40 שנה חלפו מאז אותה פרישה דרמטית, בה בפתח ישיבת ממשלה הודיע מנחם בגין לשרים במפתיע שאינו יכול עוד. אבל הסימנים היו שם קודם, בשנה שקדמה: ההסתגרות בבית, הלו"ז הריק, המצב הנפשי והפיזי הירוד והיועצים שנאלצו לקבל בשבילו את ההחלטות. האנשים הכי קרובים אליו מספרים כעת על ראש ממשלה שכבר לא תפקד - מבלי שאף אחד בציבור ידע על כך.
בגין כיהן בתפקיד ראש הממשלה במשך 6 שנים ו-3 חודשים, כאשר ההדרדרות במצבו החלה להיות מורגשת לקראת סוף כהונתו. עם זאת, אנשים שהיו בסביבת עבודתו מעידים כי מצבו לא היה מזהיר גם עם כניסתו לתפקיד. "מנחם בגין הגיע לראשות הממשלה כשהוא אדם חולה, אדם עם בעיות בלב. אני מעז לומר, אדם גם עם בעיות נפשיות מסוימות", סיפר ל"חדשות סוף השבוע" שמעון שיפר, הפרשן המדיני של "ידיעות אחרונות".
רצף אירועים קשה מנשוא
מזכיר הממשלה דן מרידור ועזריאל נבו המזכיר הצבאי היו קרובים לבגין במיוחד, וליוו אותו מדי יום כראש ממשלה. הם מעידים כי אחת התקופות הקשות ביותר עבור בגין, בה ניכר כי מצבו הנפשי החריף, הייתה מלחמת לבנון הראשונה. "המלחמה דרדרה את מצבו הנפשי, הביאה אותו לדיכאון נורא. לקבל כל הזמן ידיעות על הרוגים, ועוד הרוגים ועוד הרוגים...", משחזר נבו. "אני הייתי האיש שצריך לבשר לו את הבשורות. אני זוכר ששמחה ארליך, שאז היה סגן ראש הממשלה. קרא לי ואמר: 'עזריאל, אתה הורג את מנחם. ההודעות שאתה מוסר לו כל יום - הורגות אותו'".
מחוץ לביתו נתלו שלטים ובהם נכתב: "בגין רוצח!". הוא ראה מדי יום את ההפגנות נגד המלחמה ואת השלט שהציג את מניין ההרוגים המתחלף אשר הוצב ליד ביתו בבלפור. "הוא היה מגיע בבוקר מותש. ראיתי את העצב הולך ומשתלט עליו. יותר התכנס בעצמו ונהיה עצוב. הוא ראה את עצמו אחראי כראש ממשלה".
הטבח בסברה ושתילה, ועדת כהן אליה הגיע כנחקר, המצב הכלכלי המידרדר; אלה בוודאי לא עזרו למצבו הנפשי. אבל באותה תקופה נחתה עליו מכה נוספת: בזמן ביקור מדיני בארצות הברית הוא מתבשר שעליזה, רעייתו האהובה, נפטרה. כל מי שהיה שם העיד על השבר הגדול בחייו. "הוא לא סלח לעצמו עד יומו האחרון שלא היה לידה בשעה שהיא נפטרה מן העולם", המשיך שיפר. "ההופעות שלו הפכו נדירות מאוד. ישיבות הממשלה בעצם היו לו מאוד מאוד לעייפה". את דבריו חיזק נבו: "היה לו קשה מאוד. ראיתי בן אדם שוקע ככה, בתוך עצמו. הוא הלך ונעלם".
ראש הממשלה כבר לא כתמול שלשום
"הסימנים של הדיכאון התחילו להיות מאוד מאוד ברורים", טוען ד"ר עופר גרוזברד, פסיכולוג קליני, ידיד משפחתו של בגין ומחבר הספר "מנחם בגין - דיוקנו של מנהיג". לא רק אחרי מלחמת לבנון ואחרי פטירתה של רעייתו החלו להתעסק במצבו הנפשי של בגין. כבר לפני בחירות 81', היו מי שדיברו על מצבי רוח משתנים. "אחרי אלטלנה, יש הרבה עדויות שהוא היה בדיכאון והיה לו קשה לצאת מזה. אחרי שתלו את דב גרונר, הוא החל מנתק קשרים עם אנשים, החל להסתגר. ירד במשקל", הוא מפרט. "כל פעם שיש משבר חזק, אז זה עולה, אבל הוא מתגבר. והנה עם הזמן זה קורה יותר ויותר והוא פחות ופחות מתגבר".
