"הפרחים לבן גביר": שיא ההצבעות בחברה הערבית - מחאה או רצון להיות חלק?

"הפרחים לבן גביר? חד-משמעית. אם יש לך כתובת, כדאי לשלוח אותה לראשי המשותפת ורע"ם. הם ישמחו לשלוח לו זר פרחים חגיגי". המשפט הזה, שנאמר בחצי חיוך מריר ובחצי ניצחון, מקפל בתוכו את הסיפור כולו. בבחירות האלו, החברה הערבית בישראל החליטה שאי אפשר להוציא אותה מהמשחק.

כמעט 80 אחוזי הצבעה הפכו לרעידת אדמה פוליטית שאיש לא יכול להתעלם ממנה. "אנחנו חלק מהמשחק, אנחנו חלק מהמדינה", אומרים בטירה. "המסר ברור: אתם אולי רוצים שנהיה הנהגים שלכם, הבונים שלכם או הרופאים שלכם, אבל לא מוכנים שנשב סביב שולחן קבלת ההחלטות. בבחירות האלה אמרנו 'לא' לגישה הזאת".

במגרש הכדורגל של מועדון ספורט טירה, העסקים מתנהלים כמעט כרגיל. הקבוצה, שלעולם לא צועדת לבד, ניצבת בגאווה במקום הראשון בליגה א' צפון. בפרלמנט האוהדים הסוער כבר מתחילים לפנטז על עלייה אפשרית והיסטורית לליגת העל. האווירה ספורטיבית, אך עם כל הכבוד לכדורגל, השיחות מחוץ למגרש נסובות בחודשים האחרונים על דבר אחד בלבד: הפוליטיקה הישראלית והמקום של האזרח הערבי בתוכה.

מהבטחות "אבו יאיר" למציאות של הריסות בתים

עזיז המיתולוגי, השוער האגדי של טירה, הוא דמות שקשה לפספס. לפני חמש שנים, הרוח שנשבה כאן הייתה אחרת לגמרי. אז, בנימין נתניהו עוד נתפס כמי שעשוי להביא בשורה חדשה למגזר. "הייתי פה לפני חמש שנים, אני רואה עכשיו שנתניהו טוב למדינה. יש לו הרבה תומכים ערבים", נאמר אז בין היציעים. התחושה הייתה שנתניהו ידאג למגזר, במיוחד כשהוא הגיע לביקור בעיר והבטיח הבטחות. "הוא הגיע לפני יומיים לטירה. אמרתי שאין לו מחליף. זה היה נכון, אין לו מחליף", נזכרים האוהדים בערגה מסוימת.

אבל חמש שנים עברו, והמציאות טפחה על הפנים. היום, כך נראה, המחליף כבר נמצא, והוא לא מה שקיוו לו. "היום יש לו, בטח יש לו מחליף", אומרים בטירה בכאב. "בן גביר, סמוטריץ' ונתניהו, שלושתם, גמרו על הערבים. כשהתחילו להרוס בתים, והתחילו לרקוד על הבתים". התמונות של הריסות הבתים והריקודים על החורבות הותירו פצע פתוח ומדמם.

"אנחנו כיבדנו אותו כשהוא אמר 'אני אבו יאיר, רוצה להתנצל בפני המגזר הערבי' על הביטוי שהוא אמר, 'הערבים נוהרים לקלפיות'", הם מוסיפים. "רוצה לשבת איתכם בממשלה גם. בדיוק, הוא רצה. כל הזמן שהוא הרגיש שהוא יכול להיות ראש ממשלה, הוא אהב את הערבים והתקרב אליהם".

כיום, התחושה ברחוב הערבי היא של מלחמה פנימית. לא מלחמה נגד אויבים מבחוץ שמבקשים את נפש המדינה, אלא מלחמה של המדינה נגד אזרחיה שלה. "זאת ההרגשה שהמדינה שלך לא נלחמת נגד אויביה, לא נלחמת נגד מי שמבקש את נפשה, אלא נלחמת נגד אזרחיה הערבים", מסבירים התושבים בכעס מהול בעצב. "אתה מסתובב פה במדינה שהנהגת המדינה הזאת בכל יום מתעוררת בבוקר ומסיתה נגדך, ופועלת לקצץ לך את התקציבים, ומנסה להוציא אותך אל מחוץ לגבולות הלגיטימציה ועושה הכול נגדך".

