לשבור את הגושים: המהלך הגדול שישנה את הפוליטיקה בישראל

באוגוסט 2016 הגיע לידיי טיפ זהב: ראש האופוזיציה יצחק הרצוג נועד בחשאי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בווילה פרטית בקיסריה. זו לא הייתה פגישת עדכון שגרתית, אלא חלק ממגעים רגישים לצירופו של הרצוג לממשלה.

הפרסום חולל סערה. במפלגתו של הרצוג תקפו אותו בחריפות על "הזחילה המשפילה" לממשלה, הרצוג מצידו הכחיש בתוקף את המגעים. המהלך לא הבשיל והרצוג לא נכנס לממשלה. אבל מבחינת נתניהו, עצם קיום הפגישה השיג מטרה חשובה – הוא אותת לשותפיו הקואליציוניים שיש להם תחליף. המסר לבית היהודי ולאביגדור ליברמן היה פשוט: אם תגזימו בסחטנות, תמצאו את עצמכם בחוץ.

היום זה נשמע כמו מדע בדיוני.

הדבר הראשון שאני מאחלת לישראל לשנת תשפ"ז הוא לחזור ל-2016. לא למדיניות של אותה קדנציה, תחילת עצימת העיניים מול התחזקות חמאס, אלא לפוליטיקה שבה ראש הממשלה מסוגל לשחק על כל המגרש.

לשבור את הגושים

במשך שנים מפלגות בישראל התחרו זו בזו בחריפות, אבל האפשרות לשיתוף פעולה תמיד הייתה ברקע. ראש ממשלה היה יכול לנהל משא ומתן אפילו עם מי שרץ נגדו. נתניהו, אהוד ברק, אריק שרון ואהוד אולמרט היו כולם יריבים פוליטיים, אבל באותה הנשימה גם שותפים פוטנציאליים. חרדים ישבו עם השמאל, נתניהו העדיף את המרכז על פי האחיות הקטנות מימין ובעצם הכול היה פתוח.

המציאות הזאת נעלמה. הרשתות החברתיות העמיקו את הקיטוב, הזהויות הפוליטיות הפכו שבטיות יותר, ומשפט נתניהו הפך במשך שנים את שאלת "רק ביבי" או "רק לא ביבי" לציר שסביבו הסתדרה המערכת הפוליטית כולה.

התוצאה היא פוליטיקה של גושים כמעט הרמטיים, וכאשר לשותף קואליציוני אין תחליף, גם מפלגה קטנה יכולה להפוך לבעלת כוח וטו. אם ראש הממשלה יודע שאין לו שותפים אחרים בקנה, השותפים מנהלים את העסק. כך הגענו למציאות שבה החרדים, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' קיבלו כוח עצום לעומת גודלם והצליחו להציב קווים אדומים בסוגיות מהרגישות ביותר במדינה. גם כאשר נכנס בני גנץ לממשלה, הוא לא יצר חלופה אמיתית לשותפים הטבעיים. המבנה הגושי עמד על כנו. ישראל חייבת לצאת מהמלכודת הזאת.

הממשלה הבאה צריכה להיות ממשלה שמפלגת השלטון בה מחזיקה במוקדי הכוח המרכזיים. מי שקיבל מהציבור את האחריות להוביל את המדינה צריך לקבל גם את הכלים לעשות זאת. שותפות קואליציוניות הן חלק חשוב מהדמוקרטיה, אבל אין הן יכולות לנהל את הממשלה באמצעות איום תמידי בפירוקה.

כרגע כל הסימנים מצביעים על אפשרות של דד-לוק נוסף, מבוי סתום. ייתכן ששוב אף צד לא ישיג רוב ברור. בסופו של דבר אולי תקום ממשלה, אבל אם היא תיבנה שוב על חרמות מוחלטים ועל תלות בשותפים שאין להם תחליף, נקבל עוד ממשלה רעועה שתתפרק כעבור זמן קצר או ממשלה קיצונית ושנויה במחלוקת.

המשימה הראשונה של הפוליטיקה הישראלית בתשפ"ז צריכה להיות שבירת הגושים. להחזיר לגיטימציה להסכמות, למשא ומתן ולממשלות רחבות. יריב פוליטי אינו תמיד אויב, ושיתוף פעולה למען המדינה אינו בגידה במחנה, אם האלטרנטיבה היא עוד סבב בחירות הרסני.

