לפני חמש שנים נכנס נער אשדודי בשם עומר חזן לערב מגמות בבית הספר היוקרתי לאומנויות ״תלמה ילין״ בגבעתיים, חממה שגידלה שחקנים מצליחים כמו יהודה לוי, אניה בוקשטיין ושירה האס. חזן נתקל במודעה והתחנן לאימו שתיקח אותו לעיר הגדולה, לחלומות הגדולים. אבל דווקא כשהגיע לשם, הכי קרוב לבמה, חטף פתאום רגליים קרות. ״אני יושב בקהל, מסתכל ימינה ושמאלה ואומר לעצמי ׳אני לא קשור לפה׳״, הוא משחזר. "אמרתי לאמא שלי שאני מרגיש כמו עוף מוזר בחדר, זה לא המקום שלי. נכון, זה החלום שלי להיות במקום הזה, אבל אני מרגיש לא שייך. באשדוד הייתי קצת שונה, ושם פתאום כולם היו כמוני. זה היה מוזר. אז עשיתי פרסה וחזרתי לאשדוד. את המעטפה עם התשובה לא פתחתי עד היום״.
חזן החליט לוותר על הנתיב המהיר לחיי הזוהר. הוא הצטרף למגמת תיאטרון בתיכון באשדוד וניסה את מזלו באודישנים ללא הצלחה רבה. אבל דווקא אודישן שעבר בהצלחה היה זה ששבר אותו. "התקבלתי לסרט גדול והייתי בעננים", הוא מספר. "למדתי את הטקסטים, התכוננתי בטירוף, הייתי על הוואן. ואז, שבועיים לפני תחילת הצילומים, קיבלתי טלפון. ׳תשמע, אנחנו מצטערים, אתה לא בשבילנו. אנחנו רוצים להביא אנשים לסרט ואתה לא שם מספיק מוכר׳. זה היה רגע שבירה. התרסקתי. אמרתי לעצמי שאני לא בנוי לזה, אני ילד. כל האכזבות והכישלונות האלו – זה לא בשבילי".
ואיך יצאת מזה?
"אני לא יודע מה קרה, משהו בתפיסה שלי השתנה. החלטתי שאני הולך על זה בכל הכוח. אני הולך להיות השחקן הכי גדול במדינה, לא יעזור. לא יקרה שיגידו לי שאני לא מספיק מוכר. אני מוכן רק לקבל שיגידו לי שאני מוכר מדי״.
חמש שנים מאוחר יותר, וראו זה פלא: חזן, שהפך לגברבר צעיר ונאה, לא יכול להסתובב ברחובות תל אביב מבלי להיעצר על ידי אנשים רק כדי לספר שראו אותו אתמול בטלוויזיה. ככה זה כשאתה מופיע בשלוש סדרות שמשודרות במקביל: "שבאבניקים", "בעלת החלומות" (שתיהן ב-HOT) ו"פלמ"ח" (yes). מישהו תמיד ראה אותך אתמול בטלוויזיה. "כשאומרים לי את זה, אני עונה 'אחלה, רק באיזו סדרה?'", הוא אומר. "אני לא מעכל, זה וואו. אנשים אומרים לי ׳אתה כמו עוד בן בבית, אנחנו רואים אותך על המסך כל היום׳. אני צריך להתרגל לזה״.
אתה נהנה מזה?
"זה נורא כיף. אני מאוד נהנה לקבל את האהבה ולהחזיר אותה, כשמחייכים אליי במעבר חצייה. מבחינתי זה האושר, זאת המטרה לשמה שאני חי. אני לא אשקר, יש בזה מן הטוב ומן הרע. יש מצבים שבא לך את השקט שלך. אבל בסוף זאת העבודה שלנו וזה הבונוס שבא עם המקצוע הזה. יש בי את הילד שאומר: תזכור שרצית ללכת ברחוב ושלא יהיה אחד שלא יזהה אותך׳״.
