ראש הממשלה חידש השבוע את מסעותיו המדיניים, אחרי הפוגה של חצי שנה. מעבר לחימום היחסים עם יוון וקפריסין ניכר היה שבנימין נתניהו מעוניין להפשיר מעט את יחסיו עם התקשורת. לא, הוא לא שינה את דעתו עליה, אבל הוא ידע שמתבשלת פשרה, ואין כמו תפאורה בין-לאומית כדי לנסות לשכנע שלישראל יש כרגע אתגרים גדולים יותר. נתניהו רוצה הבקעה במסלול הסעודי, אבל זה לא הדבר המרכזי שנמצא לנגד עיניו. הוא חושש מהתנגשות חזיתית בין הכנסת לבג"ץ שעלולה להעלות את הקואליציה והמדינה למסלול התרסקות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
החלטה של בג"ץ לפסול את ביטול עילת הסבירות או לדחות את תחולת החוק תגרור לחץ אדיר של אמיר אוחנה, יריב לוין ואחרים לקדם את המהפכה המשפטית בכל הכוח – בעוד אחרים בקואליציה מאמינים בציות לחוק ולא רוצים לתמוך יותר במהלכים רדיקליים חד-צדדיים.
אומנם הצעת הפשרה שרצה נתניהו לקדם מעניקה הישגים לשני הצדדים, אך צד אחד ירוויח ממנה יותר, וזה יהיה הצד שלו. נכון לרגע זה, אף שזה עוד יכול להשתנות, איבד לוין את הרוב שלו בכנסת: אין בקואליציה רוב לקידום תוכניותיו, וכמה מחברי סיעתו אף עובדים אקטיבית כדי למנוע ממנו להתקדם באמצעות שיחות שכנוע עם חברי הסיעה.
גם בוועדה לבחירת שופטים לוין מבודד לגמרי לאחר שהפסיד בקרב על לשכת עורכי הדין וכרגע יש לו שלושה חברים בלבד מתוך תשעה. לו היה ממתין עם התוכנית הגרנדיוזית שלו עד לבחירות בלשכת עורכי הדין, היה מגיע לרגע הזה במצב טוב בהרבה. מכאן שהמתווה הנוכחי הוא אומנם התפשרות גדולה לעומת נקודת המוצא של לוין, אבל היא הישג לא פחות גדול לעומת המצב שנקלע אליו.
הסעיף הראשון והעיקרי בהצעה קובע כי הוועדה הנוכחית לבחירת שופטים לא תפורק, אך יידרש רוב של שבעה מתוך תשעה כדי למנות בה שופטים. כיום רק שופטי העליון נבחרים ברוב של שבעה שופטים מתוך תשעה, ואילו הנשיא ושאר השופטים מתמנים ברוב רגיל. אומנם האופוזיציה מרוויחה את הסרת האיום מפני חקיקה שתפזר את הוועדה הקיימת, אך כרגע ממילא אין ללוין רוב בכנסת לשנות את ההרכב שלה, וגם לו היה, לא בטוח כלל שזה היה עובר את בג"ץ אחרי שהוועדה כבר הוקמה. לוין, לעומת זאת, מרוויח זכות וטו בוועדה על כל מינוי שלה – משופט תעבורה ועד לנשיא העליון. זה הישג עצום למי שכבר התפרק מכל נכסיו.
אז נכון, כבר עכשיו שר המשפטים שולט בסדר היום של הוועדה ויכול להחליט מה יובא להצבעה, אך סביר להניח שבמוקדם או במאוחר היה נכפה עליו לכנס את הוועדה ולהצביע בוועדה לעומתית. עם זכות וטו, המו"מ מול שאר חברי הוועדה ייראה אחרת לגמרי. נוסף על כך, לוין יוכל לחתור לשינוי שיטת הסניוריטי ולדיל שבו ימונה שופט שמרן לתפקיד. זו דרמה בכל קנה מידה, בייחוד כשרוב רובה של מערכת המשפט תומך בהשארת השיטה הקיימת וחושב שהיא שומרת על בית המשפט העליון נקי מקרבות פנימיים. לוין טוען שהוא מתנגד לפשרה כי היא לא תיתן מענה לתקופות שבהן הימין באופוזיציה. לכאורה הוא צודק אלא שבפועל, ב-20 השנים האחרונות, רוב הזמן הימין היה בשלטון, באופן מלא או חלקי, ומכאן שהאיזון אמור להיווצר לאורך זמן – גם אם לא בקצב שלוין היה רוצה.
