האזעקה הראשונה בקניון בדובאי: כך התנפצה הקונספציה של מדינות המפרץ

דמיינו את הסצנה הבאה: יום שני טיפוסי באחד הקניונים המפוארים בריאד או בדובאי. נברשות קריסטל תלויות מהתקרה, מותגי העל הנוצצים ביותר בעולם מציצים מחלונות הראווה, והמיזוג המרכזי שומר על טמפרטורה מושלמת בזמן שבחוץ המדבר בוער. פתאום, רעש צורם, מתכתי, כזה שאיש מהנוכחים לא מכיר, חותך את השלווה הסטרילית. אזעקה.

עבור הגברת הסעודית שעומדת שם, מוקפת בשקיות של מותגי יוקרה, זהו רגע של חוסר אונים מוחלט. היא מעולם לא שמעה צליל כזה. אין לה מקלט סמוך, המושג "ממ"ד" לא קיים בלקסיקון שלה, והיא אפילו לא בטוחה מה היא אמורה לעשות עכשיו - האם לרוץ? לאן? האם זהו רעש של תקלה טכנית או שמא האויב האיראני החליט שהיום הוא היום?

"זו תחושת פגיעות איומה", אומרת ד"ר מיכל יערי, חוקרת מדינות המפרץ הערביות באוניברסיטת בן-גוריון. "זה לא רק רגע של פחד רגעי, זה רגע של התפכחות. האזרח הכוויתי, הבחרני או הקטרי גילו פתאום שכל הקונספציות שעל פיהן הם חיו בעשורים האחרונים - התרסקו. הן גילו שהן פגיעות ברמה הבסיסית ביותר, שאיראן היא לא רק איום רחוק אלא האויב הנורא מכול שעומד להן על הראש, ובעיקר - שהן נותרו ללא מענה. גם עם כל הכסף, וגם עם המטרייה האסטרטגית המפורסמת של ארצות הברית".

אחרי המלחמה הראשונה והשנייה באיראן, השכנים שלנו כבר לא מסתכלים על האזור באותה צורה. הסכם הפסקת האש האחרון, זה שנחתם ביוזמה אמריקאית, נתפס שם בערך כמו שהוא נתפס בירושלים: מהלך חלקי, מאכזב, כזה שמרגיע את האש לרגע אבל משאיר את איראן מחוזקת, מעוגנת וחצופה הרבה יותר.

הקונספציה של "האכלת הכריש"

במשך עשורים, מדינות המפרץ פעלו לפי נוסחה פסיכולוגית וכלכלית קבועה. "מ-1979 ואילך, מהיום שבו עלה משטר האייתוללות, היה ברור לנסיכויות שיש פה אירוע שונה לחלוטין", מסבירה יערי. "חומייני לא הסתיר את הבוז שלו לבית המלוכה הסעודי, והיה ברור שיש לנו עסק עם אויבת פוטנציאלית. בגלל היתרון האסטרטגי הברור של איראן, המפרציות אימצו מדיניות של פיוס - כמעט השפלה ממש. הגישה הייתה: אנחנו מדינות שחייבות יציבות בשביל הכלכלה, המשקיעים והתיירים. היציבות היא הדבר החשוב ביותר עבורנו, בזמן שאיראן היא בדיוק ההפך. לכן, נפייס אותה כדי שלא יהיה לה שום אינטרס לתקוף אותנו".

במקביל לפיוס, הן בנו את המעגל השני: ארצות הברית. טריליוני דולרים הוזרמו לכלכלה האמריקנית ולתעשיות הביטחון של וושינגטון. ההנחה הייתה פשוטה: אנחנו נקנה את הנשק הכי מתקדם, נארח בסיסים אמריקניים, ואם איראן תעז בכל זאת לחצות את הקו - "הדוד סם" יהיה שם כדי להגן עלינו.

