"הלכתי לקבר של ענר ושאלתי: מה נכון לעשות?" שירה שפירא קופצת למים הפוליטיים

"אני לא צריכה ממש לבוא לפה בשביל להרגיש אותו, כי אני מרגישה אותו כל רגע ורגע", אומרת שירה שפירא בשקט כשהיא עומדת מול חלקת הקבר של בנה ענר, בבית העלמין הצבאי. "אני מדברת איתו ביום-יום שלי, כל דקה ודקה". מסביב לקבר פזורים דברים שאנשים הניחו - מכתבים, אבנים, זיכרונות. "אתה גיבור בעולם, אני רוצה להיות כמוך", כתב מישהו. אחר הוסיף: "אתה אלוף, אחי".

ענר שפירא ז"ל הפך לסמל לאומי ב-7 באוקטובר, הלוחם ללא מדים שהדף במו ידיו רימון אחרי רימון במיגונית ליד רעים, מציל חיים רבים לפני שנפל. עבור שפירא, הוא קודם כול הבן הבכור, האומן והיוצר. אבל למרות הנוכחות המתמדת שלו בחייה, רגע לפני שקיבלה את ההחלטה הדרמטית ביותר בקריירה שלה, היא בחרה להגיע דווקא לכאן, לחלקה ד' 8. היא הגיעה כדי להתייעץ איתו.

"לפני שממש הלכתי למשרד והודעתי לשר ולמנכ"ל ולכולם שאני מתפטרת, עברתי פה בקבר שלו ושאלתי אותו: 'מה אתה אומר? כך אני צריכה להמשיך אותך?'", היא מספרת. באותו רגע, בין המצבות, היא הרגישה את התשובה. "אמרתי לו, 'יאללה, הולכים על זה?'. נסעתי למשרד ואמרתי לעצמי שזהו, קופצים למים. הולכים לפוליטיקה".

מהמשרד הממשלתי אל הזירה הפוליטית

שפירא הודיעה החודש על התפטרותה מתפקיד סמנכ"לית במשרד המורשת. לאחר 20 שנה בשירות הציבורי, היא החליטה להצטרף למפלגת "בית ציוני-המילואימניקים" של יועז הנדל וחילי טרופר. המעבר הזה, מהעשייה המקצועית והשקטה אל החזית הפוליטית הסוערת, אינו מובן מאליו.

חילי טרופר, חבר קרוב ושותפה לדרך החדשה, מספר כי הוא זה שפנה אליה. "שירה ואני חברים טובים. אני חושב שאני פניתי אלייך, לא?", הוא מחייך לעברה. שפירא צוחקת בתגובה: "את אומרת, איזה מין חבר זה שאומר לה לבוא לפוליטיקה?". טרופר ממהר להסביר ששפירא לא נמצאת שם רק בגלל המטען הרגשי הכבד שהיא נושאת. "שירה לא פה רק כי היא אימא של ענר. שירה פה כי 20 שנה היא במגזר הציבורי, היא יודעת לנהל ולהוביל שינויים, לעבוד ברגישות. וכן, היא גם מאלה ששילמו את המחיר הכי כבד במלחמה הזו".

ההתלבטות לא הייתה פשוטה, אבל תחושת השליחות הכריעה. "מצד אחד התלבטתי, אבל מצד שני, אחרי 7 באוקטובר אני אומרת - מי אני שאני לא אקח את זה?", מסבירה שפירא. "אפילו אם זה קשה ואפילו אם זה מפחיד, אני חייבת. יותר מהכול, אני מביאה את האמונה שאפשר לצמוח מתוך משבר".

"מיד אחרי שענר נפל, ההבנה שלנו הייתה שצריך לעשות משהו שונה בחברה הישראלית", מספר בעלה של שירה, משה. "שירה רצתה להשפיע ברמה הארצית, ושם אפשר להשפיע בצורה הכי גדולה".

שורשים ירושלמיים ומורשת של שליחות

השירות הציבורי והפוליטיקה זורמים בדמה של שפירא. היא גדלה במשפחה ירושלמית שורשית של הציונות הדתית. סבה היה סגן שר מטעם המפד"ל, וענר היה הבן הבכור שלה ושל משה, אח לעוד שישה אחים ואחיות. אלה, בתה שצופה מהצד בצעד של אימא, נשמעת נרגשת וחוששת בו-זמנית. "זה מדהים בעיניי, אני יודעת מה את באה לתת למדינה ולמפלגה, עם איזה ערכים את מונעת ובכמה טוהר. הכנת את עצמך לזה ואת יכולה, אבל זה לא יהיה קל". בנה אריאל מוסיף: "יתאכזרו אליה הרבה, אני מאמין, אבל יהיה בסדר. היא אישה חזקה ותתמודד, בהצלחה אימא".

