התרסקות מטוס שבה נהרג נבחר ציבור בנסיבות מסתוריות. חברי קונגרס שמשתפים פעולה עם סוכנים נאצים בניסיון להביא להרס הדמוקרטיה האמריקנית. תובעים של משרד המשפטים בארצות הברית שנתונים תחת לחץ פוליטי. נשמע כמו עלילה של סרט הוליוודי, לא? גם סטיבן שפילברג חשב ככה, כששמע את הפודקאסט ultra שיצרה כוכבת MSNBC רייצ׳ל מדאו והציע לה לשתף איתו פעולה בהפקה קולנועית המבוססת על הפודקאסט ההיסטורי לחלוטין. בשמונה פרקים מחזירה מדאו את המאזין אל שנות הארבעים בארצות הברית, אל הקונגרס שאליו הסתננה אידאלוגיה נאצית ואל בית המשפט שנלחם בכך, בסיפור כמעט בלתי נתפס - שלא מוכר כלל. בראיון ליונית לוי וג׳ונתן פרידלנד, מדאו משתפת כיצד חשפה את העלילה ההיסטורית של ניסיון הפיכה בארצות הברית של המאה הקודמת.
״אני חושבת שסיפורים נשכחים לא בגלל קונספירציה לקבור אותם, אלא בגלל שזה לא נוח לזכור אותם. לאמריקאים קל להסתכל על מלחמת העולם השנייה כאירוע שבה נחתו באירופה וכיסחו לנאצים את הצורה, אז זה הסיפור שהם מספרים לעצמם. לא את אלה על הקבוצות שרצו שנילחם לצד הנאצים, שראו בגרמנים בלתי מנוצחים, אלה שחשבו שאולי היטלר עלה על משהו״, מספרת מדאו בראיון מהעירייה שבה היא מתגוררת במסצ'וסטס. היא יצרה את הפודקאסט המצליח לאחר שהתגלגלה לסיפור במקרה, כשחקרה על הכחשת שואה בארצות הברית, וגילתה מזימה שלמה שכללה את הצמרת הפוליטית של ארצות הברית והוכרעה בבית משפט ב-1944.
״מה שעניין אותי היה כמה אנשים בעלי כח פוליטי היו מעורבים בתכנית הזו. בקונגרס פעל סוכן נאצי בעל שכר גבוה, מיומן מאוד, שעבד עם לפחות שני תריסר חברי בית וסנאט כדי להפיץ את התעמולה של ממשלת היטלר לבתים ברחבי המדינה. מי שהיו מעורבים לא היו סתם נבחרי ציבור, אלא אנשים מוכרים, מהחזקים ביותר בממשל הייצוגי בארצות הברית, והיום שמם לא יגיד לכם כלום״, מספרת מדאו על הפודקאסט. ״מי שנלחם נגדם בבית המשפט בשנות הארבעים בטח היה שמח לשמוע שבחלוף שמונים שנה שמם של הנאשמים נמחק מדפי ההיסטוריה, כי זה מוכיח שהאחריות על מעשיהם ליוותה אותם במהלך חייהם. אבל זה שההיסטוריה מעלימה את מי שהיה בצד הלא נכון, הופך את היכולת שלנו לחפור בהיסטוריה וללמוד ממנה לקשה יותר ויותר״.
בתקופה שבה קניה ווסט בכותרות בגלל קידום תיאוריות קונספירציה אנטישמיות, המאזין יכול למתוח קווים מקבילים בין התעמולה מלאת השנאה שמתארת מדאו לבין מה שאנו עדים לו כיום. מדאו אומרת כי עלינו להיות מודאגים, ומסבירה כי השיח המסית קיים תמיד - אך הסכנה מתחילה כשהוא חורג פנימה מהשוליים. ״היקף התפשטות האנטישמיות תלוי במי מביע אותה ומה גודל הבמה שלו. תמיד יהיו קולות צדדיים, שאין להם עוקבים, שרק מנסים למשוך תשומת לב - אבל ברגע שהמיקרופון עובר לידיים גדולות יותר, הבעיה מתחילה. אנשים נוטים לחפש אישור ממי שהם מגדירים מיינסטרים, כדי לקבל לגיטימציה להביע דעות קיצון״, מסבירה מדאו ומציינת: ״קניה ווסט הוא דמות תרבותית מרכזית, ולפרסום צלבי הקרס והקריאה לאלימות נגד יהודים תהיה השפעה על הדור הצעיר. זה לא רק יהיה הניאו-נאצים שמניפים שלטים אנטישמיים מעל גשרים בלוס אנג׳לס. אלו יהיו גברים צעירים שישתמשו בו במקרה בוחן, כשומר סף לרטוריקה וטיעונים שכאלה. זה סופר, סופר, סופר מסוכן״.
