בליכוד קוראים להם "שמאל בתחפושת": הגוש שיכריע את הבחירות

ביוני 2024 עמד רון פרץ מתחת לחופה וחשב על דבר אחד: איך מסבירים לכלה שהטלפון על שקט לא באמת אומר שקט. "התחתנתי תוך כדי המלחמה", הוא מספר. "טסתי לירח דבש, ואז התחיל התמרון בלבנון וקיבלתי צו בפעם השלישית. חזרתי ישר למלחמה". בתוך השגרה הזו – 170 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר – הוא תפס עצמו מחפש מילה אחת אצל הקברניטים שאוחזים בהגה הספינה. "חיפשתי את המילה 'אחריות' ממנהיג ששולח אותי לקרב. לא מצאתי".

הקש ששבר את גב הגמל, הוא אומר, היה הדחתו של שר הביטחון יואב גלנט, לאחר שסירב ליישר קו עם קידום חוק הפטור מגיוס כדי לשמר את הברית עם החרדים. "בנקודה הזו אמרתי: מספיק, עד כאן".

פרץ, לוחם במילואים ופעיל ליכוד ותיק, לא נשמע כמו "ימין רך". גם לא כמו "ימין ממלכתי" או "ימין דמוקרטי", התארים שצצים מחדש בכל מערכת בחירות. הוא נשמע כמו מה שהאנשים שאנחנו פוגשים בשבועות האחרונים מתעקשים להיות: ימין בלי התנצלות. ימין ביטחוני, לאומי, לעיתים נוקשה מהליכוד הוותיק – ובכל זאת, ימין ששוקל לראשונה בחייו להצביע מחוץ לגוש נתניהו. לא כי נהפך לשמאל. לא כי "נשבה" בידי אולפנים. אלא כי משהו נשחק עד דק.

בחודשים הקרובים נגלוש שוב, כמעט בוודאות, לתוך בריכת הבוץ של הדמוקרטיה הישראלית: תשדירי תעמולה מיותרים, שלטי חוצות מכוערים, מבול של סקרים, עימותים והשמצות, אולפנים מיוחדים והמון מילים. בתוך הרעש הזה מסתתר הקרב האמיתי: לא על ה"בייס" של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ולא על גרעין מתנגדיו – אלא על קולות מי שמוגדרים בדרך כלל "ימין רך". בין הליכוד לנפתלי בנט ולאביגדור ליברמן, ובין שתי האחרונות לבני גנץ, לגדי איזנקוט ול"מילואימניקים" של יועז הנדל. קבוצה לא ענקית, לא מהפכנית, אבל כזו שביום הבחירות עשויה להתברר כמשמעותית בהרבה מכפי שנדמה.

בימין נשמע הכינוי "ימין רך" כמו תיוג מתנשא. המרואיינים שלנו מתקנים כמעט אוטומטית: העמדות שלהם "קשיחות ובלתי מתפשרות". הם בעד רפורמה משפטית, אבל נחרדים מעלייה עם D9 על בית המשפט; בעד משילות, אבל לא בעד גימיקים ומפגנים תקשורתיים; בעד "יד קשה" מול טרור, אבל לא בעד ממשלה שמתקשה להכריע בתוך מלחמה. "ימין ממלכתי" נשמע להם מתנצל מדי, כאילו צריך להסביר למה אתה ימין.

הוויכוח הגדול הוא כמה מהם, אם בכלל, חצו באמת את הקווים. בקמפיין הליכוד התשובה חד-משמעית: אין דבר כזה. מי שמציג עצמו כימין שהתפכח הוא, לטענתם, "שמאל בתחפושת", ומעולם לא היה ימין. בליכוד גם טוענים שהמספרים מנופחים כדי ליצור מומנטום לגוש הנגדי. מנגד, בסביבת בנט וליברמן משוכנעים שהימנים שמאסו בנתניהו ושותפיו "צובאים על הדלתות". האמת כנראה באמצע: לא נהירה המונית, אבל גם לא תופעה שולית שאפשר לנפנף.