עד השבת השחורה, שפירא הייתה מוכרת בעיקר כאדריכלית מוערכת וכאשת מקצוע בכירה. היום, המדינה כולה מכירה אותה כאימא של ענר. הגיבור מהמיגונית, שיצא למסיבת הנובה עם חברו הקרוב הירש גולדברג-פולין ז"ל, היה הרבה יותר מלוחם. הוא היה אומן, זמר, "ירושלמי מהכולל אבל בגובה העיניים", כפי שמתארים אותו. ביום אחד, האסון הלאומי והאסון הפרטי התערבבו אצל שפירא ללא הפרד.

"בשבוע שענר היה נעדר עוד היינו עסוקים בלחפש אותו", היא נזכרת בימים ההם. "בשבוע של השבעה, כל האנשים שעוסקים בשימור ומורשת הגיעו לנחם. כבר אז אמרתי להם: 'תקשיבו, מה עושים? חייבים להיכנס לעשייה'. אמרתי שצריך לעשות הכול כדי לתעד את מה שקרה ולחשוב איך מספרים את הסיפורים האלה לעצמנו, לעולם ולדורות הבאים".

לבנות את הזיכרון מתוך הארגזים

שפירא לא נתנה לעצמה לשקוע באבל. בשבוע השלישי למלחמה, מיד כשקמה מהשבעה, היא כבר חזרה לעבודה. היא לקחה על עצמה את מה שהיא מכנה "תפקיד חייה" - האחריות למורשת של חבל תקומה. אחת התחנות הראשונות שלה הייתה מרפאת השיניים של קיבוץ בארי, מקום שהפך לאחד מסמלי הגבורה והחורבן.

"מה שיש פה זה בדיוק כל האלמנטים, אחד לאחד - הדלתות, המשקופים, המרצפות", מספר הראל יצחקי, חבר קיבוץ בארי, מרכז צוות ההנצחה. "אנחנו רוצים לשחזר את הרצפה עם החורים של הרימון. ממש עכשיו אנחנו מתכננים איך להקים את זה במקום החדש". הפרויקט הזה, כמו רבים אחרים שעסקה בהם מול קהילות העוטף. "הצלחנו לייצר את האיזון, יחד עם הקהילה, בין הכאב לבין הצמיחה, בין הזיכרון לבין הבנייה מחדש. זה הסיפור שמקופל פה בתוך הארגזים האלה", מסבירה שפירא.

גם המיגונית שבה נפל ענר הפכה לחלק מאחריותה המקצועית. המרוץ הוא נגד הזמן, נגד זיכרונות שדוהים וסימנים שנמחקים. "הבנתי שאם לא נתעד עכשיו, לא יהיה לנו אחר כך. כמו שהבאתי את כל מי שיכולתי כדי לגבות את המחשב של ענר עם השירים והציורים שלו כדי שלא ייעלמו לי, ככה הבנתי שצריך לעשות בעוטף".

במסגרת עבודתה המקצועית ייצא לה להציג את התוכניות גם לראש הממשלה. כשהיא נשאלת על הדרג המדיני, היא לא מהססת להביע עמדה נחרצת. "אני מאמינה שמי שהיה בעמדות הנהגה ב-7 באוקטובר צריך לקבל אחריות ולא להמשיך הלאה. אני לא מדברת רק על בנימין נתניהו. אנחנו לא רוצים לדבר רק במונחים של 'כן או לא ביבי', אלא על ערכים ועל קבלת אחריות".

עד הקצה של האמת

כששפירא מדמיינת מה ענר היה אומר לו היה רואה אותה עכשיו, נכנסת לפוליטיקה, היא מחייכת. "הוא היה אומר 'סחטין. תעשי את האמת שלך ותלכי איתה עד הקצה'. ראינו שהוא הלך עם האמת שלו עד הקצה, ויותר מזה אי אפשר. אני מקווה שאני לא אצטרך למסור את נפשי, אבל אני מוכנה להגיע כמעט עד לשם".

היא אוחזת בתמונה של ענר מהמיגונית. "זאת הסיבה שאני הולכת לפוליטיקה", היא אומרת. "רואים פה את ענר עומד במיגונית, כולם מסתתרים. הוא בסנדלים וטישרט, אין לו נשק ואף אחד לא נותן לו פקודות. הוא מגן על אנשים שהוא לא מכיר, וזורק רימון אחרי רימון החוצה. והדבר העוד יותר מרשים הוא מה שהוא אמר להם שם: 'אם אני מפספס או נפצע, תמשיכו אחריי'".

עבור שפירא, המילים הללו הן צוואה מחייבת. "מה, אני לא אעשה הכול כדי שיהיה פה יותר טוב ולהמשיך את הדרך שלו? אני מודה לו כל שנייה. הוא מלמד אותי איך להסתכל על העולם, איך לעשות טוב, ולעשות את זה בדרך שלי. קדימה".