בספרה החדש של ניקול קראוס, קובץ של סיפורים קצרים, תמצאו לא מעט אזכורים לישראל. למעשה, חלק מהסיפורים מתרחשים בתל אביב, מתארים דמויות ישראליות והוויה ישראלית. הסופרת היהודייה, ששורשיה נטועים כאן בארץ, משקפת לא פעם בעבודתה את החיבה שלה לישראל.
״כשאתה נולד במקום מסוים, אתה צריך להתמודד עם הרבה מהבעיות של המקום הזה. כסופרת יש לי הזדמנות נפלאה לחוות את המקום שאני נמצאת בו וגם את המקום שאני כותבת עליו, ואני יכולה להשליך את דעתי, את דמיוני, את הקול שלי אליו, ולכן אני נהנית לכתוב דמויות ישראליות או למקם דמויות אמריקאית בישראל״. אומרת קראוס, ומספרת: ״לפני שאחד הספרים שלי יצא, שלחתי אותו לכמה סופרים מוכרים בארץ, ואני זוכרת שאחד מהם נורא הזדעזע מהמחשבה שאנסה לכתוב מנקודת המבט של דמות ישראלית. אבל בכל הדמויות יש קצת מעצמי, אז אני לא מרגישה שאני חוצה קו או נוגעת במשהו שאסור״.
מוטיב חזק נוסף שמלווה את ספריה היא היהדות, ולא פעם ניתן למצוא אזכורים לסיפורים תנ״כיים או נקודות בהיסטוריה של העם היהודי. ״אני עדיין המומה מזה שהתעסקתי כל כך הרבה ביהדות בספרים שלי״, היא מספרת בראיון ליונית לוי וג׳ונתן פרידלנד. ״גדלתי בכלל בבית יהודי חילוני, ולא היה לי חיבור גדול לדת. אבל כשהתחלתי לכתוב, היה לי רצון להתעמק ביהדות פתאום. מצד שני, ברגע שאתה כותב על היהדות אז מסתכלים עלייך מבחוץ ומגדירים אותך כמי שמוטלת עליה חובה לספר את ההיסטוריה של העם הזה בצורה מדויקת, וזאת אחריות כבדה״.
שמו של הספר, ״להיות גבר״, מבוסס על כותרת הסיפור האחרון במקבץ אבל גם חוזר לעבודות שכתבה קראוס על זכר כדמות ראשית. ״כשאני כותבת אני זוכה לאכלס דמות אחרת, והחיים שלנו משתלבים״, מסבירה קראוס. ״לכן אני משתדלת לכתוב בקול שאין לי גישה אליו בחיים האמיתיים, כמו קול של גבר. מצד שני, חייבים לייצר מרחק כדי שקוראים לא יסיקו שהדמות היא אני, רק בבן. אני כן חושבת שבאיזשהו מקום אנחנו כותבים מחוויה אישית, כמו שאני כותבת בעקבות נסיוני כאישה, ואני תמיד שואלת את עצמי כמה ממני קיים בדמות״.