מי שחי בישראל באותם ימים לא יכול לשכוח את היום שבו אושר בממשלה הסכם אוסלו - מהימים הבודדים באמת שאפשר להגיד שבהם הכל השתנה. רק כמה ימים קודם לכן ערפאת, מנהיג אש"ף, היה אויב מר. אבל בקצב מסחרר, הוא הפך שותף לשלום.
לקריאת הפרוטוקול המלא - לחצו כאן
שנה קודם אישר ראש הממשלה יצחק רבין את החיסול האחרון של איש אש"ף, אבל, ממש היום לפני 30 שנה התכנסה הממשלה לאשר את הסכמי אוסלו, ההכרה בארגון כמייצג הלגיטימי של העם הפלסטיני ונסיגה מעזה ויריחו. "אם אני אלך לימים אחרים, ב-1948 בן גוריון קיבל את תוכנית החלוקה. הוא היה שמח עליה, אבל גם היה מודאג עד עמקי נשמתו", אמר חיים רמון, שהיה באותו הזמן שר הבריאות בממשלת רבין. "אני חושב שזה גם היה המצב כאשר חתמנו את הסכם אוסלו".
אריה דרעי, ששימש באותה ממשלה כשר הפנים ואחר כך כחבר כנסת, סיפר כי "בשעה 18:00 בערב קיבלתי הודעה שיש ישיבת ממשלה בשעה 20:00 בערב, ושאם אני רוצה לראות את הסכמי אוסלו, שאף אחד לא ידע אז מה הם". לדבריו, "האווירה היתה חגיגית מאוד. היה שם את מרצ, זו היתה ממשלה מאוד יונית. רבין היה יותר רציני".
"זה הסכם לא פשוט. ברור שלו אנחנו היינו מנהלים את המשא ומתן עם עצמנו, הניסוחים היו הרבה יותר טובים", אמר רה"מ דאז רבין בפתח ישיבת הממשלה שבה נחתם ההסכם. "מה בעצם היו האלטרנטיבות שלנו? אחת - ללכת עם הסורים. זה עדיין לא סגור בשלב הזה, שאפילו תמורת נסיגה כוללת נקבל שלום במובנים שלנו. ויש את הנושא הפלסטיני, שברור שמדובר בהסדר ביניים, וברור שהפעם המשא ומתן לא היה עם המשלחת (בוושינגטון) כי המשלחת היא רק פסאדה לפקסים ולטלפונים לתוניס".
רבין הדגיש כי "היה ברור שתוניס ובמיוחד ערפאת, אם לא יהיה מעורב במשא ומתן - הוא לא יאפשר שום התקדמות". לדבריו, "כוח הווטו שלו הוכח מעל לכל ספק, כוח הדליברי שלו - רק העתיד יוכיח". הוא ציין כי עם הפלסטינים התהליך הפיך, בעוד עם הסורים המצב שונה. "ההתיישבות היהודית, בעיקר באזורים הצפופים, סיבכה את החיים - זו הייתה המטרה הפוליטית שלה", אמר רבין בהמשך. "זו הייתה התיישבות פוליטית ולא ביטחונית, בלי שום תרומה ביטחונית".
שר החוץ שמעון פרס דיבר אחריו. "אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: נניח שאש"ף ייעלם, מה יהיה אז? עם מי נדבר? על מה ננהל משא ומתן? עם מי ננהל משא ומתן?", תהה. "אני רוצה לדבר בגילוי לב. ממה חששנו? שהם יתחילו עם עניין ההתנחלויות. יהודה ושומרון זה לא ימית, ושנת 1993 היא לא שנת 1982. להוציא היום עשרות אלפי מתנחלים - לפי דעתי, זה היה מביא אותנו למצב בלתי אפשרי, גם מוסרית וגם פיזית". הוא הבהיר כי "הם הסכימו שההתנחלויות תשארנה כפי שהן, גם ברצועת עזה".