לחקור את הטבח

המשימה השנייה בסיסית אפילו יותר: לחקור את 7 באוקטובר. שלוש שנים אחרי הטבח, מדינת ישראל אינה יכולה להמשיך להתעלם מהכישלון הגדול בתולדותיה. מדינה ששולחת את ילדיה לצבא חייבת להיות מסוגלת להסתכל להורים בעיניים ולהבטיח להם שכאשר מתרחש אסון בסדר גודל כזה, הוא נבדק עד היסוד.

לא רק מה קרה בלילה שלפני המתקפה: צריך לבדוק את התמונה כולה – את הקונספציה המדינית והביטחונית שנבנתה במשך שנים, את המודיעין, את בניין הכוח, את ההיערכות בגבול, את חלוקת האחריות בין הדרג המדיני לצבאי, את תהליכי קבלת ההחלטות ואת השעות הנוראות שבהן חיכו אזרחים למדינה, והיא לא הגיעה.

חקירה אינה נקמה. היא אינה כלי להפלת ממשלה וגם לא משפט שדה למפקדים. היא מנגנון בסיסי של מדינה שרוצה ללמוד ולהבטיח שהכישלון לא יחזור. בלי בדיקה חיצונית, עצמאית ובעלת סמכויות, אין גם דרך אמיתית לדעת שהקונספציות שהובילו אותנו ל-7 באוקטובר אכן השתנו.

להיעדר חקירה יש מחיר נוסף: אל החלל שבו המדינה אינה מספקת תשובות נכנסות תיאוריות קונספירציה. ראינו אותן שוב השבוע, וככל שהזמן עובר, כך הן רק נעשות מסוכנות ומתוחכמות יותר. הדרך להתמודד איתן אינה עוד ציוץ או הכחשה, אלא עובדות.

ועדת חקירה ממלכתית אינה צריכה להיות ניצחון של מחנה אחד על האחר. היא צריכה להיות הניצחון של המדינה על הכשל שלה עצמה.

שוויון בנטל

המשימה השלישית היא לבנות מחדש את החוזה הישראלי בנוגע לשאלת השירות. במשך שנים הייתה סוגיית הגיוס עוד סעיף במשא ומתן הקואליציוני. אחרי 7 באוקטובר היא כבר אינה יכולה עוד להיות כזאת.

ישראל זקוקה ליותר חיילים. מערך המילואים נשחק. משפחות משלמות מחיר עצום. צעירים עוצרים את הלימודים, הקריירה והחיים האישיים כדי לצאת שוב ושוב למאות ימי מילואים. אי אפשר לדרוש מהם שימשיכו לשאת בנטל ובמקביל להנציח בחוק פטור גורף של ציבור שלם.

אין זו צריכה להיות מלחמה בחרדים. להפך. זו יכולה להיות הזדמנות היסטורית לשלב אותם בחברה הישראלית בלי לדרוש מהם לוותר על זהותם. אותו עיקרון צריך לחול גם על החברה הערבית. לא כולם חייבים לשרת באותו מקום ולא כולם צריכים ללבוש מדים: שירות צבאי למי שיכול ומתאים, ושירות ביטחוני, אזרחי או לאומי לאחרים. אבל העיקרון חייב להיות אחד: לצד הזכויות שמעניקה האזרחות קיימת גם אחריות כלפי המדינה והחברה. זה לא יקרה ביום אחד. נדרשים יעדים מדורגים, מסלולים מותאמים, תמריצים וגם סנקציות. אבל צריך להתחיל לנוע.

מפלגות חרדיות ומפלגות ערביות שירצו להיות שותפות בממשלה הבאה יצטרכו להבין שגם כאן כללי המשחק השתנו. אחרי 7 באוקטובר נפתחה הזדמנות היסטורית לבנות שותפות ישראלית חדשה. אם נחמיץ גם אותה, ספק אם הזדמנות דומה תחזור.

לקבוע את כללי המשחק

ומעל כל אלה מרחפת שאלה עמוקה יותר: מהם בכלל כללי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית. במשך עשרות שנים הצליחה ישראל להתנהל בלי חוקה מלאה. היו חוקי יסוד, מוסכמות, איזונים והרבה מאוד דברים שפשוט "לא עושים". כל עוד היה מספיק אמון בין המחנות, המערכת הצליחה להחזיק.