ראו אותי רק בתור היפיוף
חזן בן ה-21 גדל רחוק מאוד משדרת הכוכבים: בדירה קטנה באשדוד, בן לעובד בזק ולעובדת עירייה (דודו הוא כדורגלן העבר אלון חזן). אבל אין ספק שהוא עשוי מחומר של אליל נעורים: הוא מתנשא לגובה 186 ס"מ, לבוש טיפ-טופ, עונד טבעות גבריות, עם בלורית מבריקה משוכה לאחור ועיניים כחולות-ירוקות ענקיות. רק שהוא מנסה לברוח מכל הטוב הזה, מעדיף שתעריכו פחות את הפנים ויותר את איכויות המשחק. ״מאוד חשוב לי לשבור את הטייפקאסט של היפה והחתיך. עשיתי דמויות של החתיך המקובל, ועשיתי גם הרבה מעבר. בסדרה ׳אילת׳ הייתי ערס מהשכונה. כשרציתי את התפקיד אמרו לי 'איפה אתה חי?'. התחננתי להזדמנות והחלטתי שאני הולך לשבור את הסטיגמה של יפה וזהו. לקחתי 700 שיעורי משחק, גידלתי זיפים, נכנסתי לדמות ורק חיכיתי לאקשן. שמתי את כל הז׳יטונים שלי על הדבר הזה, קיבלתי את התפקיד וזה גרם לי לבעוט את הדלת. עד אז ראו אותי רק בתור היפיוף״.
אתה לא מתבאס להיות חתיך.
״חס וחלילה. זה משהו שאני אומר עליו תודה כל בוקר. אבל זה לא משהו שמוליך אותי. אני חושב שיותר קל לפקפק בך בגלל הנראות. אומרים עליי 'הוא רק נראה טוב, הוא לא יכול לקבל את התפקיד הזה'. אבל אני אוהב לשמוע את זה כי אני אוהב להוכיח אחרת״.
אתה צריך להילחם כדי לקבל אודישנים?
״בטח. אני מבקש 'תנו לי רק עשר דקות, תנו לי הזדמנות להוכיח, ואם זה שלי – זה שלי'. כשאני בא לאודישן אני יודע שנתתי את כל כולי, ואם אני לא מקבל תפקיד או שומע שהאודישן לא היה מוצלח, אני לא מתבאס. אני אומר, להבא אוכיח את עצמי יותר, בלי חרטה ובלי באסה״.
חזן חי את העולם הזה מגיל צעיר. "תמיד אהבתי במה", הוא אומר, "הייתי מהילדים שהיו רצים להשתתף במופעי כישרונות צעירים במלונות". נקודת הזינוק הראשונה הייתה עלון שבו נתקל על בית ספר למשחק שנפתח באשדוד: "אמרתי לאימא שלי שאני רוצה לנסות. התקבלתי, ואחרי חודשיים קיבלתי תפקיד ב'עספור'".
איך זה היה?
"להגיע פתאום לסט אמיתי, לפגוש שחקנים כמו גל גדות, עוז זהבי, שלום מיכאלשווילי – אני לא ילד תל אביבי שרגיל לראות את כולם ברחוב. רציתי לגעת באנשים האלה, לראות שהם מציאותיים. הרגשתי כמו צ'רלי בממלכת השוקולד כשהוא פוגש בפעם הראשונה את ווילי וונקה".
חזן היה בטוח שעלה על דרך המלך, שעכשיו הוא יהיה הנסיך החדש בביצה. אבל כש"עספור" עלתה לאוויר, הוא קיבל טעימה ראשונה מהצד המריר של התעשייה – של הביקורות והאכזבות. ״הרגשתי מעין צקצוק כזה סביבי, כאילו ׳זהו, זה מה שעשית, זה הכל?. זאת הייתה רק ההתחלה שלי. ילד בן תשע, תרימו רגע".
מה היה אחרי זה?
"כמו שזה בא מהר, זה נעלם מהר. ארבע שנים לא קיבלתי כלום. עשיתי מאות אודישנים – ונאדה. הסתובבתי עם אמא שלי בכל תל אביב ורק שמעתי ביקורות: אתה לא טוב, אתה יפה מדי, אתה צעיר מדי. לא קיבלתי כלום. בגיל 13 סוף סוף הגיע התפקיד השני שלי, בסרט 'הקפות' עם ליאור אשכנזי ואסי לוי. זה היה מדהים. ואז שוב לא קיבלתי כלום".
איך התמודדת עם זה?