"בתקופה האחרונה שלו כראש ממשלה אני ודן כיסינו עליו כי הוא לא תפקד", סיפר נבו. גם מרידור הרחיב על התקופה האחרונה של כהונתו: "ראיתי את הקושי, את הכובד. הוא האציל סמכויות. הרגשתי שעשיתי הרבה דברים שבדרך כלל לא היה חייב שאעשה אותם. עם זאת, לא הייתי במקומו. הוא אמנם היה פחות אקטיבי, יותר מכונס, אבל היה במלוא ההבנה. הוא לא היה מנותק, אבל הוא גם לא שאל יותר מדי שאלות".
"היו מקרים שהרגשתי שהחלטתי בשבילו, בתקופה האחרונה שלו כראש ממשלה", הודה נבו. ד"ר גרוזברד פירט על מצבו באותה עת: "הוא כבר לא הגיע לישיבות ממשלה - הוא הסתגר בבית. הוא אמר לעזריאל נבו: 'תעשה מה שאתה מבין'". לדבריו של שיפר, המדינה נוהלה על ידי שני אנשים שלא נבחרו: מזכיר הממשלה והמזכיר הצבאי, שלמעשה קיבלו את ההחלטות המדיניות החשובות ביותר למדינת ישראל.
"איני יכול עוד"
לבסוף, יצאו מפיו של בגין המילים שלימים הפכו מזוהות עימו: "איני יכול עוד" - ובישרו את התפטרותו בישיבת ממשלה. "חשבתי שזה היה צריך לקרות קצת קודם. כל החבורה מסביב לשולחן התחילה לצעוק, 'לא, לא! אנחנו נעזור לך'. אמרתי להם: 'מה אתם רוצים? הבן אדם החליט שהוא לא יכול. מה יותר מזה?'", נזכר נבו. לעומתו, מרידור מצהיר כי בזמנו גם הוא סבר שעל בגין להישאר בתפקיד. "חשבתי שצריך להמשיך וחבל שהוא עוזב, מה שמוכיח לי לגבי עצמי שלא חשבתי שהמצב נורא".
אחרי ההתפטרות, בגין הסתגר בביתו. מעטים ביקרו אותו והוא כמעט ולא יצא עד יום מותו - שמונה שנים לאחר מכן. כשנשאל מדוע לא יצא מביתו במשך כל השנים האלה, ענה בתמציתיות: "ודאי לא הייתה סיבה. היו סיבות לכך, אישיות". הוא מעולם לא הסביר, התראיין או חשף מה הביא להחלטתו - והשאיר את הציבור עם התעלומה, ואת חלק מקרוביו אף עם ייסורי המצפון.
"כשראינו שהבן אדם לא מתפקד - צריך היה להרים דגל ולהגיד: 'נבצר ממנו להיות ראש ממשלה'. על זה אני מכה על חטא. בדיעבד אני חושב שהנאמנות שלך לבן אדם צריכה להיות מספר שתיים. אתה צריך לראות את האחריות שלך כלפי המדינה קודם כל", סבור נבו. "אני הייתי מציע שבעתיד התקשורת תקבל גם דיווח על מצבו הנפשי של ראש הממשלה או מועמד לראשות הממשלה", מעלה שיפר. "זו שאלה שלא שאלנו בעבר - שאלה רלוונטית מאוד".
ראש הממשלה שירד מהבמה באוגוסט 83', היה עצוב, חולה והתקשה לתפקד - איש שבור. "אין ספק שבגין עשה הרבה דברים ענקיים בימיו. שינה את ההיסטוריה במידה רבה. ולכן הסוף הוא עצוב", אומר מרידור. נבו מוסיף, "הוא היה איש מיוחד. אני חושב שמגיע היה לו שזה יסתיים בצורה אחרת".