"לא אוהבים את הסגנון והרעש"

לפי נתונים שניתח מכון מדגם בראשות מנו גבע בעבור מגזין N12, המבוססים על סקר חדשות 12 שפורסם ב-8 בינואר, כ-6.4% ממצביעי גוש נתניהו בבחירות 2022 – משקל של כ-7–8 מנדטים – כבר חצו את הקווים אל הגוש הנגדי.

בתוך קבוצת העוזבים הזו, 42.2% עברו לתמוך בבנט; אחריו – באיזנקוט ובליברמן, שכל אחד מהם קולט 14.1%; ואחריהם מפלגת "המילואימניקים" של יועז הנדל עם 4.6%. גם המקור ברור: קרוב ל-58% מהעוברים הם מצביעי ליכוד; כ-23% הגיעו מהציונות הדתית ועוצמה יהודית; ועוד כ-11% מהבית היהודי.

גם בבחינה פנימית של המפלגות עצמן ניכרת תזוזה משמעותית. לפי נתוני מדגם, 17% ממצביעי הליכוד בבחירות 2022 עברו להצביע לגוש האחר, וכ-15% ממצביעי הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' ועוצמה יהודית בראשות איתמר בן גביר עשו מעבר דומה. לכאורה לא נתון היסטרי, אבל מספיק כדי לשבור תיקו בין הגושים. ובמערכת הפוליטית הישראלית, 4–5 מנדטים הם לפעמים לא רק סטטיסטיקה – הם המפתח ללשכת ראש הממשלה.

ברק הרשקוביץ, מי שניהל קמפיינים בימין והיה יועץ לראש הממשלה לשעבר בנט ומנהל הקמפיין שלו, קורא להם "המנדטים הפלואידיים". לדבריו, עוד לפני המלחמה היה אפשר לזהות תזוזה: "גם בסקרים הכי מחמיאים לנתניהו ראינו כבר אז 6 עד 10 מנדטים שלא רצו להצביע לו". לדבריו, אותם מצביעים סלדו מכך לא בגלל המחדל ולא בגלל המלחמה, אלא בגלל התחושה שהממשלה הזו באה להוסיף שמן למדורה: "הרפורמה לא התחילה במסיבת העיתונאים של יריב לוין. היא התחילה כשהקואליציה סימנה את החזרת אריה דרעי לממשלה בחקיקה, מינתה את בן גביר לשר בכיר ואת אבי מעוז לאחראי לתוכניות החינוכיות. זה ציבור שלא אוהב את הסגנון ולא את הרעש שהממשלה הזאת ניסתה לעשות מהרגע הראשון".

הרשקוביץ מזכיר תופעה שהפכה כמעט לקלישאה אחרי 7 באוקטובר: החניה הפוליטית הזמנית אצל בני גנץ. "לא בגלל כריזמה יוצאת דופן או אידיאולוגיה ימנית מובהקת", הוא אומר, "אלא כי גנץ סימל בעיניהם חזרה למרחב שפוי – ניהול שקט, פחות הקצנה, פחות כפייה דתית ופחות עיסוק בשחיתות ובדרישות של המפלגות החרדיות. איזו הפוגה קצרה מהכאוס".

המנדטים שלא מתחייבים לאף אחד

נמרוד ברוך, תושב הקריות, הוא דוגמה קלסית לנדידה הזו. כמעט כל חייו הצביע לליכוד, עד שממשלת בנט-לפיד ערערה אצלו הנחת יסוד ותיקה. "פתאום גיליתי שאפשר גם אחרת", הוא אומר. "יש ממשלה שעובדת. לא מושלמת, לא מסכימים על הכול – אבל מתפקדת. ואז עולה המחשבה: רגע, אולי לא רק הליכוד יודע לנהל מדינה". בבחירות שאחריה הצביע לגנץ, וכיום הוא מגדיר עצמו כחלק ממחנהו של נפתלי בנט. עמדותיו, הוא מדגיש, לא זזו שמאלה – "אם כבר, אולי אפילו קצת ימינה". מה שנשחק הוא האמון. הרפורמה המשפטית, פיטורי גלנט והמלחמה האיצו את התהליך: "מבחינתי, מי שפוגע בביטחון צה"ל ובביטחון המדינה בזמן מלחמה – הוא לא ימני".