"שני הדברים גם יחד פשוט לא עבדו במהלך המלחמה", קובעת יערי. "השקעה של טריליונים בצבא ובטכנולוגיה לא יצרה אתוס של לחימה. ראינו את זה ב-1991 כשעיראק פלשה לכווית - המלך הסעודי הבין תוך רגע שהצבא שלו לא יציל אותו והרים טלפון לבוש האב. ראינו את זה במלחמה הכושלת בתימן, שבה סעודיה הפסידה לחות'ים למרות כל הנשק הנוצץ שלה. המדינות האלה גילו שהן לא רוצות, ואולי לא יכולות, להעמיד את הצבאות שלהן במבחן".

הבגידה של טראמפ וההתפכחות של MBS

התפנית המרה והמשמעותית ביותר בסיפור הזה נרשמה עוד לפני המלחמה הנוכחית. ב-2017, יורש העצר הסעודי הצעיר והשאפתן, מוחמד בן סלמן (MBS), החליט שנמאס לו מהגישה המתרפסת. הוא אימץ קו פרואקטיבי ותוקפני, ששיאו היה בראיון ל-"60 דקות", שם כינה את חמינאי "ההיטלר החדש של המזרח התיכון". הוא רצה שכל העולם יבין שמדובר במפלצת איומה שצריך לעצור עכשיו.

אבל המציאות טפחה על פניו ב-2019. איראן תקפה את מתקני הנפט הסעודיים באבקייק ובח'וראיס - תקיפה מדויקת, משפילה, ששיתקה חצי מתפוקת הנפט של הממלכה. "כשבן סלמן התקשר לטראמפ, מי שנחשב אז לחבר הכי טוב שלו, וביקש הגנה, טראמפ לא עשה דבר", מזכירה יערי. "באותו רגע נפל האסימון בריאד: אתם לבד במערכה. המדיניות חזרה מיד להיות מתרפסת ומפייסת. ב-2022 כבר נחתם הסכם לחידוש יחסים בתיווך סיני, ובמהלך המלחמה האחרונה ראינו מופע אירוני וטרגי: איראן וסעודיה משתפות פעולה בביקורת נגד ישראל, למרות שהן נותרו אויבות מרות בחדרי חדרים".

במהלך המלחמה הנוכחית, הלחץ על המפרציות הגיע לשיא. הן לא רצו להצטרף לקואליציה צבאית אמריקאית-ישראלית, פשוט כי הן פחדו מהמחיר. "איראן לא בחלה בדבר", אומרת יערי. "היא תקפה שדות תעופה, שכונות מגורים, בתי מלון ואפילו את הכור הגרעיני האזרחי באיחוד האמירויות. היא הבהירה להן ששום מקום אינו מוגן. אם הן לא מסוגלות לעמוד במחיר של מתקפה מזדמנת, הן בטח לא יכלו להרשות לעצמן להיכנס למלחמה כוללת כחלק מקואליציה, כשהתרומה הצבאית שלהן ממילא שולית".

היררכיה חדשה של אויבים

אבל בתוך התופת והחרדה, נולד גם משהו חדש. בעולם הערבי היה נוח מאוד במשך שנים להחזיק שני אויבים במעמד שווה: "האויב האיראני" ו"האויב הציוני". המלחמה האחרונה טרפה את הקלפים ושינתה את הדירוג הזה.

"פתאום עולה שאלה בזירה הציבורית הערבית, לא רק בחדרי חדרים: האם באמת אפשר להגדיר את ישראל כאויבת באותה מידה כמו איראן?", מנתחת יערי. "הרי איראן קדחה אותנו בכל מקום, וישראל מעולם לא. לישראל אין כוונות לתקוף אותנו בטילים בליסטיים או ברחפנים. להפך - אם יש מדינה שעוד יכולה לעזור לנו להציל את עצמנו מהציפורניים של איראן, זו ישראל. יש לה את הכוונות, את היכולות ואת הניסיון, והיא בדיוק כמונו - קורבן של המתקפות האיראניות".

