באזרחות, אבל ברחתי לשם מבית הספר עם עוד כמה חברים. זה היה חצי שנה אחרי מורג, והרעים מבחינתנו היו הדתיים הממלכתיים, אלה שנכנעו בלי קרב, בחיבוקים. פעם מישהו זיהה מחוץ לבית הספר אדם שעזר לחיילים בפינוי,  ולרגע שקלנו לפנצ'ר לו את האוטו. זה היה האויב. גם המחנכים שלי היו מבולבלים, כי עולמם חרב עליהם, ובניגוד למצב הרגיל שבו הרבנים הדוסים יודעים הכל, פשוט לא היה להם מושג מה להגיד.

היה ברור שהסיפור בעמונה הוא לעכב את הפינוי כמה שיותר. היו שם המון אנשים, משהו כמו 6,000. זה מספר גדול לתשעה בתים שחולשים על מעט מאוד שטח. כשאני וחבר עלינו לאיזה גג והתחלנו להתארגן, כמה חבר'ה כהניסטים העלו לשם ציוד כמו דוקרנים, מוטות ברזל, פצצות שתן. קצת רבנו איתם, כי זה היה מוגזם בשביל החבורה שלנו. אנחנו התארגנו על נורות צבע, שזה נורות שממלאים בצבע שמן, וכשפוגעים זה משבית שמשות של רכבי משטרה. תכננו לשפוך סוכר לתאי דלק, לפנצ'ר גלגלים של רכבים, והיו לנו גם נינג'ות, כוכבים עם דוקרנים שפיזרנו על הכביש. הגישה הייתה לא אלימה.

בלילה שלפני הפינוי התבצרנו בבית וישנו בו, ערימות של אנשים אחד ליד השני. בזריחה עלינו לגג, מרחנו אותו בגריז והנחנו מסביב גדרות תיל. מתישהו התחלנו לשמוע שמועות שהמשטרה הגיעה, שהיו התכתשויות. היה פחד אמיתי ממה שעומד לקרות. אני זוכר את עצמי עומד על הגג בציפייה שהשוטרים יגיעו, למטה אלפי אנשים ועל הטרסה ממול עוד אלפים שתמכו בנו.

מרחוק התקרבו שוטרים עם קסדות ואלות, וכל הכביש למטה התמלא בשורות של אנשים שעמדו צמוד והחזיקו ידיים. זה לא היה כמו בגוש קטיף, שהמפנים היו חיילים במדים ממלכתיים ודגל. כאן זה היו פשוט יס"מניקים במדים שחורים ופרשים, והם התחילו לפוצץ אנשים. מישהו רץ לכיוון שלנו בפרצוף שותת דם, ואמרתי לעצמי, "פאק, למה זרקנו את הדוקרנים של הכהניסטים?". חשבתי שיהרגו אותנו, שכבר יש מתים למטה, כי ראיתי אנשים מפונים על אלונקות. היום אני לא יודע להגיד כמה היה רחוק ששוטר יהרוג מפגין. היה שם ילד בן 15 שנכנס לתרדמת של כמה שבועות, וגם הצד שלנו לא היה פראייר.

החלק הכי מזוויע הוא שעשו שם לינץ' בשוטר, ולרגע שמחתי. זה התחיל כשמפגינים קפצו על השוטרים, שברגע הפכו להיות כמו חיות פצועות וניסו להימלט, לא להחזיר. את אחד מהם הצליחו לתפוס ולגרור מחוץ לשורה, והיה בי צד שאמר 'יאללה, תהרגו אותו'. כעבור רגע נחרדתי מעצמי, הזדעזעתי. באמת שהגעתי לעמונה באג'נדה לא אלימה, ועדיין האמנתי בה. אבל קלטתי שעכשיו אני במלחמה על החיים שלי.