הקללה שהפכה לברכה: "יצאנו להצביע, לא גנבנו"

ההנהגה הנוכחית עוסקת, לטענתם, בהקמת ממשלת מיעוט צרה שנשענת על הדרה של המגזר. "הם עוסקים בהקמת ממשלת מיעוט צרה. ממשלה שנשענת על תומכי הטרור הללו. מה זה 'ימין או פלסטין'? אזרחי המדינה אנחנו!", הם זועקים. "אנחנו לא מסוכנים ואנחנו לא תומכי טרור כמו שהוא אומר. אנחנו בסך הכול אזרחים שווי זכויות במדינה הזאת".

רעידת האדמה האמיתית נרשמה ביום הבחירות האחרון. כמעט 80 אחוזי הצבעה בחברה הערבית בישראל הפכו את הקערה על פיה. הקללה ההיא של נתניהו, "הערבים נוהרים לקלפיות", הפכה מבחינתם לברכה, או בעצם לצו השעה. "כולנו חייבים להצביע. לקיום שלנו יש משמעות. זו הזכות שלנו להצביע. השינוי בידינו", היה המסר שעבר מדלת לדלת. פרויקטים של מתנדבים שחרשו את היישובים הפכו נפוצים ערב הבחירות, כשלכולם היה ברור מה מוטל על הכף.

"אנחנו דופקים בכל דלת בחברה הערבית", מספר אמיר מסארווה, פעיל בקמפיין העלאת אחוזי הצבעה בחברה הערבית. "כל בית, כל קפטריה, בית קפה, קניונים גם עברנו עליהם, חילקנו גם פלאיירים, שמענו את האנשים, ניהלנו שיחה עם אנשים, שבאמת הפעם הזאת אחרת. אנחנו צריכים ללכת להצביע בשביל להסיר את הממשלה הזאת. זה כלי המחאה הכי בטוח שיש".

הפחד מהשתקה ברחוב דחף את ההמונים לקלפיות. "להיות ערבי במדינה הזו ולצאת למחות, לא בטוח שאתה לא תהיה עצור או שלא יאשימו אותך בהסתה ויציאה נגד המדינה. אז זה הקול שלנו, זה המחאה הכי בטוחה שאנחנו יכולנו לעשות". הנתונים מדברים בעד עצמם: הערבים הם 21 אחוז מהמדינה ו-17 אחוז מהמצביעים. "צריכים לקחת אותנו בחשבון, אין מה לעשות. אנחנו פה, אף אחד לא יכול להגיד לנו 'אתם לא נמצאים פה'. רוצים לחיות בשלום. אנחנו לא רוצים מלחמה, יצאנו להצביע, לא גנבנו כמו שאמר ביבי, לא גנבנו".

זה היה צעד של ניצחון פנימי עבור החברה הערבית, מהלך קולקטיבי שלא נראה כמותו שנים. "כל אחד באופן אישי היה לו חמ"ל אישי, לבדוק מי שמסביבו - 'הצבעת?', 'אתה רוצה שמישהו ייקח אותך?', 'תצביעי', 'תסיימי לעבוד, תצאי'. זו הייתה האווירה. זה אנשים שלא מדברים פוליטיקה ביום-יום שלהם, פשוט מאוד זה היה המלחמה על הקיום שלנו. אנחנו נהיה או לא נהיה".

עם זאת, לצד הניצחון, קיים חשש כבד מהעתיד. "אם האזרח הערבי הממוצע יבין שהוא גילה אזרחות מופתית, הוא שמר על שקט ועל איפוק, יצא להצביע, ובסוף פוסלים אותו - אני חושש מאוד מהתגובה. בדלנות, ניכור, אלימות. מיעוטים שברגע שהם מרגישים שלא מכילים אותם כשהם מושיטים יד להשתלבות והם לא מקבלים את היד המושטת הזאת בחזרה... אני חושש מאוד מזה".