"בתור ילד אתה לא מבין את זה. היום אני יודע שהכל לטובה, אבל אז שמעתי רק ׳לא׳. אתה אומר לעצמך: מה, אני לא מספיק טוב? אני לא מוצלח? עשיתי עוד אודישנים וסדנאות משחק וקורסים, וכלום לא זז. חשבתי שזה לא בשבילי. ואז קיבלתי תפקיד בסרט ׳לאן נעלם נימני?׳ והתחלתי לקבל תגובות טובות. החלטתי ללכת על זה בכל הכוח: לא יוצא עם חברים, לא הולך למסיבות, רק יושב כל היום ולומד טקסטים. להשקיע הכל בדבר הזה, לדמיין את עצמי שם״.
דברים שלמדתי מיהודה לוי
"לאן נעלם נימני" פרץ לחזן את הדרך לערוץ הילדים. בשנים שלאחר מכן הוא הנחה בערוץ את התוכנית "אונליין" (לצד גל גברעם, טיילור מלקוב וקים אור אזולאי), התארח בסדרה "המלון של פיני" וקיבל תפקיד בקומדיה "אחותי קפצה כיתה". הוא החל להופיע בפרסומות, גילם את התפקיד הראשי בסדרה "אילת" (HOT) והצטרף לנבחרת השגרירים של סמסונג ישראל. התפקידים והחוזים המשיכו לזרום, וגם הדרך לפסטיגל נפתחה פתאום. אבל חזן מתקשה לשים את האצבע על הרגע שבו הרגיש שזה סוף סוף קורה. ״אני חושב שהדרך שלי בנויה ממדרגות", הוא אומר. "לא הלכתי לתכנית ריאליטי, עליתי מדרגה מדרגה. קראתי סיפורים על שחקנים שישבו בבית קפה ומישהו ניגש אליהם ואומר להם ׳וואו, אתה בדיוק השחקן שאני מחפש לתפקיד מדהים׳. אני ישבתי הרבה בבית קפה ואף אחד לא ניגש אליי״.
אם היית הולך לתלמה ילין המסלול היה קל יותר?
״אני עוד חודש משתחרר מתיאטרון צה״ל וכל מי שאיתי למד בתלמה ילין. שואלים אותי: 'אתה קורא צ׳כוב? חנון לוין? לא, ואני לא מתבייש בזה. אנשים מנסים לתת לך מסלול קבוע. אם אתה רוצה להיות שחקן תקרא מחזות, תלך לבית ספר למשחק שלוש שנים. אבל אין מסלול אחד. תראי את חואקין פיניקס. זוכה אוסקר, אחד השחקנים הכי מוכשרים בעולם – קורס אחד במשחק הוא לא לקח. אנשים גם יכולים לראות 'הבורר' וללמוד מיהודה לוי".
לא חשוב ללמוד משחק?
"אני לא מזלזל בלימודים, יש לי קואצ׳רית למשחק. ועדיין, אין חכם כבעל ניסיון. אני נמצא על סטים ואני לומד מלא. אני רואה שם אנשים שיצאו מבית ספר למשחק ואני מבין יותר מהם. הם אולי למדו שלוש שנים, אבל זה סט ראשון בחיים שלהם״.
אני בטוחה שגם המראה שלך עוזר.
״יהודה לוי, אחד השחקנים שאני הכי מעריך בעולם, כבר מזמן שבר את הסטיגמה הזאת. בסדרה ׳מעילה׳ את לא אומרת 'בואנה, איזה חתיך הוא'. את אומרת 'איזה שחקן מדהים'. עכשיו עשיתי סרט שרזיתי בשבילו 6 קילו, אני נראה שם חולה. לא יהיה פריים שבו תגידי 'וואו, הוא יפה'. כיף לי שאומרים 'איזה שחקן אתה, איזה תפקיד מדהים עשית', ואני נוטה להאמין שאומרים את זה לא בגלל איך שאני נראה״.
מתחילות איתך הרבה בנות באינסטגרם?
״כן, אני מקבל אינספור הודעות. זה מחמיא ומפרגן״.
אתה עונה להן?
״כרגע לא. אני לא בסיטואציה. מה גם שיש לי פחד לענות, אני מרגיש שאני צריך לסמוך על בן אדם לפני שאני עונה לו. היום היד קלה על המקלדת. מספיק שאתה אומר ׳שלום׳ ולוקחים את זה לאלף סיפורים, וזה קורה על הזמן. אני מנסה להתרחק מהדברים האלה״.