פינוי עמונה (צילום: Yonatan SindelFlash90)
פינוי עמונה. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה | צילום: Yonatan SindelFlash90

בפינוי עמונה (בתמונה) תפסו אותי ארבעה שוטרים ואחד דפק לי אלה בראש. באוהל של מד"א צרחתי על אחד היס"מניקים הפצועים, "לא נתנו לך אלה בשביל להרביץ ליהודים"

זה זיכרון שנשאר איתי: אני בן 16, הודף סולמות של שוטרים. היו איזה 20 דקות שהם התחילו לטפס בסולמות לגג המבנה שעמדתי עליו, ואני הדפתי אותם במוט ארוך. הם מגיעים מצד אחד, אני רץ לצד השני, מכת"זית משפריצה עליי, מפילה אותי, צעקות, קמים, שוב דוחפים את הסולמות. זרקתי על השוטרים את כל מה שיכולתי, כל מה שהיה על הגג. זו הייתה פשוט מלחמה.

ואז היה עשן של גז מדמיע, הכל נהיה לבן ונפלתי על הרצפה. התעוררתי עם טעם חמוץ בפה, שורף בעיניים ובאוזניים, ואז ראיתי שוטר עומד מעליי, מחזיק צינור ומשפריץ עוד סבב של גז ישר לתוך הפנים שלי. רק אז קלטתי שאני עדיין קשור, ושלידי קשור ילד בן 14 ששוטר פוצץ אותו במכות לראש.

קשרנו את עצמנו אחד לשני עוד כשהשוטרים עלו לגג, מתוך מחשבה נאיבית שיהיה קשה להפריד בינינו. הרמתי ידיים ישר כשהם הגיעו, אבל זה לא עזר. ארבעה שוטרים תפסו אותי ואחד דפק לי אלה בראש. בכלל לא התעסקתי בלהתנגד בשלב הזה, אבל הם באו לנקום. האלה לראש הייתה השפלה. הייתי שנייה לפני שיורידו אותי מהגג בכף של שופל, וחבר של השוטר אפילו אמר לו, "למה אתה עושה את זה, למה זה טוב?". באוהל של מד"א צרחתי על אחד היס"מניקים הפצועים, "לא נתנו לך אלה בשביל להרביץ ליהודים".

הטעם של הגז המדמיע חוזר אליי בכל פעם, זה כמו מלח לימון. אני תמיד חנוק מדמעות כשאני מספר את זה, וסיפרתי את זה כמה פעמים בחיי. אני מבין כמה הייתי ילד, כמה הייתי נאיבי. אבל היו גם המון מבוגרים שעודדו אותנו ללכת לשם. אפילו קיבלתי בסוף 100 במתכונת באזרחות, כי המורה פרגן לנו על זה שהלכנו לשם. זה היה יותר חשוב מהכל.

נתנאל בולג (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

העברתי את האנרגיות שלי לזה שהמשטרה לא תפוצץ יותר אף אחד. היום אני מרגיש סולידריות עם כל מי שחוטף אלות לראש, גם אם מדובר בערבים בהפגנות בבילעין

המדינה שלחה את הלוחמים הכי אכזריים שלה על ילדים בני 16 עם מוטות ברזל. המבוגרים לא התבצרו איתנו כי הם הבינו לאן זה הולך, והיה להם שכל לא לעמוד בחזית. היו שם אנשי חינוך, מבוגרים, שהיו צריכים לעצור אותנו.

בעמונה שמעתי בפעם הראשונה את המונח "תג מחיר". אנשים אמרו שבפעם הבאה יהיה לנו נשק ונלך לירות בערבים כשזה יקרה.

אני ירדתי מהגבעה בלי להסתכל לאחור. בגלל שהייתי פצוע לא עצרו אותי, וחשבתי לתפוס טרמפים הביתה כמו שהייתי רגיל. מלא אנשים הסתכלו עליי ולא הבנתי למה, לא היה לי מושג שהפנים שלי בצבע אדום, שחור, צהוב, ירוק. מישהי ראתה אותי ברחוב, נתנה ברקס עם האוטו ולקחה אותי בנסיעה של 40 דקות לירושלים, לבית של ההורים.