התובנה הזו חלחלה אפילו למקומות מפתיעים כמו כווית, שם הקשרים עם ישראל אסורים על פי חוק, או לבנון. "ראינו את נשיא לבנון אומר ל-CNN שהאזרחים קצו בנטל המלחמה. המלחמה נתנה רוח גבית לעמדה הזו. ישראל תמשיך להיות 'נטע זר' וגורם שנוא, אבל יש הבנה שאין בכלל מה להשוות בינה לבין איראן, ושאנחנו חייבים להתקרב אליה כדי להגן על עצמנו".

משל הידית השבורה והגפרור

אז למה הנורמליזציה הרשמית לא מעבר לפינה? למה סעודיה לא רצה לחתום על הסכמים? יערי משתמשת במשל ציורי ומדויק ששמעה מגנרל סעודי. "הגנרל סיפר לי משל על ידית שבורה למול גפרור מחוץ לבית. דמיינו ידית שבורה בדלת - זו הסוגיה הפלסטינית. מתישהו תתפנו לתקן אותה, אבל הבית בינתיים ממשיך לתפקד. מצד שני, אם יש אדם שעומד מחוץ לבית עם גפרור ועומד להצית הכול - זו איראן. ברור שתפנו את כל האנרגיה לאדם עם הגפרור".

ב-2020, עם חתימת הסכמי אברהם, המפרציות החליטו לטפל בגפרור ולזרוק את הידית השבורה לפח. הן הניחו שאפשר פשוט להתעלם מהפלסטינים. אבל בשבעה באוקטובר ובמלחמה שבאה בעקבותיו, הידית הזו התפוצצה לכולם בפנים.

"פתאום הן הבינו שאי אפשר להתעלם מהסוגיה הזו", מסבירה יערי. "סעודיה או איחוד האמירויות לא יכולות לשגשג כשיש מלחמה בעזה שמהדהדת בכול האזור. הן רוצות את הקשר האסטרטגי עם ישראל, אבל היום הן אומרות: לא נוכל להמשיך בלי התקדמות מול הפלסטינים. אנחנו לא רוצים להיות חלק מהמופע המטלטל הזה בכל כמה שנים, אנחנו רוצים שקט, ושקט דורש פתרון קבע".

השלט שצועק "הזדמנות"

כשד"ר יערי מסתכלת על המציאות שאחרי המלחמה השנייה באיראן, היא רואה קטסטרופה דיפלומטית אמריקאית, אבל גם חלון הזדמנויות ישראלי שהולך ונסגר. "ארצות הברית לא הצליחה לעמוד ביעדים שהיא קבעה. איראן נלחמת על הבית ועל ההישרדות שלה, וארצות הברית היא מדינה מוסרית שלא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. איראן לעומת זאת שולטת היום כמעט בלעדית במצרים, וסוגיית הפליטים מלבנון מאיימת על כל האזור".

השלב הבא, לדבריה, הוא ניצול האינטרסים המשותפים במקומות כמו לבנון וסוריה. "סעודיה רוצה את לבנון משתקמת כדי להחליש את חיזבאללה. גם אנחנו רוצים את זה. נוצרה פה הזדמנות לדבר עם מדינות שבעבר זה אפילו לא היה נשקל. אבל השאלה היא איך ישראל תתנהל. ב-2020 ישראל נתפסה כמעצמה צבאית וכלכלית משגשגת. היום, השכנים שלנו רואים ממשלה שפועלת בשם אידיאולוגיה של התיישבות - בלבנון, בסוריה, בעזה. זה מונע מהם להתקרב אלינו".

"לפעמים עומדת מולך הזדמנות עם שלט ענק שצועק 'אני הזדמנות!', ואנחנו פשוט מפרשים אותה כאיום", מסכמת יערי. "אפשר להגדיל את השלט הזה, אפשר להקשיב לו. זה תלוי בנו".