ברוך מדבר בשפה של "חוזה". הוא רוצה הנהגה שמפסיקה "התנגחות בלתי פוסקת בכל מוסדות המדינה", ובעיקר כזו שמכבדת את הציבור המשרת. כאן נכנס חוק הפטור מגיוס – לא כעוד סוגיה, אלא כמעט כעלבון אישי. פרץ מגדיר אותו כקו אדום. "זה הנושא המרכזי של הבחירות הקרובות", הוא אומר. "אין משפחה בלי מילואימניק, ובזמן שמבקשים ממנו עוד ועוד – יש מי שמקבלים פטור". ברוך מתקשה להבין "איך בן גביר וסמוטריץ' מרשים לעצמם לקדם חוק גיוס שפוגע דווקא בציבור שלהם".

הכעס הזה, מעריכה חברת הכנסת יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו, אינו נחלתו של הימין החילוני בלבד. "אני שומעת את זה גם מחובשי כיפה", היא אומרת. "זה נורא מכאיב להם. הם אומרים לי בפה מלא: הצבעתי בפעם הקודמת לליכוד, הפעם אצביע לליברמן. אנשים יודעים להעריך עקביות".

כיאה לחברת אופוזיציה מהימין, מלינובסקי מתארת מציאות שמשרתת היטב את האג'נדה הפוליטית שלה. לדבריה, ספינת הקואליציה כבר טובעת, והמסר הזה חוזר אליה כמעט בכל מפגש אקראי. "אני עוברת בתחנת דלק או בסופר, ואנשים עוצרים אותי ואומרים: הייתי ליכוד, אני כבר לא סובל אותם, הם מכרו אותי".

שלושה נושאים, לטענתה, חוזרים כמעט בכל שיחה: הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית, תחושת ההחמצה בעקבות אי-פירוק חמאס מנשקו וחוק הפטור מגיוס. "ועדת חקירה מעצבנת מאוד אנשים – הם מבינים שמנסים לתפור משהו לטובתם. אי-פירוק חמאס פוגע להם בבטן הרכה, ברמה אמוציונלית. וחוק הגיוס? זה פשוט לא עובר. הם לא מוכנים למכירת החיסול הזאת".

רפי בן שטרית, לשעבר איש ליכוד מובהק וראש עיריית בית שאן, איבד ב-7 באוקטובר את בנו אלרואי ז"ל בקרב במוצב נחל עוז. מאז הוא נאבק על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. כששואלים אותו אם קיימת תנועה של מצביעי קואליציה שלא יחזרו להצביע לה – הוא לא מהסס. "אין ספק שיש תנועה גדולה", הוא אומר. "קודם כול יש 7 באוקטובר – אסון בקנה מידה היסטורי. אנשים רואים בממשלה הנוכחית אחראית במידה רבה למה שקרה".

לדבריו, אין זו הסיבה היחידה. "יש גם יוקר המחיה, חקיקה שנתפסת כמערערת את יסודות המשטר הדמוקרטי, והתנהלות לא ראויה של מנהיגים עם חקירות וכתבי אישום. מכל הסיבות האלה, אין אצל רבים שום כוונה להצביע שוב למפלגות המרכיבות את הקואליציה הנוכחית".

בן שטרית מבקש לפוצץ את הבלון של חלוקת ה"ימין-שמאל" כולה. מבחינתו, זו הבחנה ריקה מתוכן. "מה ימין בממשלה שלא הצליחה במשך שנתיים וחודשיים להכניע תנועות טרוריסטיות?" הוא שואל. "מה ימין בממשלה שתחת האחריות שלה אלפיים הרוגים, מאות אלפי מפונים ו-251 חטופים? זה לא ימין, זה פייק ימין. הממשלה הזאת היא ימין על מלא – מלא הרוגים, מלא חטופים".

