החומרים שמהם עשויים מהפכים פוליטיים והיומיים שמכריעים את הבחירות

באופוזיציה מתקיים ויכוח, שנראה יותר כמשחק חברתי, מי צריך לעמוד בראש הגוש: נפתלי בנט או גדי איזנקוט. לפני פתרון החידה, נדמה לי שכדאי להתמקד בנושאי הבחירות. בטרם מעמידים את הקבוצה על המגרש – רצוי להבהיר על מה משחקים.

לצורך כך יש לנפץ את המטריצה הכוזבת של ימין-שמאל. הבחירה תהיה הפעם בין ימין קיצוני, חרד"לי, עם שתי מפלגות לא ציוניות, ובין ימין-מרכז דמוקרטי עם טוויסט ליברלי. השמאל הישראלי הוא שמאל לאומי. יאיר גולן צודק כשהוא אומר שבמונחים מערביים, אירופיים, הוא בעצם ימין. מה הוא רוצה בסך הכול? לא לספח, לא לשלוט על מיליוני ערבים.

הבחירות אמורות להיות עשויות מחומרים המייצרים מהפכים: טבח 7 באוקטובר, חוק ההשתמטות ויוקר המחיה. ישנם כמובן נושאים נוספים: העברת עשרות מיליארדים לחרדים ולחרד"לים, למתנחלי המאחזים והחוות על חשבון תושבי הצפון, הפריפריה, המיגון, מערכות הבריאות, החינוך וההשכלה הגבוהה. לכספים קואליציוניים יש מיליארדים – לשיקום בית החולים סורוקה ומכון ויצמן אין כמה מאות מיליונים. התקציב משבית את מנועי הצמיחה ומתניע את מנועי הסחיטה. הסקרים מלמדים שמרבית האזרחים משוכנעים שהממשלה דואגת לעצמה ולא לנו. שלא לדבר על ייצוג תת-איכותי – שרים וח"כים המביישים את הבוחרים – ועל שחיתות שהתנסחה פעם בסלוגן "מושחתים נמאסתם".

אני מכיר אנשי ליכוד שכשאתה אומר להם טלי גוטליב – הם חושקים שיניים ונושכים שפתיים. עידית סילמן – מכווצים את הבטן מבושה. ניסים ואטורי – עוצמים את העיניים ממבוכה. עמיחי שיקלי – נוחרים בזלזול. שלמה קרעי – מתנערים בתימהון, מה למפלגתנו הלאומית-ליברלית ולו?

מערכות בחירות מוכרעות ביומיים. כל הקמפיינים, האנרגיות, הקטטות והמשאבים, כל הג'אז הזה מתכנס ליומיים: היום הראשון הוא יום הגשת הרשימות. היום השני הוא יום הבחירות, מפתיחת הקלפיות ועד סיום הספירה. לשלוש מפלגות יש מנגנון קפיצי, נכון ליום פקודה: לליכוד, ליש עתיד ולש"ס.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

על חשיבות האיחודים תעיד הדוגמה הבאה: אגודת ישראל ודגל התורה הן שתי מפלגות שרצו ביחד וקיבלו 47 אלף קולות פחות – אך 3 מנדטים יותר מהעבודה ומרצ שרצו בנפרד. הסקרים סוקרים כעת את איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' לחוד. בנימין נתניהו לא יאפשר לסמוטריץ' לאבד קולות, אין מצב. הוא יקשור אותו לאוכף של בן גביר וישמח להיסחט על ידי בן גביר ולשלם לו פרוטקשן: לשריין 2–3 בן-גביריסטים בליכוד ולהבטיח לו בחשאי את תיק הביטחון. אין מעשה מופקר שנתניהו לא עשה ויעשה כדי לשרוד.

במרחבי האופוזיציה קשה לאתר מישהו שמסוגל למשטר את הגוש, לבצע חסימת עורקים פוליטית ולמנוע איבוד דם אלקטורלי, מישהו שיאחד את האיחודים המתבקשים ולא יותיר אף מפלגה ללא הסכם עודפים. בשביל שכך יקרה, צריך הגוש הזה להתייצב בארבעה ראשים – לא שלושה ולא חמישה – כפי שהתייצבה הקואליציה הנוכחית.

למי לא היו כאבי בטן?

שלטון מוחלף בבחירות כשהבוחרים חשים שהגיעו מים (הפעם גם דם ודמים) עד נפש. אופוזיציה לא צריכה לעשות הרבה – רק לסמן שהיא אלטרנטיבה. ממשלת בנט-לפיד התקיימה שנה וחצי. הליכוד היווה אופוזיציה זדונית, מתריסה ועוכרת אינטרסים לאומיים. תיזכרו לרגע, אם שכחתם, בדברי ההגות של מירי רגב: "אין כאבי בטן – לא על חיילים, לא על מעשי אונס, לא על נשים מוכות, לא על נכים". אבל הממשלה ההיא נפלה בגין העיוורון של בנט בבחירת אנשים – לא בשל נבזות האופוזיציה.