אחרי חודש עשו בבית הספר איזו שיחת עיבוד עם היועץ. אנשים ישבו בחדר, רצו למות. ילד בכיתה ט' אמר, "אני לא רואה יותר טעם לחיים שלי". לא היה שום טיפול, שום איש מקצוע שיכיל את העסק. באותה תקופה יצאתי לטיול עם תנועת הנוער לבה"ד 1, ראיתי מלא חיילים הולכים בטורים, חטפתי בחילה ורציתי להקיא בצד. שנתיים אחר כך עוד הייתי חוצה את הכביש כשהייתי רואה שוטר ברחוב. עד היום כשאני רואה פרשים על סוסים אני רוצה לברוח.

המטורללים ששורפים עכשיו את המדינה עם ההפיכה המשפטית הם אנשים שהיו איתי שם, ואני מבין למה הם עושים את זה. אנשים בסביבת הגיל שלי שהפגינו, שהתעמתו, בטח מי שהיה בעמונה – אנחנו נורא ציניים לגבי הדמוקרטיה. זה הכי בלט ב-2011, כשהחילונים גילו את העולם הקסום של המחאה החברתית. אני וכל החברים שלי צחקנו עליהם, קודם כל כי ראינו מה הפגנה של 400 אלף איש שווה: לתחת, זה מה. אם המדינה החליטה שאתה האויב שלה, אז אתה האויב וזהו.

נתנאל בולג (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

ההפגנות שיש עכשיו לא קרובות ברמת האלימות למה שהיה בגוש קטיף, הרי שם זרקתי מוטות ברזל על שוטרים. מהצד השני, גם השוטרים נזהרים יותר במחאה הזאת 

אחרי ההתנתקות ראיתי ביוטיוב סרטון שבו מישהי מהאגודה לזכויות האזרח או מ"בצלם" אמרה שאלימות משטרתית היא לא לגיטימית, וזה נשאר איתי. באיזשהו רגע העברתי את האנרגיות שלי לזה שהמשטרה לא תפוצץ יותר אף אחד. המון שנים לא הלכתי להפגנות כי זה נראה לי מגוחך, והסיבה שאני כן עושה את זה היום היא שאני מרגיש סולידריות עם כל מי שחוטף אלות לראש. יש לי אמפתיה בסיסית לזה, גם אם מדובר בערבים בהפגנות שהיו בבילעין. גם אם הם אויבים שרוצים שאני אמות.

אני בקפלן היום למרות שנשבר אצלי משהו באמונה שאפשר לצאת לרחוב וזה יביא תוצאות. פשוט ראיתי איך קורה שמגייסים חצי מיליון איש להפגנה, ושום דבר לא קורה. בסוף הבולדוזר מגיע והבית שלך נהרס, ואתה לא מצליח להבין איך זה קרה, למרות שכל אדם מבחוץ יגיד: "ברור שפינו אתכם בסוף, מה חשבתם שיקרה?". אנשים החזיקו ידיים מירושלים עד גוש קטיף, עשו שרשרת אנושית. זה לא שינה כלום.

מי שעבר את זה יודע מה זה שהמשטרה ובתי המשפט נגדך. במקרה שלי, את אף אחד לא עניין ששוטר דפק לי אלה לראש. זה לא משהו שמישהו שילם עליו מחיר, וזה יצר אצלי רדיקליות. לא במובן שהלכתי לקיצון, אלא שזה יוצר תחושה של זרות מול המדינה. מרגע שהרגשת בזה, אני בספק אם אפשר לשקם את זה.

