כמו במלחמת יום הכיפורים, גם היום, אותה החבורה, שחבריה כיום בני למעלה מ-70, מרגישה שקיבלה צו התייצבות לשדה הקרב. אלא שהפעם הטנק בצומת קפלן שבתל אביב ולא ברמת הגולן או במדבריות סיני. "אם לא היינו מנצחים ב-73', אין מדינת ישראל. אם אנחנו הפעם לא ננצח, חס וחלילה, אין מדינת ישראל", קובע דורון שני (שטרנגר), שלחם במלחמת יום הכיפורים.
דיין השתמש אז במונח "הולך לנו הבית השלישי", תחושה שרווחת גם היום בקרב המפגינים. לא סתם בחרו לוחמי 73' להעלות על נס, תרתי משמע, את המושג שטבע דיין. בימים הראשונים של הלחימה שבה היה נראה שהכול אבוד, תיאר אז דיין את המצב: "המלחמה הזאת קשה, מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים".
המלחמה הייתה לא רק טראומה לאומית אלא גם הטראומה האישית של דיין שהיה שר הביטחון דאז, שהגיע למלחמה איש צבא נערץ, אבל גם שנוי במחלוקת; תרמו לכך הרומנים מחוץ לנישואים וגנבות הארכיאולוגיה. אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים נתפס ככל יכול, וכמו המדינה, הרגיש זחוח, חסין מפגיעה, בטוח בעצמו. הוא הפך לאדם מפורסם בעולם, אהוד, סמל הישראליות המנצחת - גם בגלל הרקורד הקודם וגם בגלל הרטייה על העין.
"בכל חנות צילומים בעולם, היית רואה תמונה של משה דיין והגיעו שקים של מכתבי נשים מכל העולם, חלק גדול מהן שלחו גם תמונות, שפשוט הציעו את עצמן לדיין. 'קח אותי, קח אותי'", מתאר פרופ' מיכאל בר זוהר, שהיה דובר של משה דיין בהיותו שר הביטחון.
אולם המתקפה המצרית והסורית ביום כיפור 1973 תפסה את ישראל בהפתעה. רבות דובר על מחדל המודיעין, על הקונספציה, על ההחלטה שלא לגייס מילואים למרות ההתראות. על דבר אחד אין ויכוח, המכה הראשונה תפסה את צה"ל לא מוכן. למרות זאת דיין, אולי בגלל ההיבריס, נשמע באותו הערב כאילו מדובר ביום השביעי של מלחמת ששת הימים: "זה פחות או יותר כפי ששיערנו שיהיה היום הראשון של הקרב, שאותו הקרב שהוא ייגמר בניצחוננו תוך כדי הימים הקרובים".
"הטעות של דיין הייתה שחשב כי הכוח הסדיר שנמצא בתעלה יכול לעצור את הצבא המצרי", טוען העיתונאי ומחבר הספר "מלחמת יום כיפור -זמן אמת", רונן ברגמן. "500 חיילים שנמצאים על גדות התעלה, גדוד 78 מול עשרות אלפי חיילים מצרים וכמויות מטורפות של טנקים וארטילריה ומטוסים, איזה סיכוי יש להם?".
אחרי היום הראשון שבו היה דיין באופטימיות מטורפת, הוא הגיע להבנה שבסיני איבדנו שני שליש מהטנקים שלנו ודרום רמת הגולן נפלה בבוקר של ה-7 באוקטובר. באיזשהו שלב אמר: "ייגמרו לנו החיילים, צריך לגייס את כולם", שבר שביטא מצוקה אמיתית.
דיין נכנס למצב נפשי קשה, למרה שחורה. השאלה העולה ממצבו היא עד כמה זה השפיע על צה"ל ועל קבלת ההחלטות, כשגם בתוך בור הפיקוד העליון מפיו של שר הביטחון, בוקע הייאוש. גולדה, שהבינה שמי שאמור לעודד את העם - עושה בדיוק ההפך, אסרה עליו להופיע יותר במסיבות עיתונאים. "אנחנו צריכים עכשיו להמשיך וללחום בחירוף נפש, בגבורה ובאמונה, כעם שיודע שנלחם על חייו, ואנחנו נלחמים על חיינו", הוא נשמע אומר בהמשך הלחימה.