הסעיף השני עוסק בהקפאת החקיקה. כרגע דובר על שנה וחצי. לכאורה זה הישג לאופוזיציה, שנוהגת לשחק על זמן, אך יש בו גם סיכון אדיר עבורם. לא בכדי התעקש בני גנץ בשבועות האחרונים שההקפאה צריכה להימשך עד סוף הקדנציה. יו"ר המחנה הממלכתי חשש מבליץ חקיקה מהיר, מיד בתום 18 החודשים, בדיוק כפי שקרה עם הסבירות אחרי שכשלו המגעים בבית הנשיא. האם הקואליציה תשרוד שנה וחצי?אאם תצליח לעבור את המשבר הזה סביר להניח שכן. נתניהו ינסה בינתיים להשיג הישגים מדיניים ולהחזיר את המנדטים שאבדו לגנץ.
גם המהפכה המשפטית לא באמת תיעצר בזמן הזה. עקב אכילס של המתווה מבחינת מתנגדי הרפורמה הוא התייחסותו רק להסדרים המשטריים מול מערכת המשפט. המהפכה של נתניהו עוסקת בחיזוק המשטר המרכזי מול כל שומרי הסף ומוקדי הכוח - ולכן יש לה זרועות נוספות.
ומה לגבי הסבירות? לכאורה זה ההישג הגדול של האופוזיציה. חוק שכבר נחקק ואושר, יחוקק מחדש באופן מרוכך. אלא שגם כאן מדובר בפועל בטובה גדולה לקואליציה: החוק נחקק באופן קיצוני, בלי שום איזונים, מחריג לחלוטין את נבחרי הציבור מהחובה לנהוג בסבירות גם בהחלטות על מינויים. הוא לא מבחין בין מדיניות לבין החלטות מנהליות, שבהן ברור שעל הפוליטיקאים לנהוג בסבירות. קשה לראות מצב שבו החוק הזה צולח את בג"ץ בדיוק כפי שהוא, וייתכן שדווקא ריכוך יציל אותו מדחיית התחולה.
מה הסיכוי של נתניהו להעביר אותו? שאלה טובה. ההערכה בליכוד היא שברגע האמת כולם יתיישרו. אפילו לוין. יש לו עוד שורה ארוכה של מהלכים להשלים מול מערכת אכיפת החוק. ועדיין מקורבי נתניהו נערכו בתקופה האחרונה לכל תרחיש ואפילו ניסו לקדם הצרחה: לוין ייבעט למעלה לתפקיד שר החוץ ויגזור את הסרט הסעודי, ואילו אחד משרי הליכוד המתונים יחליף אותו ויוביל לפשרה המיוחלת. אלא שהיוזמה לא הבשילה – יועצי נתניהו הבינו שאין לה סיכוי. לוין מחויב לנושא וגם לא יכול להרשות לעצמו להצטייר כמי שקיפל את הדגל האידיאולוגי שלו, וגם ישראל כ"ץ לא יוותר כל כך מהר על תיק החוץ שהובטח לו. הרעיון כאמור נזנח אך מלמד שנתניהו אומנם בשל לסיים את האירוע, אך נחוש לעשות זאת בלי לצבור יריב חדש.
זו פשרה במלוא מובן המילה – כל צד נותן ומקבל. וכנראה זו גם הסיבה שהייתה לו התנגדות בשני הצדדים. אלא שבניגוד לרושם שנוצר, אין זו כניעה מוחלטת של תומכי הרפורמה, וניצחון למתנגדיה. הבעיה היא שכל מתווה שיש לו תאריך תפוגה לא יפתור את המשבר אלא רק ידחה אותו, כמיטב המסורת הישראלית, עד אחרי החגים (הבאים).
ומילה על יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, שעד לנאום אתמול עשה מאמצים גדולים להצטייר כיושב ראש כנסת ממלכתי. שלל האמירות שלו אתמול חרגו בהרבה מהמצופה מיושב ראש כנסת שמעוניין לשמור על כוחו של המוסד שבראשו הוא עומד. לא זו בלבד שאוחנה לא התחייב למלא אחר הוראות בג"ץ, ואיים על השופטים בתגובה קשה של הכנסת, הוא השיק קמפיין מסוכן לדמוקרטיה שבנויה על אמון הציבור במוסדות ובתהליכים – קמפיין ה"אין טעם בבחירות אם בג"ץ מתערב לנבחרי הציבור".
בהתחשב בכך שאוחנה יודע היטב שנבחרי הציבור הם מי שמנהלים את המדינה, כפי שצריך להיות, למעט במקרים בודדים וחריגים – נשאלת השאלה את מה, או יותר נכון את מי, נועד הקמפיין הזה לשרת.