הרבה אנשים שהיו איתי בהתנתקות אומרים על המפגינים של היום, "אבל לא הייתם שם כשאנחנו סבלנו". חשוב להם להגן על עצמם ועל הקבוצה הפוליטית שלהם, שהיא לא תהפוך שוב להיות קורבן של כוח בלתי מרוסן. פעם הציונות הדתית חיבקה חיילים וחשבה שאם נעמוד ונחזיק ידיים אז הם יבכו ויסתובבו לאחור, והיום היא אומרת – פוליטיקה זה משחק כוח. הרבה מאוד אנשים במגזר הזה לא מאמינים עד הסוף בערכי מוסר בתוך הפוליטיקה או בדמוקרטיה, אלא להפך: הם חושבים שזאת מגרעה מאוד ברורה, שפרקטיקה קודמת למוסר. למשל, אני יודע מהמון שעות שיחה שיש מתנחלים שקשה להם עם זה שהפלסטינים סובלים, אבל בעיניהם יש לזה סיבות פרקטיות ועדיף ככה מאשר אחרת.

פינוי עמונה (צילום: Hadas ParushFlash90)
צילום: Hadas ParushFlash90

הגעתי לעמונה באג'נדה לא אלימה, והאמנתי בה, אבל קלטתי שאני במלחמה. המבוגרים לא התבצרו איתנו כי היה להם שכל לא לעמוד בחזית. הם היו צריכים לעצור אותנו

המתנחלים לא הבינו בתקופה של עמונה מה פתאום סוגרים אותם עם מחסומים. כאילו, "מה זה לעמוד במחסום? מה זו החוצפה הזאת? סוגרים אותי במחסומים ומעכבים אותי בדרך הביתה?". אבל המדינה הזאת יודעת להפעיל מחסומים על אוכלוסייה אזרחית, והיא יודעת להרוס לה את הבית. בסוף המתנחלים הם האוכלוסייה הכמעט יחידה בארץ שמרגישה את הסכסוך יום-יום, והם גם יודעים שזה יכול להתהפך עליהם. לכן הם עבדו קשה כדי להשיג כוח פוליטי ושליטה פוליטית.

אני הפגנתי מול המשטרה בעד זכויות של פלסטינים ובעד זכויות של אתיופים כי עברתי תהליך וזה ערך שאני מאמין בו. הייתי רוצה לחיות במדינה שבה שוטרים הם אנשי מקצוע שתפקידם להפעיל כוח רק בצורה מבוקרת ורק לפי הצורך, לא סתם כי מדובר בתושבי מזרח ירושלים או ביוצאי אתיופיה.

ההפגנות שיש עכשיו לא קרובות ברמת האלימות למה שהיה בגוש קטיף ובעמונה. זה חמוד שהייתה לי אג'נדה להיות לא אלים, אבל בסופו של דבר היו שוטרים למטה ואני זרקתי עליהם מוטות ברזל. המחאה של היום בכלל לא שם. מהצד השני, השוטרים נזהרים יותר במחאה הזאת ממה שנזהרו במחאות אחרות שראיתי. הייתי בהפגנות מתחת לבית של אמיר אוחנה, אדם שפעם הערכתי, ובמחאות על האלימות המשטרתית נגד האתיופים. לא הייתה שם הסבלנות שיש היום. שם באה חבורה של סמויים, עאלק נותנת קצת להפגין – ואז עטה עליך. היו רגעים ששמחתי שאני חום בהיר, כי היה מאוד ברור שהם לא באו להרביץ לי.

אני קולט את העצבים של החברים שלי מהצד השני שכועסים שמתייחסים למחאה הזאת בכפפות של משי, אבל אין סימטריה, זה פשוט לא דומה. מה, יס"מ יתחילו לפוצץ בראש אנשים בני 60–70? אני הולך שם עם העגלה של הילד שלי, זה לא קרוב למה שהיה. אבל קשה לי להסביר את זה לכל הצדדים במחאה.

נתנאל בולג (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

הרבה מתנחלים מזכירים היום שבית המשפט לא הגן עליהם בהתנתקות. אז האמת היא שהם צודקים נקודתית, אבל בתמונה הגדולה, בית המשפט העליון הוא המכשיר הכי גדול של ההתנחלויות ושל הכיבוש. הוא מעולם לא הגן על קטינים פלסטינים שנעצרו או על מאות העצירים המנהליים שיש בישראל בכל רגע נתון. 