"הוא נכנס לפיק ברכיים, לאובדן עשתונות, הוא פשוט התפרק לחתיכות. עד רמת היסטריה, עד רמת פניקה", אומר אמנון אברמוביץ', פרשן חדשות 12. את תחושת הנכאים היה קשה להסתיר לא רק משרי הממשלה או אלופי המטכ"ל, לא רק מהעם שבעורף. המורל הירוד של דיין הגיע גם לחיילים שנלחמו בחירוף נפש בחזית.
אל"מ במיל' איתמר צ'יזיק, שהיה קצין מודיעין צעיר בשריון, עמד ליד המסוק ולא ציפה לשמוע מדיין את המילים שנלחשו עד אז רק בחדרי חדרים. "דיין אמר: 'המצב חמור עד כדי בית שלישי'", הוא משחזר.
יוסי גולן שהוצב באום חשיבה במלחמה, נזכר: "חבר ששירת איתי בפלוגה אמר לי: 'יוסי, תשמע, אל תשאל מה קורה, דיין מדבר פה על חורבן בית שלישי'. כששמעתי את זה מפי אוטוריטה כזה של שר ביטחון, זה היה נורא, זה היה מזעזע, זה היה מפחיד. הלכתי לצוות שלי וסיפרתי להם את זה, הם היו באמצע ארוחה. לקחו כולם את הצלחות והעיפו את זה למטה מההר שם לתהום. זה היה אחד הרגעים הנוראיים שם".
על פי פרסומים זרים, דיין שקל להכניס למשוואה גם את האופציה הגרעינית והעלה את ההצעה בתום ישיבת ממשלה. משה דיין מגיע לדלת, ואומר: "חשבתי שמכיוון שהמצב הוא רע מאוד, כדאי שנכין להפגנה גם אופציה גרעינית". גולדה, על פי העדויות, התנגדה, אבל עד היום רוב ההיסטוריונים מעריכים שזה היה בעיקר תרגיל לייצר לחץ על האמריקאים, מסר לוושינגטון שאומר שאם לא ישלחו סיוע צבאי - המלחמה יכולה לצאת מכלל שליטה.
לבסוף רכבת אווירית עם תחמושת הגיעה מארצות הברית לישראל, אבל עד שזה קרה, משה דיין ולא רק הוא, היו משוכנעים שהמצרים בדרך למרכז הארץ. "המצרים בכלל לא התכוונו להתקדם, זה הדבר שההנהגה הישראלית לא הבינה מה סאדאת רוצה", מסביר ברגמן.
אחרי כמה ימי לחימה, כשבזירה הצפונית נבלמים הכוחות הסוריים וגם בזירה בסיני החלו מתקפות הנגד, דיין כבר מבין שכנראה לא מדובר עוד בחורבן הבית. הצבע חוזר לפניו למרות המספרים הבלתי נתפסים של הרוגים ופצועים.
ב-24 באוקטובר, 18 יום אחרי שהחלה המלחמה, נכנסה הפסקת האש לתוקף. היישוב מנה אז 3 מיליון ורבע תושבים, 2,670 הרוגים ויותר מ-7,000 פצועים - תוצאה קטסטרופלית. "האצבע המאשימה הופנתה עליו", מתאר אברמוביץ'. "הייתה אליו עוינות בלתי רגילה. הוא הפך להיות מגיבור לטרגדיה".
ועדת אגרנט שחקרה את מחדלי המלחמה אמנם לא הטילה את האחריות על הדרג הפוליטי, אבל הציבור לא שכח ולא סלח. כמה חודשים אחר כך, בעקבות הלחץ הציבורי, דיין מתפטר ביחד עם גולדה. "האיש הזה לא רצה לגמור את הקריירה הפוליטית שלו כמו בן גוריון. הוא רצה להוסיף איזשהו פרק לחיים שלו. הסכם השלום במחצית השנייה של שנות ה-70 הוא תיקון שלו", מעיד פרופ' בר זוהר. דיין עשה זאת כשר חוץ בממשלתו של מנחם בגין שם לקח חלק פעיל בהסכמי השלום עם מצרים. אבל גם זה לא ניקה ממנו את תדמית גנרל המלחמה, את הכתם.
היום, 50 שנה אחרי, נאבקים ונלחמים על דמותה של המדינה. "לדור שלנו, לדור יום כיפור, יש חשבון דמים עם גולדה ודיין", אומר אברמוביץ'. "אבל בהשוואה להיום אני אומר זאת כך: ב-1973 אויבינו קמו עלינו, וב-2023 זה הכול מעשה ידינו. אז האויב היה חיצוני. היום מי שמאיים על המשך קיומה של מדינת ישראל זה גורמים פנימיים מתוך שיקולים אישיים".