הפיל שבחדר: חמאס, 7 באוקטובר והזהות הכפולה

הבחירות האלו היו הראשונות שנערכו אחרי ה-7 באוקטובר. עם פוסט-טראומטי יצא לקלפיות כשהטבח ברקע. עבור רבים מהישראלים היהודים, ה-7 באוקטובר הוא קו פרשת מים ביחס לחברה הערבית. התחושה בחלקים מהציבור היא שמדובר ב"גיס חמישי". השאלה שמופנית שוב ושוב לערביי ישראל היא: "למה אתה, אזרח ערבי בישראל, לא יכול לבוא ולומר שמדובר בארגון טרור?"

התשובה מורכבת ומלאת חששות. "יש פה גורמים גזעניים שכל המטרה שלהם זה לשאול אותך על חמאס, ולהגיד שזה ארגון טרור, ואז לשאול אותך על פתח ולהגיד שזה ארגון טרור, ואז להגיד לך שהרשות הפלסטינית היא ארגון טרור, ולכן כל הפלסטינים הם טרוריסטים, ולכן אין חפים מפשע בעזה. ולכן מוצדק להרוג ילדים ונשים ולעשות מה שאתה רוצה בעזה. זאת המטרה".

ועדיין, הגינוי קיים. "מה שחמאס עשה ב-7 באוקטובר, כולנו מגנים, מוקיעים, יוצאים נגד זה, אין פה שאלה בכלל. אנחנו נמצאים במורכבות בין הזהות הפלסטינית לזהות שהיא ערבית-ישראלית. אנחנו לא רוצים לצאת נגד העם הפלסטיני וגם לא רוצים לצאת נגד העם הישראלי. מהצד הזה אתה יכול לחטוף, ומהצד הזה גם אתה יכול לחטוף".

כשהגיע מנסור עבאס להמליץ בבית הנשיא גם הוא נשאל על ידו על הפחד להגדיר את חמאס כארגון טרור, ותשובתו נוגעת בצורך בגשר: "תשאיר לי את המרווח הזה להיות גשר, גם להשפיע בצד השני. ותשאיר לי גם מרווח לשמור על עצמי ועל משפחתי".

"אני באופן אישי גיניתי מהרגע הראשון את 7 באוקטובר", מבהיר עו"ד סעיד חאג' יחיא, רכז אזורי בקמפיין העלאת המודעות להצבעה בחברה הערבית. "למה? כי אי אפשר להסכים עם מעשים שהם מעשים כל כך חמורים. וכל הסביבה שאני מכיר ורוב האנשים שאני מכיר, גם גינו את זה. וגם את חמאס. האם פתרנו את הסכסוך? אם זה הדבר היחידי שמונע מערבים להיות חלק מממשלה ושיסמכו עליהם - אז שיגידו את זה".

בין הציוצים מחו"ל למסדרונות של שניידר

בין קווי היסוד שהציב גדי איזנקוט, נמצאת הדרישה להגדיר את חמאס כארגון טרור. למרות שזה טרם קרה באופן רשמי מצד כל ההנהגה, אך מוחמד מג'אדלה, מנהל חטיבת החדשות ברדיו א-נאס אומר שמדובר רק בעניין של זמן. "אני אומר לך מידיעה שרע"ם וההנהגה הערבית תבוא ותגיד - אנחנו מסכימים לכל התנאים האלה. אם אלו קווי היסוד שלכם, אלו גם קווי היסוד שלנו. תהיה הצהרה משותפת והם ייכנסו לקואליציה. כולם. כי יש הבדל בין זה שאתה בא ואומר 'אני שם את הערבי בפינה כדי להטיל בו דופי' לבין זה שאתה בא ואומר 'חברים, אנחנו רוצים שותפות'. ההנהגה הערבית לא תפספס את ההזדמנות הזאת".