הביוגרפיה של איזנקוט מכילה את הרכיבים הנכונים. בן למשפחה מרובת ילדים שעלתה ממרוקו, נולד בטבריה, גדל באילת, הגיע להיות רמטכ"ל והיה הרמטכ"ל ההתקפי ביותר במרחבים ובעומקים האסטרטגיים. אין לו אריזה שיווקית אך יש בו תוכן. הוא לא מצועצע אך מגובש. לא ורבאלי אך משכיל. אלא שהוא בא לפוליטיקה רק באחרונה, היה ח"כ תקופה קצרה, לא ניהל משרד ממשלתי, לא תמרן במשא ומתן קואליציוני. לא צריך להיות מומחה לשידוכים וזיווגים פוליטיים בשביל לקבוע שיאיר לפיד חייב לחבור לאיזנקוט. לפיד, שמתברך בח"כים משובחים, יצר תקדים כשפרץ עם 19 מנדטים, בהמשך שמר על מפלגתו בתוך תהפוכות, היה ראש ממשלה וזכה בבחירות האחרונות ב-24 מנדטים. איש לא רשם הישגיות כזו לפניו. דינמיקה פוליטית, לא לגמרי מפוענחת, מקרבת אותו עכשיו לפלייאוף התחתון.

שאיפתו של אביגדור ליברמן, המנוסה מכולם, לעמוד בראש הגוש, איננה מופרכת. הוא היה בכמה משרדים, ובהם הביטחון, האוצר והחוץ. אחד המנהלים הבכירים, שעבד תחתיו ושאינו בדעותיו, אמר שליברמן היה הפתעת חייו, שבניגוד לדימויו הוא היה יסודי, חרוץ ומחויב. הוא ובנט מצויים ימינה מנתניהו והם אמורים להביא בוחרים שבוזים מהליכוד. לפי שעה, בנט מסתמן כראש הגוש. אולי משום שאנשים נותנים אמון בטייס שכבר הטיס את המטוס. אולי בדיעבד, ועל רקע ממשלת האסונות, בנט זכור פתאום לטובה וממשלתו כממשלה תכליתית, שאישרה תקציב וחוק הסדרים הגון, לחמה בפשיעה, העלתה את שכר החיילים, הגמלאים וניצולי השואה, וקראה תיגר על מנגנון הכשרות המושחת.

מסדר זיהוי בטקס המשואות

למראה הסרטון המוקלט של נתניהו לכבוד יום העצמאות, אמרתי לעצמי: לשקר אין רגליים אבל יש לו מחלקת הסרטה. אין ולא היה טבח 7 באוקטובר – רק מלחמת "תקומה", "עם כלביא" ו"שאגת הארי". ישנם חיילים גיבורים, הרוגים ופצועים, אך אין זכר לחגיגה בכנסת כשאישרו את רציפות חוק ההשתמטות ביום שבו נהרגו ברפיח ארבעה לוחמי גבעתי ושבעה נפצעו קשה. גם לא כשאישרו בכנסת את התקציב למשתמטים ביום שבו נהרגו בלבנון ארבעה לוחמי סיירת הנח"ל.

"ישראל חזקה מאי-פעם", התפאר ראש הממשלה שבתקופתו ובגין מדיניותו, נאלץ הרמטכ"ל, לראשונה בתולדות צה"ל, להניף עשרה דגלים אדומים ולהזהיר שהצבא קורס אל תוך עצמו (!). "חזקה מאי-פעם" התייהר ראש-הממשלה, שלא רק באירופה אלא גם בארה"ב רוב הציבור נגדו ונגדנו, בקרב הצעירים הרוב עצום. זו הבשורה הטובה ביותר שקיבלו אויבינו ב-78 השנים האחרונות. "החזרנו את כל החטופים עד האחרון שבהם", התרברב גיבור הספר – ליתר דיוק הנאשם – "מר הפקרה".

צפיתי בטקס ולא הצטערתי. הצפייה הייתה מבחינתי חוויה אזרחית-משטרתית מרגשת. הרגשתי כמו אזרח טוב, עד ראייה, שהתבקש להגיע לזהות חשודים במסדר זיהוי. הינה, זה הבריון שמתפרע במחאות ומאיים על המוחים. הינה, זו הגברת שמגיעה למשפט נתניהו ומקללת שופטים. הינה, זו מכרה משכבר הימים, שגידפה אותי וירקה במשפט אלאור אזריה ו/או בהפגנה נגד מערכת המשפט. היה לטקס טעם של פגישת מחזור.