נשאבתי לזוגיות
חוץ מהחשש שדבריו יוצאו מהקשרם ויככבו בעמודים פמיניסטיים, האמת היא שחזן לא עונה כי הוא פשוט תפוס כבר שנתיים. קוראים לה ליהיא פרויד, והם הכירו ב״פריסטייל פסטיגל', שם הייתה ליהיא רקדנית. ״היינו חברים טובים לפני", אומר חזן, "ובפסטיגל נהיינו יותר״.
איך זה קרה?
״זה התחיל מוזר. דיברנו מלא, היה לנו כיף ביחד, ואמרתי 'יאללה'. בהתחלה לא רציתי זוגיות, הייתי בפוקוס של עבודה, אבל פתאום מצאתי מקום לשתף בו, מצאתי חברה טובה, נשאבתי כזה״.
'נשאבתי' לא נשמע רומנטי.
״התמסרתי זו מילה טובה יותר. אני יכול להתאהב בקלות, קרה לי הרבה פעמים שהתאהבתי, אבל לא הרגשתי שזה המקום הנכון. פה היו לי רגשות, אבל היה גם הרבה מעבר לזה. אני חושב שזוגיות נכונה ובריאה זה כשאתה יושב מול בן אדם, וזה האדם הראשון שאתה רוצה לשתף אותו ולחלוק איתו רגעים, לספר לו כשאתה שמח וגם כשאתה עצוב״.
איך היא מכילה את ההצלחה שלך?
״ברמות שאני לא יכול לתאר. אני באמת לא יודע להסביר את זה, איך זה הגיוני שהיא כל כך מכילה. זה קשה, זה לחיות חיים לא רגילים. אני בחרתי בחיים האלה והיא לא, ועצם זה שהיא נשארת מדהים בעיניי״.
אתם כבר מתכננים טיול אחרי צבא?
״לא חושב שיהיה לי טיול אחרי צבא, אני בקושי מצליח לפנות שבוע כדי לטוס לפגישות בארצות הברית. עכשיו עבדתי עשרה חודשים. רציתי רגע לטפל בעצמי, בנפש שלי, הרגשתי שאם לא אטוס קצת לא אצליח להמשיך. הייתי צריך להתחיל להצטלם לסדרה חדשה ולחצו עליי לא לטוס, אבל לא יכולתי. פשוט טסתי. והנה, חיכו לי, העולם לא קרס. אבל טיול ארוך זה משהו אחר״.
איך זה לגדול כילד בעולם של מבוגרים רווי אינטרסים?
״העולם הזה נוצץ מבחוץ, אבל בפנים יש המון חוויות לא טריוויאליות לילד. הרבה פעמים הרגשתי שיש עליי המון לחץ, שאני מגיע לסט וכל כך הרבה על הכתפיים שלי. כל הסט, מאפרות וצלמים ואנשים מהגוף המשדר – והכל תלוי במה שאתה עושה. אם אני משחק לא טוב, אם יצאתי עם חברים וקמתי קצת עייף והתבלבלתי בטקסטים – כל היום הזה תלוי בי. החרדה שאם אשכח משפט לא יביאו אותי יותר, הלחץ הזה, גמר אותי מבפנים״.
איך התמודדת איתו?
״אני לא מתבייש להגיד שאני מטופל אצל פסיכולוג וקואוצ׳רית מאז שאני ילד. אני גאה להגיד את זה. למדתי ליהנות מדברים שהיו בשבילי סבל. הרבה פעמים אתה מרגיש קלסטרופוביה: אתה נמצא במקום, כל העיניים עליך, ההיא שולפת טלפון, אתה לא רגוע. זה לחץ שאתה לא תמיד יודע להתמודד איתו״.
מתי הרגשת את זה בפעם הראשונה?
״בפסטיגל. 14,000 איש בקהל, ובסוף אלף איש מגיעים מאחורי הקלעים ורוצים סלפי איתך. הרגשתי שאני צריך שנייה לנשום, להבין מה קורה. הלכתי הצדה, שתיתי כוס מים, נרגעתי ורק אז חזרתי״.
אז פנית לטיפול מקצועי?
