"אימא, תפסיקי לצעוק ורק תקשיבי לי, אני הולכת למות": 3 שנים אחרי הטבח, שלי מגורי נזכרת ברגעי האימה

ליבי הייתה בת 22 במותה. בבית קראו לה "שמש", כי בין בני המשפחה והחברים היא כל הזמן הפיצה אור. תאומה של תומר, אחות גדולה למאיה, הבת של שלי ואילן ובת חורגת לפרופסור יריב יוגב. אחרי שירות כקצינה בפיקוד הדרום היא יצאה לטיול הגדול בדרום אמריקה. היא חזרה משם בדיוק בזמן כדי לנסוע למסיבת הנובה ברעים, המסיבה שממנה לא חזרה. שלוש שנים חלפו מאז השבת ההיא, והחיים של משפחת משל-יוגב השתנו מקצה לקצה. עבור שלי, אימה של ליבי, הזמן לא ריפא את הפצע; הוא רק חידד את המשימה שלקחה על עצמה: שכולם יכירו את הבת שלה, ושמי שאחראי לאסון ייקבל את האחריות.

"כשהוציאו את הגופה זיהיתי שהיא נעלה נעליים שקנינו ביחד"

במשך זמן רב, הספק המשיך לנקר בתוך שלי משל-יוגב. היא לא זיהתה את ליבי בבית העלמין; יריב, בעלה, הגן עליה ומנע ממנה את המראה הקשה. "עד לא מזמן, בכל פעם שנפתחה דלת בהפתעה, הסתובבתי לשנייה וחשבתי שאולי זו היא", היא מספרת. הוודאות הגיעה רק לאחרונה, בתחקיר צה"לי שבו הוצג סרטון ממצלמות אמבולנס שתועד בכביש 232.

בסרטון נראה אזרח שנתקל בגופתה של ליבי מוטלת על הכביש בשעות הערב של אותה שבת. מתוך פחד מהחטיפות שהתרחשו באזור, הוא החליט לפעול. "הוא כנראה אמר לעצמו 'יחטפו אותה, זאת ילדה'", משחזרת משל-יוגב. האזרח הכניס את הגופה לתא המטען של מכונית מאזדה 2 ונסע עד שחבר לאמבולנס הראשון שנקרה בדרכו.

"רואים אותו בסרטון נסער מאוד, מדבר עם הידיים", היא מתארת את המראות שמעטים האימהות שיכולות לשאת. "חיילים ניגשים אליו, הוא פותח את הבגאז' ורואים את ליבי שוכבת שם מקופלת. ואז חייל אחד מתחיל, ביראת כבוד, לתמוך לה ברגליים כדי להעביר אותה לשקית לבנה. אני מסתכלת ורואה את הנעליים שלה, ואומרת לעצמי: 'אלה הנעליים שקנינו ביחד בלונדון'. המחשבה הזו עברה לי בראש בזמן שראיתי את הבת שלי יוצאת מתא המטען. ראיתי את הפנים שלה, היא נראתה ישנה ושלווה. זה לא עשה לי טוב, אבל זה הרגיע אותי. היא לא נראתה סובלת".

הוודאות האכזרית הזו הביאה עימה סוג של שקט נפשי משונה. "הדופק הפסיק לעלות בלילה. מאז שראיתי את הסרטון, הפסקתי לשאול אם זאת באמת היא. המחשבה הראשונה בבוקר היא עדיין 'ליבי מתה', אבל אני מקווה שיגיעו בקרים שבהם פשוט אקום לתוך ההבנה הזאת, בלי להזכיר לעצמי את זה מחדש".

"אימא, תפסיקי לצעוק ורק תקשיבי"

השיחה האחרונה של ליבי נמשכה שמונה דקות. שמונה דקות שבהן הצעירה בת ה-22 הפכה למבוגר האחראי, בזמן שהוריה מתפרקים מעבר לקו. זה התחיל בשעה 08:11. "אימא, ירו בי", היא אמרה. "ירו לעדי החברה בראש, עדי מתה עליי. ירו לי בבטן, ירו לי ביד. אני הולכת למות".

משל-יוגב לא הצליחה לתפוס את המציאות. "לא הבנתי מה אני שומעת, וניגשתי עם הטלפון ליריב ואמרתי לו, ליבי לא נגע בסמים, לא היה קטע שלה. אמרתי לו, תראה איזה שטויות ליבי מדברת, היא בטוח מסוממת. היא על איזה טריפ, היא לקחה פטרייה, היא הוזה שירו בה, איזה שטויות. זה אפילו קצת הצחיק אותי, השטויות שהיא קשקשה". יריב לקח את הטלפון ושאל בקול ציני: "ליבי, מה אמרת לאימא?". אבל ליבי נשארה אסופה. "יריב, ירו לי בבטן, ירו לי ביד. היד נתלשת לי מהמקום. אני הולכת למות". כשיריב שאל אותה אם צרכה סמים, היא ענתה לו בשקט: "אתה יודע שאני לא נוגעת בסמים. אפילו אלכוהול לא שתינו, כי ידענו שיש לנו נהיגה ארוכה הביתה".

