המהפכה הצרפתית, גרסת הטיקטוק: דור התיכוניסטים שורף את המועדון

אזרחי צרפת ידועים באלימות שבה הם מפגינים ברחובות. שוטרי צרפת ידועים באלימות שבה הם מפזרים את המפגינים. זהו מחול דמים צרפתי מוכר, אבל בשבועות האחרונים משהו השתנה. הרשתות החברתיות ומסכי הטלוויזיה בעולם מוצפים בתיעודים של בתי ספר שעולים באש, מכוניות מוצתות ועימותים אלימים בין כוחות הביטחון למאות אלפי מפגינים. אלא שהפעם, המפגינים שעומדים מול רימוני ההלם והגז המדמיע הם ילדים.

המחאה הזו, מחאת התיכוניסטים, שונה מכל מה שצרפת ידעה בעבר. ולו רק בגיל המוחים. מדובר בתלמידי תיכון, בני 14 עד 17, שזה שבועיים מבעירים את המדינה ללא אירוע מכונן אחד שליבה את האש. נכון להיום, הנתונים מדאיגים: יותר מ-800 שוטרים פצועים, מאות תלמידים ואנשי מערכת חינוך שנפגעו, ומאות מוסדות חינוך שעומדים סגורים במקרה הטוב, ושרופים במקרה הרע.

"המחאה הזאת התחילה כתוצאה של סדרה של כעסים מצד התלמידים", מסביר ד"ר רמי דניאל, חוקר עמית במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) וראש תחום אירופה במכון. "יש כל מיני סיבות, חלקן נקודתיות וכמעט מצחיקות. למשל, השנה הזאת היא השנה הראשונה שבה נאסר השימוש בטלפונים סלולריים בתיכונים. עד עכשיו האיסור הזה היה תקף רק ביסודי ובחטיבה, והחוק החדש הכעיס מאוד את התלמידים. אבל זה רק קצה הקרחון".

החרדה מהעתיד והמרד בסינון

מתחת לפני השטח רוחשים תסכולים עמוקים בהרבה מאיסור על טלפונים. אחת הנקודות המרכזיות היא מערכת הסינון לאוניברסיטאות. בצרפת, מספר התלמידים שמסיימים תיכון עם תעודת בגרות הולך ועולה, אך המקומות בהשכלה הגבוהה אינם מדביקים את הקצב. התוצאה היא תלמידים רבים שמוצאים את עצמם ללא עתיד אקדמי ברור.

"זה יצר תסכול גדל לגבי העתיד", אומר ד"ר דניאל. "אתה שומע שוב ושוב צעירים שאומרים שצריך לשנות את מערכת הסינון. הם חיים בחרדה, ומרגישים שהממשלה לא עונה להם. הם טוענים שהשימוש באלימות משטרתית הוא כלי שנועד לגרום לציבור לשכוח שיש לצעירים דרישות פוליטיות לגיטימיות".

לכך מתווספת הזנחה פיזית של מוסדות החינוך. רבים מבתי הספר בצרפת שוכנים בבניינים ישנים ומתפוררים. אחרי קיץ קיצוני של חום כבד, התלמידים מצאו את עצמם בכיתות ללא תשתית מתאימה, לצד מחסור כרוני במורים. "התיכוניסטים מרגישים שלא עושים מספיק בשבילם, שלא משקיעים בהם. הם רוצים התייחסות, הם רוצים בניינים מתוחזקים, והם רוצים שהממשלה תציע להם עתיד טוב יותר".

מעבר למשבר ההגירה: המודל החברתי קורס

הנשיא לשעבר דונלד טראמפ ניסה לאחרונה למסגר את ההפגנות בצרפת כחלק ממשבר הגירה איסלאמיסטי כושל. ד"ר דניאל סבור שמדובר בראייה חלקית ומטעה. "טראמפ צודק בזה שיש משבר זהות והגירה בצרפת, אבל הוא עושה את אותה טעות שישראלים רבים עושים. הוא רואה רק מוסלמים, כמו שישראלים רואים רק דגלי פלסטין. אבל המשבר הזה כבר מזמן לא רק בפרוורים".

לדבריו, ההפגנות הגיעו לבתי הספר בלב פריז, אל המעוזים של האליטה הבורגנית הלבנה. "האירוע הנוכחי מבטא הרבה יותר מרק משבר הגירה. הוא מבטא מדינה שהמודל החברתי והכלכלי שלה קורס. זה נכון שזה התחיל בפרוורים וראינו דגלי אלג'יריה ופלסטין, אבל מי שחושב שזה כל הסיפור לא מבין את עומק הבעיה. מדובר בדור שלא סומך על הדור הקודם. כמו כל תנועת שמאל באירופה, הם יוצאים עם דגלי פלסטין ביד, אבל זה לא לב המשבר העמוק שצרפת נמצאת בו".