״אני מאוד פתוח עם ההורים ומדבר איתם על הכל, הם דואגים להשאיר אותי על הקרקע. אני חושב שלדבר עם ההורים או עם הסוכנת שלי זה מדהים, אבל זה יכול להיות לא אובייקטיבי. לכל אחד יש דעה או אינטרס, גם אם הוא חיובי והרצון הוא לגונן עליך. הבנתי שאני חייב מישהו אובייקטיבי להתייעץ איתו, וזה מה שנותן לי הטיפול״.
לא עוזב את העיר
עם שלוש סדרות מצליחות על המסך, סרט קולנוע על הפרק ותפקיד בעיבוד מחדש ל"הכבש השישה עשר שיעלה בקרוב בהבימה, חזן ביסס את מעמדו כשחקן מבטיח עם עתיד מזהיר – אבל זה לא אומר שהוא מוכן לעזוב את בית הוריו באשדוד ולהתמקם בתל אביב. "לא יהיו לי עוד הרבה שנים אצל ההורים, אז עכשיו אני מתפנק", הוא אומר. "לא אשקר, אני לא עוזר הרבה בבית".
יש מצב שאתה מרוויח יותר מההורים שלך?
״ברוך השם, אני גם עובד קשה על זה. אני חוסך כדי להגשים מטרות קדימה, כמו לקנות בית״.
'ברוך השם' זה כי אתה שומר מצוות?
״אני לא שומר שבת, אבל הולך לבית כנסת ומניח תפילין כל בוקר. אני חושב שזו הסיבה שאני מאוד רגוע ושמח״.
איך עברה עליך תקופת הקורונה?
״זה קיטשי להגיד שהקורונה עשתה לי טוב, אבל אני חושב שהיא איפשרה לי רגע להיות ילד. זו אחת התקופות היחידות בחיים שלי שיכולתי לשחק עם חברים בסוני עד אמצע הלילה כי לא צריך לקום בבוקר, או ללכת לגלוש באמצע היום״.
אשדוד חטפה המון מטחי טילים במבצע האחרון, ושיתפת המון ממה שעבר עליך ברשתות החברתיות. איך זה היה?
״זה היה מטורף. השמיים שלנו היו כמו מטר מטאורים. בבית המשפחה שלי סגורה, סבא וסבתא לא יוצאים מהבית מפחד שתתפוס אותם אזעקה בחוץ – ואז אתה מגיע לתל אביב והכל כרגיל. וזה חצי שעה נסיעה בין העולמות האלו. יום אחד לקחתי את אחי הקטן להתאוורר קצת בתל אביב, ואיך שאני יוצא מאשדוד – אזעקה. נשכבתי עליו והסתכלתי לשמיים, בחיים לא ראיתי כמות כזאת של טילים באוויר. זה היה מטורף, ממש מפחיד. זה היה מלחיץ, קיצוני ברמות, הייתי חייב לשתף. העליתי לסטורי את הכלב שלי בוכה, את אמא שלי עם דמעות בעיניים, את החרדה התהומית. אני חושב שהשיתוף הזה חשוב״.
אם ניפגש לריאיון בעוד עשר שנים, מי תהיה עד אז – יהודה לוי או חואקין פיניקס?
״עומר חזן. אבל אני מקווה שהפגישה לא תהיה פה. פעם הזמינו אותי לקדם סרט בלונדון, עמדתי בתור כמו כולם עד שמישהי זיהתה אותי ואמרה ׳מה אתה עושה פה?׳. נכנסתי פנימה ואני רואה את טום הולנד, ספיידרמן. וואו. והוא אומר לי 'היי', ואני אומר לו 'היי, האו אר יו'. רציתי לנצור את הרגע, לבקש תמונה, אבל לא העזתי. הייתי קול. זה המקום שאני רוצה להיות בו. בינתיים אני עובד על האנגלית שלי ומכין את הקרקע. אני בטוח שעם השקעה אני גם אצליח״.
יש משהו שאתה לא מאמין שתצליח לעשות?
״שפגט. אני לא מספיק גמיש״.
צילום: אור דנון | סטיילינג: שני לסרי | איפור: ניב בוגלבסקי | שיער: אלמוג כהן | ע' סטיילינג: ירדן צרפתי | הפקה: רותם פנחס | התמונות צולמו בהוטל בובו מקבוצת מלונות בראון, יבנה 42, תל אביב