עם כל הכבוד לחבריי בימין, שכואב להם שיהודים עצורים מנהלית, לי כואב גם כשפלסטינים עצורים מנהלית ועוברים התעללות. יש לי חברים שרוצים לראות חוק נגד מעצרים מנהליים, ויש כאלה שישמחו אם הוא יחול רק על יהודים, אבל שוויון לפני החוק זאת המשמעות של לחיות בדמוקרטיה. 

אני רוצה לתת פחות כוח לממשלה, לא יותר כוח, ובשביל זה צריך רפורמה דמוקרטיתהאחריות צריכה להיות על המחוקק, אבל לא צריך להשמיד את בית המשפט העליון, כמו שלא גוזרים את חגורות הבטיחות כשיש בעיה באוטו. צריך להחזיר את הכוח לעם במובן הזה שצריך לחזק את הכנסת, אבל לא להחליש את בית המשפט. הרי הכנסת היא הדבר היחיד שמייצג גם את המיעוט, וזו גם הרשות היחידה שנבחרת בידי העם והיא לא תוצאה של קואליציה. 

אני לא מעוניין בשום פשרה על הסיפור הדמוקרטי. אל תעשו הפיכה, ואז לא נצטרך פשרה ולא הידברות ולא כלום. שלטון הליכוד הסתאב, נעשה מושחת, ונתניהו הוא כבר לא המנהיג האחראי והמתון שהיה בעבר. הוא אדם חסר מעצורים. אני מבין שצריך רפורמה בשלטון ובמוסדות, חלקה צריכה להיות במערכת המשפט, אבל זה לא הסיפור. חד-משמעית – שיבטלו את הרפורמה, ונפיל אותם בקלפי בנפרד. אני מאוד לא באמצע מהבחינה הזאת.

חברים שלי אומרים שהגיע הזמן שהשבט החילוני הלבן יסבול, וקשה לי לשמוע את זה. בכלל, אני לא מאמין בביטויים כמו "השבט הלבן" ו"ישראל הראשונה". אבל כן יש איזשהו רוב חילוני שחי במרכז הארץ והרגיש בבית במדינה, בטח לא הרגיש מיעוט נרדף. רק שזה הפריע לו לשמוע ביקורת או ליצור סולידריות עם קבוצות אחרות, ובהקשר הזה אני רואה שאנשים עוברים עכשיו תהליך אמיתי ומבורך._OBJ

הייתי שמח שלא יפנו התנחלויות, שלא נתקן עוול אחד בעוול אחר, ואני חושב שזה אפשרי. אבל בשביל שזה יקרה צריך בציבור המתנחלי שותפים שיחתרו לפתור את הבעיה על אמת, לדאוג לזכויות פוליטיות שוות לפלסטינים, כי בשורה התחתונה השלום זו לא סוגיה שאפשר לפתור רק ברמה החברתית-תרבותית. אם אתה חי במדינה שזכויות אזרח נמצאות במרכז שלה, שהאתוס המכונן שלה הוא לא "אחים" אלא "אזרחים", אז יש לך זכויות פוליטיות והמשטרה והמוסדות הממשלתיים אמורים להתייחס אליך בהתאם לכך. לא משנה מי אתה.

אני רוצה שהכיבוש יסתיים. מדינה אחת, שתי מדינות, לא ממש משנה לי. עברתי תהליך במסגרת הפעילות שלי בעמותת "שתי מדינות מולדת אחת", ושם הבנתי שהכיבוש זו בעיה. הייתי מאוד שמח ליצור מסגרת שתשמר את המצב הקיים ותאפשר חיים משותפים, אבל אני חושב שזה עדיין לא ישים. הציבור היהודי לא בשל לזה. מצד שני, לא נוח לי שמדברים על מתנחלים בתור האויב. רובם אנשים טובים, גם אם הם חיים במסגרת שעושה דברים רעים. בסופו של דבר אני רוצה דמוקרטיה וזכויות שוות לכולם. אני לא אוהב את זה שיש מעמד פוליטי מיוחד ליהודים.

סייעה בהכנת הכתבה: עינת שחק