בצוהרי ה-7 באוקטובר קרא חמאס לאזרחי ישראל הערבים להצטרף אליו. למרות החששות הכבדים, אירועי "שומר החומות" לא חזרו על עצמם. השקט נשמר, אך הדבר לא מנע מיאיר נתניהו לצייץ מחו"ל שה-7 באוקטובר הבא יהיה מערביי ישראל. "כשאבא שלו רצה אותנו בממשלה הוא לא אמר 'גינו את חמאס', פשוט דיבר אל הלב של הערבים. אז שלא יתכבד ולא יגיד לנו מה לעשות", אומר עו"ד סעיד חאג' יחיא.

ההשוואות הללו פוגעות במיוחד במי שנמצאים בחזית. "גם אם יאיר נתניהו יתאמץ כל חייו, לא יגיע לקרסוליים של רופא ערבי שמטפל יום-יום ובשנים האחרונות ומאז ה-7 באוקטובר בפצועים, ערבים ויהודים, ללא הבדל דת, גזע ומין. כשהוא יושב בחו"ל ומצייץ משם".

בבית החולים שניידר, המציאות שונה בתכלית. בחדרי הטיפול, הזהות נותרת מאחור. "הרפואה היא אופטימית. חולי ודברים כאלה דווקא מקרבים", מסביר ד"ר טארק זועבי, רופא בכיר במחלקת ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים. "הרבה פעמים באים לפה עם דעות קדומות, אבל כשאנחנו פה, ובמקרה שלי בתור רופא ערבי שבא ומטפל בילד, אז זה עושה להם איזשהו שינוי. מראה שוואלה, אולי הם לא כאלה רעים. לא כזה נורא להיות בדיאלוג ובשיח עם רופאים ערבים".

ביסאן עליאן, אחות במחלקת הילדים, מספרת על הדינמיקה: "בהתחלה יש חששות, רואים את זה בתנועות הגוף. הם לא אומרים את זה במילים. משמרת ראשונה עדיין בחששות, משמרת שנייה ושלישית, ואז מתחילים לבוא... 'אה, את נחמדה', 'אה, את דואגת לנו לשבת', 'אה, בסדר, אנחנו חבר'ה, אנחנו מסתדרים ביחד'".

הדו-קיום של ליגה א' צפון: "פוליטיקה לא נכנסת לכאן"

גם במגרש בטירה, הדו-קיום הוא מציאות חיה. חמישה משחקני הקבוצה הם יהודים שמרגישים כאן בבית. "זה המקום באמת, דוגמה קלאסית לדו-קיום. תבואו תלמדו", אומר אחד השחקנים. "אצלנו קבוצה חמודה, צעירים, ישראלים, ערבים, יש אתיופים, יש מהצפון, מהמרכז, מיקס. אפשר לחיות פה בדו-קיום. אני, מקבלים אותי פה באהבה כל פעם שאני בא, לא משנה איפה אני הולך פה בעיר, ישר חיבוקים, נשיקות. אני מרגיש פה בבית".

הפוליטיקה, כך מעידים כולם, נשארת מחוץ לתחומי המגרש. "צריך פשוט להתנהג כמו בן אדם, אחד לאחד, ערבי-יהודי, זה לא משנה. בסוף כולנו ביחד, צריך לחיות ביחד, אין ברירה מזה. זה הפתרון, אני חושב", אומר קרים בלעום, קפטן בקבוצת כדורגל ערבית-ישראלית ישראל טירה.

בסופו של דבר, השאיפות של תושבי טירה פשוטות וכמעט אוניברסליות. "לא חשובה לי לא הממשלה ולא לעלות ליגה", מסכם חסיב דעאס, אחד האוהדים הוותיקים. "חשוב לי רק דבר אחד - לחיות בשקט, לגדל ילדים, להיות שמח. להרגיש את החיים. מה זה ניצחון? היום אתה מנצח, מחר אתה מפסיד. להיות בממשלה, מחר אתה מפסיד בבחירות, אבל לחיות בשקט, ליהנות מהחיים, לגדל ילדים, לגדל משפחה - זה מה שחשוב לי".