בעוד ווסט היה יכול להיבחר כאחד המסיתים הגדולים באינטרנט של השנה האחרונה, הוא בהחלט לא היה לבד. הסערה של רכישת הטוויטר על ידי אילון מאסק הולידה אינספור קטעי חשיבה שקוננו על עתידה של הפלטפורמה כמקום התקהלות מרכזי של ימנים קיצוניים. ״החששות של ידועני ציבור מההחלטות של אילון מאסק בנוגע לטוויטר אינם רכילות או ניסיון לייצר תככים. יש לכך השלכות אמיתיות עבורנו כדמוקרטיה״, מזהירה מדאו, ומדגישה כי בעיניה טוויטר לא תחזור להיות הפלטפורמה שהייתה לפני הרכישה. ״טוויטר הייתה רשת חברתית ייחודית בעיני בכך שהיה לה טווח הגעה נרחב. ככל שנוספו משתמשים היא התפתחה ובאופן אורגני נאלצה לשנות ולשפר על מנת להתמודד באופן אחראי עם ההשפעה של כלי כל כך גדול. ברגע שמאסק קנה את החברה והחל לפטר עובדים בצורה פומבית, הוא למעשה חיסל את התשתיות שנבנו כדי שטוויטר תהיה רשת חברתית אחראית. זה מבנה שלא ניתן לייצר מחדש כי אין תבנית קיימת לאיך אמורה להיראות רשת חברתית שהיא בעלת השפעה כל כך רבה, בייחוד במרחב החדשותי. בכך היא מצטמצמת מכלי רב שימושי לגוף שמספק מקום לאינטרסים אידאולוגים מאוד ספציפיים, לשחקן נוסף במגרש של שחקנים עם כוונות זדון״.
על אף החלופות הרבות שמוצעות היום לשימוש במקום טוויטר, לטענת מדאו, המרחב העיתונאי שיצרה הציפור הכחולה לא שוכפלה. ״אני יודע שיש ישויות אחרות שמנסות ליצור את אותו סוג של מרחב לשיתוף של כתבים כיחידים כדי לשתף מידע חדשותי כמו שהם עושים בטוויטר. בעיני לא היה מדובר על כלי טוב לאיסוף חדשות והרעיון שניתן למצוא מקורות או סיפורים דרכו היה מעט מוגזם. עם זאת, מועיל שיהיה מקום למידע מבוסס עובדות מחוץ לרשתות שידור, וזה עוד לא קיים בעוד גרסה״.
שמה של מדאו מפורסם לא רק בזכות הפודקאסט, והוא כבר הפך מזוהה עם העיתונות הליברלית בארצות הברית, מי שלא פעם מותחת ביקורת על הרשת המתחרה. מגישת התכנית השבועית ב-MSNBC, עם השיער הקצוץ שלא מאפיין את מי שבדרך כלל יושבות בשידורי החדשות, לא מחפשת להסתיר לאן נוטות עמדותיה - כאלה שמתיישרות פחות או יותר עם רשת הכבלים הלא מסחרית שבה היא מופיעה. ב-2016 הפכה ויראלית ברשתות החברתיות כשהתייצבה מול המצלמות יממה לאחר שדונאלד טראמפ נבחר לנשיאות והודיעה לציבור בארצות הברית כי המציאות אליה קמו אינה רק חלום רע. מאז, תכניתה - שייחודית גם בסגנון ההגשה של מי שמבקשת שלא להציג את דעתה כעובדה - כובשת את טבלאות הרייטינג, לרבות מול המתחרה השנוי במחלוקת טאקר קרלסון, אותו אחד שהגיש רצועה ברשת MSNBC בעבר וכיום פולט שורה של עמדות קיצוניות. אך היא מתעקשת שאין ניסיון מכוון לייצר הקבלה בין דמות כזו או אחרת בפודקאסט.
״אנשים רגילים לראות אותי מדברת על אירועים אקטואליים, אז בכל פעם שאני עוסקת בנושא היסטורי, יש לאנשים נטייה לחשוב שאני מדברת בקודים. העניין בהיסטוריה הוא לא שהיא חוזרת על עצמה, אלא מתחרזת. אני משתדלת לדייק איפה יש הקבלה ואיפה פחות. חשוב לי שידעו לא רק איזה סיסמאות אנטישמיות ורדיקליות הופצו, אלא גם כמה אמריקאים תמכו בהן וכמה הם הדהדו אותן. ולכן, אני לא רוצה שיקבילו בין אדם כזה לאחר, אלא בינינו לבין עצמנו - מי שהיינו ולמה אנחנו מסוגלים היום. אני לא מחפשת פוקס ניוז בהיסטוריה. אני מחפשת אותנו בהיסטוריה״.
היא מוסיפה, ״אם ב-2005 קרלסון היה עולה לאוויר ואומר שמהגרים מלכלכים את אמריקה ושיש מזימה סודית של קבולה בינלאומית להחליף אנשים לבנים, כנראה שהוא לא היה נשאר ברשת. הסגנונות משתנים״, אומרת מדאו ומעבירה נושא מקרלסון אל מעמדם של מנחי מהדורות כמי שמביעים דעות אישיות: ״אפשר להסתכל על זה גם בהיבט הכללי של מקומם של מגישי חדשות. אני לא חושבת שזה מפחית מערכה של מהדורת חדשות לדעת מאיפה המגיש מגיע. גדלתי בעידן שבו כל מגישי החדשות היו קול אובייקטיבי, שתפיסתם הסובייקטית באה לידי ביטוי לא בדיבור מפורש אלא במה שהם בחרו או לא בחרו לכסות. התחושה הכוזבת של חוסר סובייקטיביות בקרב מגישי חדשות, שהם כביכול אובייקטיביים, היא משהו שראוי היה שתמות כי היא שקרית״.