פרס הוסיף: "תן לו (לאש"ף) נשק, תן לו משטרה. תראה איזה מצב אבסורדי: מאש"ף אתה לוקח את המשטרה, לחמאס אפילו אתה משאיר כמה אקדחים. הרי זה לא חשוב כמה אקדחים יש לו, גם חשוב מי מוכן יותר לירות ולהרוג. עכשיו הודיע ג'יבריל בפומבי שהוא הולך להרוג את ערפאת. גם כאן זה משחק באש. אש"ף במצב נורא, הם נשארו בלי כסף, בלי נשק, בלי ידידים".
לא רק אזרחי ישראל הוכו בהלם, גם הצבא. "ההסכם הזה נעשה מעל גבו של הצבא", הסביר חיים רמון. "בהסכם הזה לא היו מעורבים אנשי צבא, כפי שהם היו מעורבים בכל ההסכמים עד אז ומאז. הם קראו את ההסכם כמעט ביחד עם השרים". בפרוטוקול בממשלה היונית ביותר בתולדות המדינה, עם העבודה ומרצ כמעט על 60 מנדטים בכנסת, מילא הרמטכ"ל את תפקיד האופוזיציה.
"אהוד ברק, שהיה רמטכ"ל אז, ישב לידי וכל הישיבה טרח לדבר איתי בשקט שההסכם מסוכן שיש שם חורים יותר מדי גדולים מגבינה שוויצרית וזה הסכם שהוא יפגע בביטחון המדינה", אמר חה"כ דרעי, ששימש כשר בממשלה בזמן אישור ההסכם. ברק הלם והלם בהסכם, הזהיר מהחורים ב"גבינה השוויצרית", שחלקם אסורים בפרסום ל-90 שנה.
"לא שיתפתי את הצבא בכל השלבים הללו מסיבה פשוטה: הבעיה בעיקרה היא פוליטית וההכרעה היא פוליטית", הסביר רבין, אך ברק המשיך להזהיר: "אני מבחין בבעיות קשות ביותר ביישום רכיב הביטחון בתוך ההסכם הזה, הן בשלב של עזה ויריחו והן בשלב היותר רחוק". הוא ציין כי "יש כבר שוטרים פלסטינאיים שעברו אימון בירדן, הם עשויים להביא אנשים נוספים, כולל אנשים עם רקע של השתייכות לארגונים צבאיים או פרה-צבאיים פסלטינאיים".
"איני יודע איך מתאמים עם המשטרה הפלסטינאית כניסה של חיילי גבעתי לג'בליה, כדי להוציא אותם", המשיך הרמטכ"ל ברק. "אני מזכיר רק שיהיו בחברה הפלסטינית אלמנטים קיצוניים שיהיה להם עניין פעיל לנסות לטרפד את ההסכם הזה ואת ההבשלה". ראש הממשלה רבין השיב: "כולל בחברה הישראלית, אבל זה לא עניינך".
ברק המשיך באזהרות. "כשיהיה לנו מידע על מבוקשים בג'בליה או על התארגנות של פיגוע בתוך אחד ממחנות הפליטים, לא יהיה פשוט להגיע לפעולה אפקטיבית מולו", אמר הרמטכ"ל דאז. "יש תמיד סכנה שדרגי השדה במשטרה הפלסטינית ידליפו או יהיו חדורים במקורות מתוך גורמי הפיגוע". האזהרות הביטחוניות, שלימים התגשמו במלואן, לא פגעו בחדוות הניצחון של מרצ.
המפלגה בת תריסר המנדטים שהמריצה את רבין להסכמי אוסלו חגגה את מה שנראה אז כניצחון היסטורי על הימין, לכבודו התאחדו אפילו היריבים המרים במפלגה - יוסי שריד ושולמית אלוני. "אם אנחנו לא נגן על ההסכם הזה, אני לא בטוח שיימצאו להגנתו הרבה מתנדבים", הצהיר השר דאז לאיכות הסביבה יוסי שריד. "בוודאי שהשאלות שנשאלות כאן הן לגיטימיות ואולי אפילו הכרחיות, אבל אנחנו יודעים מניסיוננו שגם אם דברים מדוייקים לא יוצאים, האווירה יוצאת", הוסיף שריד. "אם העניין הזה קורס אז אני לא רואה יותר פרוספקטים לשלום".
