מודה: קצת התעצבנתי, אפילו קצת הרבה, למראה לא מעט פוסטים וציוצים נגד הסדרה "ימי בנימין" שתשודר החל מהערב בכל ערב במהדורה המרכזית. אלה חשדו שמדובר בתעמולה לטובתו בזמן בחירות (כאילו היה בשנה האחרונה או יהיה בשנה הקרובה יום שאיננו נופל על בחירות); אלה – האשימו שהכותרת "ימי בנימין" נועדה להעביר מסר של סיכום, שיסייע לנפילתו. הלו, חשבתי לעצמי בלב (אבל לא צייצתי מחמת הפאסון), תנו צ'אנס! חכו עם דעתכם עד אחרי שתראו.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות 

אבל במחשבה שנייה, זה ממש משל על האיש שעומד במרכזה של הסדרה. זו הטמפרטורה שבה מתנהלים חיינו בכל הנוגע לכוסברה הלאומית, בנימין נתניהו: או שאתה בעדו, או שאתה נגדו. בניגוד לחשדות מימין ומשמאל, מטרת הסדרה איננה לשכנע בעדו או נגדו, אלא לספק חומר למחשבה. לא גזר דין, אלא ראיות.

כשהחלטנו, הבמאים נעה הוכרמן וערן ועקנין ואני, לעשות סדרה על נתניהו, ביקשנו מהארכיון לחפש כל חומר עליו. עד היום שודרו 9,500 מהדורות. הם הקישו "נתניהו" וקיבלו 7,400 תוצאות. אין אח ורע למנהיג שמסוקר ככה עוד משנות התשעים של המאה שעברה.

ועדיין, רוב העיסוק בנתניהו הוא בחתיכות קצרות נשימה של דקה: מה הוא עשה אתמול, מה הוא עושה עכשיו, מה הוא מתכנן למחר. אין כמעט עיסוק ארוך נשימה באיש. זה טוב לנתניהו, כי שכחנו דברים שהיה רוצה שהימין ישכח. זה רע לנתניהו, כי את הדברים הטובים אין מי שיזכיר. זה יוצר אשליה שאנחנו יודעים על האיש הכל, אשליה שמגובה בכך שלכל אחד יש דעה על נתניהו, ולא תשכנע אותו אחרת.

המטרה בסדרה היא להביא את נתניהו שלא הכרנו, או ששכחנו שהכרנו: מציג את בנו הטרי בחדר הלידה מול המצלמות, חוטף על הראש מחברי הליכוד אחרי הנסיגה מחברון, בהפסקת הפרסומות מדבר עם המראיינת שלו יחימוביץ' בפתיחות על החיים, ביבי שעד המדינה שלמה פילבר מדבר עליו גם היום בראיון לסדרה באהבה, כמעט הערצה. בקיצור, המטרה בכל הקטעים הלא מוכרים האלה היא לגרום לצופה לחשוב מחדש, ולו לרגע.

אי אפשר להקיף אותו 365 מעלות, כמו ששר מאיר אריאל. אבל לדיון אם הוא רודף את התקשורת או נרדף, קורבן או עבריין, אידיאולוג או אופורטוניסט - לדיון הזה אפשר להביא סוף סוף ראיות, מה שכל כך חסר כשעוסקים באיש הכי מסוקר והכי לא מובן בינינו.

ובעוד מובן, אולי זו בכלל סדרה על הזמן העובר? בשיר של טונה "גם זה יעבור" הוא מונה בערך מאה פריטים מהניינטיז שנעלמו: ערוצי זהב, סמנתה פוקס, טמגוצ׳י. אבל גם היום מנהל את המדינה מישהו משנות התשעים. כבר אז דרעי היה שר הפנים וליברמן כעס והמשטרה חקרה. הפער הבלתי נתפס בין התמונה הכל כך שונה לבין הפסקול הכל כך דומה גרם לי לחשוב כל השנה האחרונה בהכנות לסדרה: האם הכל השתנה? או שאולי כלום לא השתנה?

הפתיח של הסדרה מראה שני נתניהו: אחד בשחור, אחד בלבן. לוקח זמן להבחין בשניהם. זה קצת מזכיר את הציורים המתעתעים האלה של מאוריץ אשר, שבהם חוש הראיה מבלבל אותנו ואיננו מצליחים להחליט איפה נגמר ציור אחד ומתחיל השני. ספוילר: לא אנחנו נחליט בשביל הצופים.