הברית שהתנפצה: איך הפכה טורקיה משותפה אסטרטגית לאיראן החדשה

בזמן שהעולם מנסה לעכל את השלכות ההסכמים החדשים בין ארצות הברית לאיראן, בירושלים כבר מסמנים את היעד הבא. האויב החדש, ה"חליפי", הוא כבר לא המשטר בטהראן, אלא זה שיושב באנקרה. "ארדואן הולך בדרכו של סדאם חוסין ומאיים לתקוף את ישראל", הצהיר לאחרונה שר החוץ ישראל כ"ץ, בטון שלא משאיר מקום לספק. "אני קורא לכל חברות נאט"ו לסלק את טורקיה. אין לה מקום בברית. ארה"ב ומדינות המערב חייבות להוקיע את ארדואן ולמנוע את פעילותו ההרסנית".

ההשוואה לאיראן אינה מקרית. היא חוזרת על עצמה בנאומים של נפתלי בנט, שכינה את טורקיה "איראן החדשה" עוד בכנס הנשיאים בפברואר האחרון. "איום טורקי חדש עולה", הזהיר בנט באנגלית רהוטה. "טורקיה וקטאר השיגו השפעה בסוריה ומחפשות השפעה בכל מקום באזור. אני מזהיר מכאן: טורקיה היא האיראן החדשה".

השיח הזה מתקיים על רקע אירוע דרמטי: השבוע יתכנסו ראשי המדינות החברות בנאט"ו באנקרה. רג'פ טאיפ ארדואן, האיש שמכנה את נתניהו "היטלר" ומאשים את ישראל ברצח עם, יארח את מנהיגי המערב - אלו שאמורים להיות שותפיה הטבעיים של ישראל. אורח הכבוד יהיה הנשיא דונלד טראמפ, שיגיע בטיסת בכורה בין-לאומית על גבי המטוס הקטארי החדש שלו. המציאות הזו, שבה בעלת ברית בנאט"ו הופכת לאויבת מוצהרת, מעלה שאלות קשות על העבר והעתיד של היחסים הללו.

איראן החדשה או יריבה מרה?

כדי להבין אם אנחנו באמת ניצבים בפני "איראן חדשה", צריך קודם כול להגדיר את המציאות הנוכחית. ד"ר אלדד בן אהרון, היסטוריון של יחסים בין-לאומיים ומומחה ליחסי ישראל-טורקיה, סבור שהשימוש במילה "אויבת" עדיין מוקדם מדי. "זה דרמטי מדי להסתכל על זה ככה", הוא אומר. "טורקיה היא מדינה שיש לנו איתה קשרים שהולכים עשרות שנים אחורה. נכון, ב-15 השנים האחרונות היו משברים קשים ורטוריקה נוראית, אבל טורקיה עדיין לא נמצאת בקטגוריה של אויבת. היא יריבה. יכול להיות שתהיה אסקלציה, אולי אפילו בטון צבאי, אבל היא עדיין לא במסלול של איראן".

ובכל זאת, קשה להתעלם מהדמיון. מאז אירועי 7 באוקטובר, ארדואן הסיר את הכפפות. "מדינת ישראל היא מדינת טרור", הוא הצהיר ב-2023, ומאז הטון רק החריף. החשש בירושלים אינו נובע רק מהמילים, אלא מהמעשים בשטח. טורקיה, כך נראה, מפתחת מודל השפעה אזורי שנועד לסגור על ישראל. בניגוד למודל האיראני, המבוסס על מיליציות שיעיות, המודל הטורקי מבוסס על מוסדות, נוכחות רשמית ושיקום תשתיות.

"אנחנו רואים את המוטיבציה של ארדואן להיות מעורב בשיקום רצועת עזה. זה פרוקסי אחד", מסביר בן אהרון. "הפרוקסי השני, והאקוטי יותר, הוא סוריה. מאז חילופי השלטון שם ויציאתו של בשאר אל-אסד, אנחנו רואים נוכחות טורקית מוגברת". המתח הזה כבר התפרץ בשטח: באפריל 2025 דווח כי ישראל תקפה באזור T4 בסוריה, בנקודה שבה הטורקים תכננו להקים בסיס צבאי. ישראל כ"ץ, אז בתפקיד שר הביטחון, שיגר מסר חד לאבו מוחמד אל-ג'ולאני: "אם תאפשר לכוחות עוינים לישראל להיכנס לסוריה, אתה תשלם מחיר כבד".