שריד פנה לרמטכ"ל באותה ישיבת ממשלה, ואמר: "אי אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו. מצד אחד, זה הישג שלא נעקרה אף אחת מההתנחלויות - ויכולה היתה להיעקר, אולי בעזה, ומצד שני אחר כך לומר שההתנחלויות מסבכות את המצב". שולמית אלוני, שרת החינוך דאז, אמרה דברים ברוח דומה. "לנושא הביטחוני ניתנו תשובות מקסימליות בהסכם כפי שהוא מובא פה, ואני חושבת שהוא מכוסה מכל צד ואינו צריך לעורר הרגשה שאנו מסכנים פה יותר מאשר האלטרנטיבה".
אורה נמיר מדברת על היעדר הבהירות בעניין עתיד ירושלים. רבין: "אורה, למה לא הולכים לפתרון הקבע מיד? בגלל דבר אחד ירושלים. העלאת עניין ירושלים זה פיצוץ אטומי עם תחילת המו"מ, מי שלא מבין את זה לא מבין את הא' ב' במו"מ עם הערבים". נמיר: "יצחק, יכול להיות שאני לא מבינה א'-ב' אבל כך אני חושבת". פרס: "אורה תסלחי לי, עם כל הכבוד לך רבין אמר שידונו על הריבונות, על הכול, והוא לא מצא צורך להצטדק. אני לא מבין למה אנו צריכים". נמיר: "שמעון, אפשר לא לקבל את דעתי". פרס: "אני לא מקבל". נמיר: "אפשר לומר לי שאני לא צודקת". פרס: "זה מה שאני אומר לך". נמיר: "אתה לא שומע איך אתה אומר לי". פרס: "אני אומר לך בקול כי פשוט לא שומעים היטב".
בישיבת הממשלה סוכם שיש לנהוג סובלנות כלפי מפגיני הימין, אם כי מהפרוטוקולים נראה שזה לא ממש מדויק. בתוך החדר שמעו היטב את ההפגנה הסוערת מבחוץ, ראשונה בסדרת מחאות שתהפוך לגדולה עד אז בתולדות המדינה. "הדבר האחרון קשור למאבק של הימין", אמר השר חיים רמון בישיבת הממשלה ההיא. "אני בהחלט חושב שצריך להקפיד על כך שלא זו בלבד שזכותם להפגין וזכותם לנקוט בכל האמצעים הלגיטימיים, אלא שהממשלה תבטיח את זכותם זו", הוסיף.
"לא צריך להגזים", השיב רה"מ רבין. רמון התעקש: "אני מציע להגזים, מכיוון שזה קרב על דמוקרטיה, וצריך לאפשר לאזרח להפגין באמצעים לגיטימיים, והשלטון צריך לאפשר לו לעשות זאת". רבין השיב: "אבל לא הטרדות בלתי פוסקות. הבעיה היא מה זה אמצעים לגיטימיים". ממרחק השנים, אמר רמון כי "רבין היה חייב להכיל את ההטרדות האלה, והוא הכיל אותן. הוא לא ביקש אפילו לתגבר. פעם נסעתי איתו ברכב , ומהרכב ליד יוצא מישהו ויורק על הרכב. דברים שהיום נשמעים בלתי אפשריים זה לא נעים, אבל היה צריך להכיל".
שר המשטרה והאנרגיה משה שחל: "אתמול קרה מקרה שבו זרקו רימון הלם על ביתו של השר דרעי. גם אחרי שמיעת הדברים בכנסת, יש אווירה שבה נשמע טון, שהאזרח יכול לפרש אותו כהסתה ברורה גם להפקרת דמם של אנשים... הופעתי היום ב"ערב חדש" עם נתניהו, הוא אמר: נעצור את התהליך, ויש בכוחנו לעצור אותו. האיש השומע את הדברים האלה מתרשם התרשמות ברורה שכאן מותר לעשות הכל".