סולדים מסמוטריץ', מזלזלים בבן גביר

ואולי זו הזירה שמתנהל בה הקרב על הימנים המתלבטים: מי יצליח להגדיר מחדש "ימין" מהו ומי יצליח להוכיח שהוא לא רק מגדיר – אלא מבצע.

הקמפיין של נתניהו, לפחות כלפי חוץ, ממשיך לשדר שאין בריחה. בשבוע שעבר הוא שיתף קטע מתוכניתו של יעקב ברדוגו בערוץ 14, ובו נטען שהתזוזה מהליכוד לאופוזיציה מסתכמת בפחות ממנדט וחצי. אבל מתחת לפני השטח ניכרת היערכות אחרת: בליכוד בוחנים שינוי בהרכב הרשימה, ונתניהו מתכוון להשתמש במנגנון השריונים כדי לבלום זליגה. כפי שפרסם עמית סגל, המספרים שנשקלים חריגים – תחילה דובר על עשרה שריונים, ובסביבת נתניהו העריכו כי יתפשר על כחמישה – כדי "לשדרג את הרשימה" בדמויות ביטחוניות וציבוריות שנתפסות קונצנזוס, כמו דדי שמחי ואיציק בונצל.

בצד השני, נפתלי בנט סבור שהבחירות לא יוכרעו במאבק על מצביעי המרכז-שמאל, אלא בקרב על מצביעי גוש נתניהו לשעבר שמחפשים חלופה בלי לחצות קווים אידיאולוגיים. לפי מיפוי פנימי במטה, מדובר במאגר של כ-20 מנדטים: כ-70% מהליכוד "הרגיל", והיתר מהציונות הדתית המיינסטרימית ומצעירים שהתאכזבו מהשר בן גביר.

ההערכה הזו משתקפת גם בהרכב כוחו הנוכחי של בנט. לפי נתונים פנימיים שהגיעו לידי מגזין N12, כמחצית מהמנדטים שחונים אצלו כיום, לפי הסקרים, מגיעים ממצביעים שהצביעו בבחירות האחרונות למפלגות הקואליציה – 7–8 מנדטים מהליכוד, 3 מהציונות הדתית ועוד שבריר ממצביעי בן גביר. המחצית השנייה מגיעה מגוש המרכז-שמאל – גנץ, יאיר לפיד וליברמן – אך במפלגה מעריכים שהפוטנציאל להתרחבות נוספת מצוי כמעט כולו בימין.

הסיבות לאכזבה מהקואליציה שעלו במחקר של קמפיין בנט מתנקזות לשלושה מוקדים: תחושת ריקבון והתנהלות פוליטית צעקנית ולא ממלכתית; סוגיית ההשתמטות, שנתפסת כקו אדום ערכי; והעומס הכלכלי – יוקר המחיה והדיור – שמרחף מעל הכול, במיוחד על רקע כישלון 7 באוקטובר. בהקשר הזה, בסביבת בנט מזהים גם סלידה עמוקה משותפיו של נתניהו: חוסר אמון בגורמים החרדיים, אנטגוניזם מובהק כלפי סמוטריץ' ויחס מזלזל יותר מאשר עוין כלפי בן גביר, שנתפס בעיני חלקם כרציני פחות.

מי מדבר אליהם ומי מדבר מעליהם

בישראל ביתנו מנסים לקרוץ לאותו ימין מתלבט, באמצעות מיתוגם כחלופה הימנית האותנטית והעקבית ביותר. ליברמן מבקש להיות "הליכוד של פעם" – ימין חילוני, אנטי-חרדי, בדגש על גיוס ועל "קואליציה ציונית" ללא חרדים וללא מפלגות ערביות. לא במקרה היה הראשון בגוש שדחה פומבית את אמירתו של איזנקוט על אפשרות לממשלת מיעוט של 58 מנדטים. "אנחנו אומרים את זה בפה מלא ולא מתנצלים", מבהירה מלינובסקי. "מדינת ישראל חייבת קואליציה ציונית. בלי מפלגות חרדיות ובלי מפלגות ערביות, כי רק כך אפשר לאחד את הציבור המשרת, להחזיר את האמון ולתקן את מה שנהרס כאן בשנים האחרונות. המדינה צריכה תיקון עמוק, לא עוד קומבינה פוליטית".