המהפכה ששינתה את כללי המשחק

התחושה הזו, שטורקיה הופכת לאיראן, אינה חדשה. למעשה, היא מחזירה אותנו לסוף שנות ה-70, תקופה שבה האסטרטגיה הישראלית קרסה לחלוטין. מאז ימי דוד בן-גוריון, ישראל נשענה על "דוקטרינת הפריפריה" - הניסיון לעקוף את העוינות הערבית באמצעות בריתות עם המדינות המוסלמיות הלא-ערביות באזור: איראן של השאה וטורקיה הקמאליסטית.

המודל הזה עבד מצוין עד 1979. המהפכה האסלאמית באיראן הפילה את הרגל הראשונה של הברית, ופתאום נדמה היה שגם הרגל השנייה, הטורקית, עומדת לקרוס. טורקיה של אותם ימים הייתה שרויה בכאוס מוחלט: משבר כלכלי חריף, אינפלציה גואה ומחסור במוצרים בסיסיים. בתוך הוואקום הזה עלה כוחו של האסלאם הפוליטי בהובלת נג'מטין ארבקאן, אביו הרוחני של ארדואן.

ארבקאן ומפלגת ה"מילי גורוש" (חזון לאומי) שלו ביקשו לנתק את טורקיה מהמערב ומנאט"ו, ולחבר אותה לציר האסלאמי. "לא היינו מצליחים בלי סולימן המפואר שצעד ללב אירופה", נהג ארבקאן לומר בנאומיו, כשהוא מנסה להחיות את התהילה העות'מאנית. ב-1980, כשישראל העבירה את חוק יסוד: ירושלים, הטורקים מצאו את התירוץ המושלם. אנקרה הורידה את דרג היחסים לרמה המינימלית ודרשה מירושלים לסגת. מאחורי הקלעים עמד גם לחץ של מדינות ערב, שהבטיחו לטורקים נפט בתמורה לניתוק הקשרים עם ישראל.

הפטנט היהודי: הכחשת הג'נוסייד כמנוף מדיני

בנקודת השפל הזו, כשישראל כמעט איבדה את דריסת הרגל האחרונה שלה באזור, נמצא "פטנט" מפתיע. ב-12 בספטמבר 1980 התחוללה בטורקיה הפיכה צבאית אלימה. הצבא, שביקש לשמר את המורשת החילונית של אטאטורק, תפס את השלטון. למרות שהגנרלים הסכימו להוריד את דרג היחסים עם ישראל כדי לרצות את הערבים, הם היו זקוקים למשהו שישראל יכלה לספק: עזרה במלחמה על הנרטיב ההיסטורי.

הנושא הכי רגיש עבור הטורקים היה רצח העם הארמני. באותן שנים, קבוצות טרור ארמניות כמו "אסלה" ביצעו פיגועים נגד מטרות טורקיות ברחבי העולם, בדרישה להכרה בג'נוסייד. "המודל הישראלי זיהה כאן הזדמנות", מסביר בן אהרון. "הטרור הארמני והפלסטיני יצאו מאותה נקודה - דרום לבנון. ה-PLO אימן את הארמנים. ישראל הציגה לטורקים הוכחות מהשטח ואמרה: 'אנחנו נלחמים באותו אויב'. הטורקים השתכנעו, במיוחד אחרי מלחמת לבנון הראשונה".

אבל שיתוף הפעולה הלך רחוק הרבה יותר מהחלפת מודיעין. ישראל, המדינה שקמה על אפר השואה, הפכה ללוביסטית העיקרית של טורקיה למניעת הכרה ברצח העם הארמני. ב-1982, כשהיה אמור להתקיים בירושלים הכנס הבין-לאומי הראשון לשואה ולג'נוסייד, הטורקים הפעילו לחץ כבד. ישראל נכנעה. הכנס הועבר לתל אביב, יד ושם הסירה את תמיכתה, והנושא הארמני הוצנע.

זה לא עצר שם. ישראל והארגונים היהודיים בארה"ב פעלו כדי למנוע את הכללת המקרה הארמני במוזיאון השואה בוושינגטון, ובלמו החלטות בקונגרס ובפרלמנט האירופי. "זה אבסורד מסוים, אין ספק", אומר בן אהרון. "ישראל התגייסה לסייע לטורקיה להכחיש רצח עם, ואותה טורקיה מאשימה היום את ישראל ברצח עם בעזה. אבל אז, הטורקים רצו להאמין בכוח ההשפעה היהודי בוושינגטון, וזה יצר תלות ששיפרה את היחסים".