"אני צרחתי, אני לא גאה באיך שהתנהגתי. יריב אמר לה, את חייבת לעשות איתי פייס טיים ליבי. את קצינה בצבא, את יודעת לעשות חוסם עורקים, אני אדריך אותך. תורידי את החזיה, הוא אמר לה, ואני אדריך אותך איך לעצור את הדם. והיא אמרה לו, יריב, אני לא אוכל להציל את עצמי. אבל רק תקשיבו לי".

במהלך הדקות הבאות, ליבי נפרדה מכל אחד מבני משפחתה. "היא אמרה ליריב שהוא הכי טוב שהיא יכלה לקבל. היא אמרה לי 'אימא, תפסיקי לצעוק, רק תקשיבי לי. את האימא הכי טובה שיכולנו לקבל, אל תפסיקי להיות אימא טובה לתומר ולמאיה אחרי שאמות'. היא נפרדה מתומר אחיה התאום וממאיה אחותה הקטנה. יריב צעק לה 'תיזרקי על הכביש, תעשי את עצמך מתה'. שמענו את הטלפון נופל, והיא לחשה 'אוי, הצלחתי, אני על הכביש, איזה משפחה מהממת יש לנו'. ואז היא אמרה 'אימא, הם באים לירות בי שוב'. בני הזונות ראו שהיא חיה ורוקנו עליה מחסנית שלמה מטווח של פחות ממטר. שמענו את היריות, מטח שלא נגמר".

"זה לא כישלון של הצבא - אלא של המשטרה", אמר הרמטכ"ל

התסכול של משל-יוגב מההנהגה הביטחונית והמדינית אינו רק פוליטי, הוא קיומי. "לחיות עם געגוע לצד תסכול זה נוקאאוט", היא מסבירה. "ככל שהזמן עובר אני מבינה שהגיעו התרעות - מראש המודיעין המצרי, מהשב"כ, מחמאס שמתארגן - ומישהו לא עצר את זה. לא הייתה בגידה, היה כשל איום ונוראי של קריאת המציאות מתוך יהירות".

הרמטכ"ל, הרצי הלוי, הגיע לביתם לשיחה ממושכת. "הוא הגיע מושפל, איש מיוסר באמת", היא מעידה. "הוא ידע מי זאת ליבי, הוא עשה שיעורי בית. הוא ישב אצלנו שש שעות, אבל לא נתן אף תשובה. כששאלתי אותו באיזו שעה הוא הבין בקריה את גודל האירוע, הוא ענה 'בשתיים בצוהריים'. אמרתי לו שליבי נרצחה בשמונה בבוקר, ושאלתי אם זה לא כשל מטורף. התשובה שלו הדהימה אותי. הוא אמר 'זה לא כישלון של הצבא, זה כישלון של המשטרה. האזרחים התקשרו למוקד 100 והוא קרס ולא העביר לנו דיווחים'. באותו רגע הפסקתי להקשיב. הבנתי שאף אחד מהם לא באמת חושב שהאחריות היא שלו".

העימות בפארק עם אהרון חליוה

המפגש עם אהרון חליוה, ראש אמ"ן לשעבר, לא היה מתוכנן. משל-יוגב גרה בשכונה סמוכה אליו, ונתקלה בו במהלך ריצת בוקר בפארק הירקון. "ראיתי את החבר שלו נותן לו דחיפה במרפק ומלחשש, ואז זיהיתי אותו. ניגשתי ואמרתי לו 'בוקר טוב, נעים לך כאן בפארק? הרוח נושבת, הציפורים מצייצות, כיף לך?'. הוא הסתכל עליי ושאל 'מי את?'. אמרתי לו 'אתה יודע טוב מאוד מי אני, אני אימא של ליבי'".

לדבריה, חליוה נעמד עם ידיים על המותניים והתעקש שאין לו מושג במי מדובר. "הרגשתי חום מציף לי את הגוף. אמרתי לו 'אתה גר קילומטר ממני ושלוש שנים לא טרחת לבוא. אתה יודע מי זאת ליבי, אתה שקרן, כי אייל (חבר שלו) אמר לך מי זאת ליבי ואתה יודע שביקשתי שתבוא. אתה משקר". אמרתי לו שהוא צריך לסבול כמוני, שיבוא ויסתכל לאחיה התאום בעיניים ויגיד לו שהוא סובל. רבע שעה אחרי שחזרתי הביתה, קיבלתי ממנו הודעה לטלפון הפרטי שלי: 'אני אגיע לביתכם מתי שתבקשי'".