הנדל ומפלגת המילואימניקים מציעים לימין הרך להחליף את החלוקה לגושים בברית המבוססת על עקרונות – ולא פוסלים הצטרפות לממשלה תחת נתניהו. פרץ, עד לא מזמן פעיל ליכוד וכיום ממובילי המפלגה של הנדל, מנסח כך את תשתית היציאה מהפלונטר: "חוק גיוס אמיתי עוד לפני הרכבת הממשלה הבאה, ועדת חקירה ממלכתית וממשלת אחדות ציונית". מכאן הוא מציב סולם ערכים אחר, כזה שאינו מתיישר עם החלוקה הפוליטית המוכרת. "המצביעים של יאיר גולן הם אלה שנלחמו איתי כתף אל כתף בשנתיים האחרונות. הציבור החרדי לא היה שם לתת לי גב".

גם גנץ, שבסקרים האחרונים מתקשה לעבור את אחוז החסימה, חותך לימין ומחזר אחרי האלקטורט שמחוץ לאזור הנוחות הפוליטי שלו. "תם עידן החרמות", הוא אומר ומבהיר שאינו פוסל ישיבה בממשלה גם עם נתניהו – כל עוד לא יהיה תלוי בקיצוניים. המסר "בלי רע"ם ובלי בן גביר" מיועד בדיוק לאוזנו של המתלבט ומבקש להוציאו ממחנה הרק-לא-ביבי (רל"ב) אל מרחב הימין-מרכז הממלכתי.

וסמוטריץ'? הוא מבקש להשיב אליו את אותם מנדטים "רכים" מהבחירות הקודמות באמצעות המסר הישן: ימין מול שמאל. אלא שהשותפות עם חרדים והזיהוי עם הכשרת הפטור מגיוס – בדיוק מה שמדליק את המתלבטים – הופכים את הטריק לאפקטיבי פחות.

הפחד מללכת ימינה ולהגיע שמאלה

אבל יש עוד קו אדום שנמתח מעל כולם – ולעיתים חזק מכל השאר גם יחד: הפחד לחזור לניסוי הכושל של ממשלה הנשענת על רע"ם, והחשד שמהלך שמתחיל ימינה מהמרכז עלול להסתיים בפועל בהטיה שמאלה בגלל הרכב הקואליציה. הרשקוביץ מגדיר זאת כנקודת השבירה של רבים מהמתלבטים. "אנשים אומרים לעצמם, אני מוכן לקחת את הסיכון, לשבת עם אנשי שמאל, לעשות פשרות", הוא אומר, "אבל אם פירוש הדבר הוא ללכת יחד עם מפלגה שמייצגת את האחים המוסלמים, או לתת משקל משמעותי ליאיר גולן – אז עולה השאלה אם זה לא סיכון גדול מדי".

גם נמרוד ברוך אומר זאת במפורש: "אחרי 7 באוקטובר אני חושב שאי אפשר לשבת עם רע"ם, וגם לא להישען עליהם מבחוץ. אני כן חושב שיש להם מקום בחברה, וצריך לדאוג לחינוך, לרווחה ולטיפול בפשיעה – כי בסופו של דבר האלימות שלא מטופלת חוזרת אלינו. מי שמשתולל היום בכפרים ויורה בתוך הציבור שלו, מחר מגיע גם לעסקים שלנו ולפרוטקשן. אם נותנים לזה לגדול בלי מענה, זה יוצא החוצה בכל הכוח. לכן, מבחינתי, לדאוג לאוכלוסייה הערבית זה אינטרס של ביטחון המדינה. אבל אני לא חושב שצריך לשבת איתם. זה ברור לכל מצביע ימני".