השבר הגדול: מטראומת המרמרה ועד היום

למרות שנים של ברית אסטרטגית שקטה, עליית ארדואן לשלטון החזירה את האסלאם הפוליטי לקדמת הבמה, ואיתו הגיעו המשברים המיוחצנים. נקודת המפנה הדרמטית ביותר הייתה תקרית המרמרה במאי 2010. תשעה אזרחים טורקים נהרגו על הסיפון בעימות עם לוחמי השייטת, והיחסים צללו לתהום. "זו הייתה נקודת שבר מאוד גדולה, והרטוריקה הסלימה לרמות קשות מאוד", נזכר בן אהרון.

התהליך לשיקום היחסים נמשך כמעט שש שנים. רק ב-2013, תחת לחץ כבד של הנשיא אובמה, הסכים בנימין נתניהו להרים טלפון לארדואן ולהתנצל על אירועי המשט. הנרמול היה איטי ומאולץ, ורק ב-2016 הוחלפו שוב שגרירים. "היחסים שרדו את זה, ואפילו ראינו עלייה במסחר ובתיירות באותן שנים", מציין בן אהרון, "אבל היה בירור שהנפילה הבאה היא רק שאלה של זמן".

הדרך לוושינגטון כבר לא עוברת בירושלים

היום, המציאות שונה בתכלית. אם בשנות ה-80 ישראל הייתה האופציה היחידה של טורקיה להגיע לבית הלבן, הרי שתחת שלטון ארדואן ה-DNA של מדיניות החוץ הטורקית השתנה. ארדואן החליש את המוסדות המסורתיים והפך את מדיניות החוץ לעניין אישי. בתקופת טראמפ, הוא גילה שיש לו גישה ישירה לנשיא האמריקני, בלי צורך במתווכים מירושלים.

"ישראל היום פחות חשובה לטורקיה", קובע בן אהרון. "יש לנו היום חלופות - הסכמי אברהם, הקשרים עם קפריסין, יוון ואזרבייג'אן. גם בצד השני, ארדואן כבר לא מרגיש שהוא זקוק לישראל כדי להתחבב על המערב". ארדואן רואה את עצמו כמנהיג הגוש האסלאמי וכפטרון של הפלסטינים. בעיניו, ישראל היא "מדינה תוקפנית" שמפריעה לשאיפות האימפריאליות שלו באזור. מבחינתו, זה משחק סכום אפס: כל הישג ישראלי הוא הפסד טורקי.

הפרדוקס הטורקי יגיע לשיאו השבוע באנקרה. בזמן שארדואן מוקיע את המערב ותוקף את ישראל, הוא מארח את פסגת נאט"ו. הוא יושב בראש השולחן, מנצל את העובדה שכולם זקוקים לגיאוגרפיה האסטרטגית שלו, לצבאו העצום ולשליטתו בים התיכון. טראמפ, מצדו, מגיע לפסגה עם סקפטיות ידועה כלפי נאט"ו, שאותו כינה בעבר "נמר מנייר". שיתוף הפעולה בין טראמפ לארדואן, במיוחד לאחר סיום המלחמה מול איראן, רק מחזק את הביטחון העצמי של המנהיג הטורקי.

הסיכוי לשינוי: רק בעתיד הרחוק

אז האם יש דרך חזרה? האם הפטנט של שנות ה-80 יכול לעבוד שוב? בן אהרון פסימי. "היום לישראל אין הרבה מה להציע, והיא גם לא כל כך רוצה להציע. המנוף העיקרי לשיפור היחסים יהיה רק אם יהיה שינוי בממשלה הישראלית, ואולי גם שינוי משטר בטורקיה. דרושים גורמים מאוזנים יותר בשני הצדדים כדי שהאינטרס הכלכלי והביטחוני יחזור להיות הבסיס".

בינתיים, המטוסים של "טורקיש איירליינס" כבר לא נוחתים בנתב"ג, אבל הם כן נוחתים בירוואן, בירת ארמניה. טורקיה יודעת להיות פרגמטית כשזה משרת אותה, אך מול ישראל היא בחרה בנתיב ההתנגשות. ארדואן מאמין שהזמן לטובתו, ושמנהיגות העולם המוסלמי עוברת דרך העימות עם ירושלים. ישראל, מצדה, נאלצת להתרגל למציאות שבה השותפה האסטרטגית הגדולה ביותר שלה בעבר, הפכה ליריבה המרה ומהמסוכנות ביותר שלה בהווה.