אבל הסיפור הזה מקבל תפנית מטרידה עוד יותר. משל-יוגב מספרת כי שירה מרגלית, גרושתו של חליוה, שלחה הודעות ליריב במטרה להשתיק את הביקורת. "היא כתבה ליריב שהיא שומעת שאני מבקרת הרבה את חליוה שהיא מציעה לי שלא למתוח ביקורת עליו עד שלא תהיה ועדת חקירה. יריב, שוכב איתי במיטה, אני כבר מקופלת לשינה, והוא אומר לי, תראה איזה קטע, איזה הודעה קיבלתי, כתבתי לה 'איך את מעיזה לנסות להשתיק אותי? אין ספק שהוא אחראי'. היא העזה לענות לי 'אני מייעצת לך שלא להמשיך'. שאלתי אותה, את מעיזה לאיים עליי? צילמתי מיד את המסך, ותוך שניות כל ההודעות שלה נמחקו. היא הבינה שהיא עברה את הגבול ושלחה איום מרומז".

ללמוד ללכת בלי התאומה

בתוך המאבק על האחריות, שלי משגיחה על השברים שנותרו בבית. תומר, האח התאום של ליבי, היה צריך ללמוד איך לחיות בעולם ללא החצי השני שלו. "הוא לא היה מתלבש בלי לשאול אותה 'מה את אומרת?'. היא הייתה הבוסית", מספרת משל-יוגב. "בשבעה הוא אמר לי 'אימא, אני צריך ללמוד ללכת בלעדיה'. ביום ההולדת הראשון והשני הוא רצה לברוח, הוא לא ידע איך עושים יום הולדת בלי ליבי. ביום ההולדת השלישי הוא כבר נשאר ועשה על האש עם חברים. אני כל כך גאה בו שהוא לומד לחיות".

גם מאיה, האחות הקטנה שהייתה בי"ב כשאסון קרה, בחרה בדרך של המשכיות למרות החששות הכבדים של אימה. "אמרתי לה 'אל תתגייסי, לצבא הזה שכשל נתנו מעל הראש'. היא אמרה לי 'אימא, אני מתגייסת כמו כולם'. היום היא משרתת ביחידת מודיעין מובחרת. הם פשוט תותחי על".

"אני עובדת בשביל להיות אימא של ליבי"

המקצוע הישן של שלי משל-יוגב, דיאטנית, נותר מאחור. היום היא מגדירה את עצמה כמי שעובדת במשרה מלאה בהנצחת בתה. "בשבעה פתחנו טלוויזיה איזה ערב, אני זוכרת את הבאנר שלכם, של חברת החדשות, 650 נרצחים, 250 חטופים, ושם הבנתי שזה לא אנחנו, זה הרבה יותר גדול מליבי. אמרתי ליריב שאני לא יכולה לשאת את המחשבה שכל מה שיישאר ממנה זה שורה על קיר הנצחה באיזה חור. יריב אמר לי 'כמו שאני מכיר אותך, זה לא יקרה'. אני אימא שלה עשרים וחמש שנה, למרות שהיא רק בת עשרים ושתיים, אני אמשיך לגדל אותה כאן בעולם. וזה מה שאני עושה. כל יום. אני קמה בבוקר, ואני אומרת, אני אימא של תומר, ליבי ומיה. שם החלטתי שאמשיך לגדל אותה כאן בעולם. אף מחבל לא ייקח ממני את העבודה הזאת".

היא הקימה עמותה שממשיכה את המעשים הטובים שליבי עשתה, ומנהלת עמוד אינסטגרם שדרכו היא מספרת את סיפורה. "כל יום עוזבים את העמוד עשרות אנשים. כל עזיבה כזאת היא סכין בלב, כי עבורנו הזיכרון הוא הכול. אנשים רוצים להגן על עצמם מהכאב ולחזור לשגרה, ואני מבינה את זה, אבל אני מבקשת - אל תשכחו אותם. אל תעזבו את המשפחות. תהיו איתנו, כי זה כל מה שנותר לנו".

אתמול היא שתלה פרחים בגינה שהקימה לזכר ליבי ליד הבית, בשטח שהיה פעם זנוח ומלא קוצים. "ממש הרגשתי שאני משקה את הצמחים בדמעות שלי", היא מסכמת. "הבת שלי אמרה לי 'די אימא', ואמרתי לה שאני מארגנת אירוע. זה היה אמור להיות אירוע יום הולדת או מסיבת אירוסים, אבל אני מארגנת אזכרה. זה מטלטל וכואב, אבל ליבי לא תהיה רק שורה על קיר".