בגוש האופוזיציה מבינים כי הקו האדום של מצביעי הימין המתלבטים ברור וחד: הם אינם מוכנים להכתיר ממשלה שנתפסת בעיניהם ככזאת שמושכת שמאלה. הם יכולים להשלים עם נוכחות של יאיר גולן כשותף זוטר בקואליציה, לא מעבר לכך, בוודאי לא בעמדות מפתח כמו ביטחון או משפטים. בכל פעם שיו"ר הדמוקרטים מציג עצמו כמי שינווט את הממשלה הבאה, הם סותמים את האף וחוזרים לחללית האם.

ההבנה הזו מסבירה למה בנט מתעקש להדהד שוב ושוב: ממשלה בראשותו לא תכלול מפלגות ערביות ולא-ציוניות. היא תישען על מפלגות ציוניות בלבד, גם אם מגוונות בהרכבן, והוא זה שיחזיק בהגה. כדי למשוך את הימנים המתלבטים, מאמינים במטה בנט, הם חייבים להיות בטוחים בדבר אחד: שראש הממשלה הבא יגיע מהמחנה שלהם, ולא יהיה תוצר של פשרה גושית שתסיט את הכוח שמאלה.

מכאן נגזרת גם הפעילות בשטח. מטה בנט ממקד את מאמציו בערים המזוהות עם הליכוד: אשדוד, אשקלון, נתניה, קריית שמונה, באר שבע, דימונה וכרמיאל. לא קהלים "קלים", אלא חדירה מכוונת ללב המגרש הימני. גם אם בליכוד ה"ביביסטי" המובהק הסיכוי שלהם נמוך, במעגלי הליכוד הרך – ההערכה שלהם היא שניתן לגרד עוד 6–7 מנדטים שיטו את הכף.

"אם נדבר על מנהיגות וביטחון – נתניהו ינצח"

וכאן חוזרים המספרים של מנו גבע: כאשר כ-17% ממצביעי הליכוד מ-2022 וכ-15% ממצביעי הציונות הדתית ועוצמה יהודית כבר זזים אל מחוץ לגוש, ברור שההכרעה שלהם לא תיפול על חיבה אישית למועמד כזה או אחר, אלא על השאלה איזה סדר יום יכתיב את מערכת הבחירות. "אם מערכת הבחירות תהיה על מנהיגותו של נתניהו ועל ביטחון – הוא ינצח", סבור הרשקוביץ. "אין פה שאלה. אבל אם סדר היום הציבורי יהיה מי משרת את המדינה ואת מי המדינה משרתת – ומתוך זה נגזרים נושאים כמו הגיוס, השוויון בנטל ויוקר המחיה – אז יש סיכוי גדול מאוד שהוא לא ינצח".

הרשקוביץ טוען שגם בליכוד מבינים שחוק גיוס "מרוכך" הוא הימור מושכל: ייתכן שיוכלו למסגר אותו כסביר ומאוזן, אבל בשטח עלולות להתפרץ תחושות עמוקות של עייפות, תסכול וכעס בקרב הציבור המשרת. ובכל זאת, הוא מעריך, יעדיף נתניהו לשלם מחיר אלקטורלי בקרב הימין המתלבט ולא לערער את שלמות הגוש. "מבחינתם, לאבד מנדטים זה פחות מסוכן מאשר לאבד את החרדים ולהכניס את הגוש למשחק פתוח מחדש".

כששואלים את רפי בן שטרית אם הוא מצא בית פוליטי חדש, הוא עונה בכנות: "אני כרגע לא רואה שום מפלגה שאני באופן אישי יכול להתחבר איתה, אבל יכול להיות שעם הזמן תקום מפלגה כזאת. הדבר היחיד שברור לי הוא שאני לא אתמוך בשום מפלגה שהייתה שותפה לממשלת 7 באוקטובר. יש כאן אחריות, והאחריות הזאת לא נלקחת. אם הייתה קמה ועדת חקירה ממלכתית והייתה הכרה בכשל – אולי הייתי עושה שיקולים אחרים. אבל כל מה שאנחנו רואים זה בריחה מאחריות, טיוח וניסיונות להאשים אחרים. במצב כזה, מבחינתי, אין להם מנדט להמשיך".