רבין: "כדי לעדכן אתכם, שני חברי כנסת התיישבו בבית כנסת ביריחו, ביניהם רפול". רמון: "זו הפעם הראשונה שהוא בבית כנסת מזה הרבה שנים, אולי לראשונה בחייו".
האופוזיציה להסכם בתוך החדר היתה קטנה ושקטה בהרבה מזו שבחוץ בהנהגת בנימין נתניהו בן ה-43. "אני באמת מקנא בחברים שתמיד תמכו במו"מ עם אש"ף, כי היום בשבילם זו חגיגה וכמעט שאין להם ספקות", אמר שר הכלכלה והתכנון דאז, שמעון שטרית. "אני התייסרתי, ואני עדיין מתייסר. לשאלה אם ההסכם הזה הוא הפיך, אינני חושב שההסכם הזה הפיך כל כך מהר".
אחרי 30 שנה, אמר שטרית כי אם היה מצביע היום - היה מצביע בעד. "האופציה של להצביע נגד לא היתה קיימת משום שמאז לא נתניהו ביטל, לא שרון ביטל, לא אולמרט ובטח לא ברק", הבהיר. בשעת לילה מאוחרת, כשהעיתונים כבר הודפסו, הגיע תורו של האיש שכולם חיכו למוצא פיו: שר הפנים אריה דרעי, בן ה-32, שהיה היחיד שלא נחשב לאיש שמאל, ובעיני רבין תמיכת המפלגה הייתה מכריעה להרגעת הימין.
לדרעי זו הייתה ישיבה היסטורית מעוד סיבה - בג"ץ יורה בתוך ימים על פיטוריו בשל התגבשות כתב האישום נגדו. דרעי עדיין לא ידע שלחדר ישיבות הממשלה הוא ישוב רק אחרי 22 שנה. "קשה לי מאוד לדבר. הייתי צריך כוחות מיוחדים כדי לבוא לישיבה", אמר דרעי בישיבת הממשלה הדרמטית. "באתי מפני שכולם יודעים, מה חשיבותו של השלום בעיני הרב עובדיה יוסף. בקרב הציבור שאותו אנו מייצגים, שהוא ציבור די ימני, שארץ ישראל והאתרים הקדושים שם חשובים לו רגשית. לציבור הזה קשה מאוד לקבל זאת, בפרט כשהוא לא רואה בעיה ביטחונית", הסביר אז השר דרעי שהחליט לבסוף להימנע בהצבעה.
"בינתיים יש רק ויתורים שלנו, והימין מנצל זאת בצורה חזקה מאוד", המשיך דרעי בדבריו בישיבת הממשלה. "לטובת הנושא שאתם מאמינים זו, צריך ללכת על קונצנזוס. אין זו בושה לומר: הלכנו ויישמנו את הסכם קמפ-דיוויד של בגין. זה לא מבוא למדינה פלסטינית. תתאפקו", הפציר השר הצעיר בחברי הממשלה. "אנו נימנע, לא בגלל שאנחנו נגד ההסכם, אלא בגלל שלא נוכל לקחת חלק באחריות הקולקטיבית לגבי המשך המו"מ".
היום, דרעי מתבטא יותר בנחרצות: "אין לי ספק שאחרי 30 שנה, ואחרי ששמענו את הרב עובדיה יוסף אומר לפני שהוא נפטר 'אני שלום מדבר - הם על המלחמה'. כשהוא ראה את האינתיפאדה השנייה ואת כל הדם שנשפך, אין לי ספק שהיום ההוראה שלו הייתה חד משמעית להצביע נגד ולא לתת להם להיכנס לארץ".
כשיצאו השרים אל הלילה הסתווי אחרי אישור הסכם אוסלו, הם ידעו שישראל לא תהיה עוד שהייתה. ספק אם אפילו הם שיערו שראש ממשלה יירצח על ידי יהודי, שאלף ושלוש מאות ישראלים יירצחו בידי פלסטינים, שהסערה הנורווגית המושלמת הזו לא לגמרי תשכך גם שלושים שנה אחרי.