האמון הזה נשבר.

המשבר החוקתי של השנים האחרונות חשף בעיה עמוקה יותר מהמחלוקת על הרפורמה המשפטית. אנחנו פשוט לא מסכימים על גבולות הכוח. מה מותר לרוב של 61 חברי כנסת לעשות? מהו חוק יסוד ומי רשאי לשנות אותו? מתי רשאי בית המשפט לפסול חוק? האם הכנסת יכולה להתגבר על פסילה, ובאיזה רוב? כיצד ממנים שופטים? ואילו כללים אסור לקואליציה לשנות רק מפני שיש לה כרגע רוב?

מדינה אינה יכולה לנהל ויכוח קיומי על השאלות האלה בכל פעם שמתחלפת הממשלה. לכן הממשלה הבאה צריכה להציב יעד לאומי:

חוקה רזה לישראל. לא מאות סעיפים שינסו לפתור כל מחלוקת בין ימין לשמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. דווקא מסמך מצומצם שיקבע את כללי המשחק הבסיסיים: אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, זכויות היסוד, סמכויות הרשויות, הפרדת הרשויות, עצמאות מערכת המשפט ומנגנוני האיזון והבקרה. וגם כלל בלתי כתוב – שחוקי יסוד הם לא משהו שמשנים בכל שני וחמישי.

בליבה צריך לעמוד חוק יסוד: החקיקה. אחרי כמעט שמונה עשורים הגיע הזמן להגדיר מהו חוק יסוד, איזה רוב נדרש לחקיקתו ולשינויו, מתי ובאיזה רוב רשאי בית המשפט העליון לפסול חוק, ואם ובאילו תנאים רשאית הכנסת להתגבר על הפסילה. המספרים לאישור חוקים כאלה צריכים להיות גבוהים ביותר – מדינה משוסעת כמו ישראל צריכה להתנהל על פי קונצנזוס רחב ביותר.

אבל העיקר אינו רק מה ייכתב, אלא גם איך. הסדר שנועד להחזיק עשרות שנים חייב להישען על הסכמה רחבה בין קואליציה לאופוזיציה.

שנת האתחול

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, ישראל אינה זקוקה לעוד שנה של ניהול המשבר. היא זקוקה לשנת אתחול.

לחקור באומץ את מה שקרה לנו. לבנות מחדש את החוזה של השוויון בנטל. להסכים סוף-סוף על כללי המשחק הדמוקרטיים. ובעיקר, לשבור את הגושים שהפכו כל פשרה לבגידה וכל שותף קואליציוני לבעל זכות וטו. ישראל זקוקה לממשלה חזקה מספיק כדי למשול ולמערכת חזקה מספיק כדי להגביל אותה. למפלגת שלטון שמסוגלת להוביל ולאופוזיציה שהיא יריבה ולא אויבת. למדינה יהודית ודמוקרטית שיודעת להגן על זהותה וגם על זכויות אזרחיה. ולחברה שבה הזכות להיות חלק מהמדינה כרוכה גם בנכונות לשאת באחריות כלפיה.

אנחנו לא צריכים לחזור ל-2016, אלא לצעוד קדימה. אנחנו צריכים להחזיר דבר אחד שאבד לנו מאז: את היכולת לשחק על כל המגרש ואת ההבנה שהשלטון הוא לא נצחי. מי שינצח יצטרך להתייחס בכבוד למפסיד, ולזכור שהגלגל עוד עלול להתהפך. ישראל צריכה לחזור לשחק על כל המגרש, ולעשות זאת לפי כללי משחק ברורים, כמעט מקודשים, שרוב גדול בציבור מסכים עליהם.

שנת מבחן – פרויקט מיוחד של כתבי N12:

במלחמה הרב-זירתית של ישראל, רק מטרה אחת הושגה | ניר דבורי

ההתרעה כבר נמסרה לנתניהו: האם השטח בדרך לפיצוץ? | אוהד חמו

"מלחמת עולם": האיום האמיתי על האוטונומיה החרדית | אלי הירשמן

הנתון שמוכיח: הילדים שלנו פשוט לא מעניינים אף אחד | יעל אודם

בין גן עדן לסיוט: למה הכלכלה במצב כל כך מתעתע | יובל שדה