המשבר הזה הוא משולש: חברתי, כלכלי ופוליטי. ובמרכזו עומד הנשיא עמנואל מקרון, שבימים אלה נראה כמי שבוחר בשתיקה. מקרון, שנמצא בכהונתו השנייה ואינו יכול להתמודד שוב, נראה כמי שיצא מהמשחק הפנימי. "הוא עוסק בענייני חוץ, ומשאיר לראש הממשלה לנהל את הבוץ המקומי", מסביר ד"ר דניאל. "אם מסתכלים על ההבטחה של מקרון מ-2017 - להיות האיש החדש שיחזיר את צרפת לצמיחה ויאזן את התקציב - הוא נכשל בכל הנקודות. השילוב בין המשברים האלה מוביל את צרפת לנקודה מסוכנת מאוד".

הגירעון הנצחי ושבוע העבודה החלומי

כדי להבין איך הגיעה צרפת למצב הזה, צריך לחזור אחורה בזמן. בזמן שבשנות ה-80 בריטניה של מרגרט תאצ'ר וארצות הברית של רונלד רייגן הלכו לכיוון ליברלי וקפיטליסטי, צרפת בחרה בנשיא הסוציאליסטי הראשון שלה, פרנסואה מיטראן, וביססה עוד יותר את מדינת הרווחה.

"צרפת בחרה בסולידריות חברתית על פני הצלחה כלכלית", אומר ד"ר דניאל. "בסוף שנות ה-90 נקבע ששבוע עבודה בצרפת הוא 35 שעות בלבד - מספר חלומי. חופשות בתשלום, חופשות לידה נדיבות, הכול הלך לכיוון מאוד נדיב. הבעיה היא שההוצאות היו כבדות בהרבה מהתוצר. צרפת היא אחת המדינות עם נטל המס הכבד ביותר באיחוד האירופי, ובכל זאת היא לא ראתה תקציב מאוזן מאז שנת 1974".

מאז 1974, צרפת חיה בגירעון מתמשך שהקצין בשנות הקורונה. בניגוד למדינות אחרות שאיזנו את התקציב אחרי המגפה, מקרון לא הצליח לצמצם את ההוצאות. כיום, הגירעון של צרפת עומד על לפחות 5.4 אחוזים מהתמ"ג, והשווקים מתחילים לאבד סבלנות. הריבית על איגרות החוב הממשלתיות עולה, ויש מי שמזהיר מפני משבר תקציבי שעלול להדביק את אירופה כולה.

אחד המוקדים הרגישים ביותר הוא גיל הפרישה. מקרון ניסה פעמיים להעלות אותו מ-62 ל-64. בפעם הראשונה, ב-2019, המחאה והקורונה עצרו אותו. בפעם השנייה הוא הצליח לאשר את החוק, אך ראש הממשלה הנוכחי מיהר להקפיא את הרפורמה כדי לקנות שקט תעשייתי. "הרפורמה הזאת הכרחית דמוגרפית", טוען ד"ר דניאל. "אי אפשר להמשיך לקחת כסף מעובדים ולתת אותו מיידית לפנסיונרים בשיטת פירמידה שלא תחזיק מעמד".

המלכוד הפוליטי והאופציה הפופוליסטית

המערכת הפוליטית הצרפתית משותקת מאז 2022. מקרון, שפיזר את האספה הלאומית ב-2024 בצעד מפתיע, מצא את עצמו ללא רוב. כיום הפרלמנט הצרפתי מפוצל בין גוש מרכז חלש, ימין קיצוני חזק בראשות מרין לה פן ושמאל קיצוני בראשות ז'אן לוק מלנשון.

"יש בצרפת ממשלה בקרח", מתאר ד"ר דניאל. "היא לא יכולה לעשות כלום, היא לא נופלת, היא רק שורדת. כשהתיכוניסטים יוצאים לרחובות הם יודעים שהממשלה לא באמת יכולה לעשות דבר". במקביל, לה פן ומלנשון מציעים פתרונות פופוליסטיים: מלנשון מציע "לשרוף את החוב" ולהעלות מיסים לעשירים, בעוד לה פן מאשימה את ההגירה ואת האיחוד האירופי בכל תחלואי המדינה. איש מהם לא מציע את הצעדים האמיצים והכואבים שצרפת זקוקה להם באמת.

המשבר הזה אינו רק בעיה פנימית של פריז. צרפת היא אחד משני הקטרים של האיחוד האירופי, לצד גרמניה. היחסים בין ברלין לפריז כבר מתוחים מאוד, וגרמניה, שפעלה במדיניות של משמעת פיננסית קשוחה, מסתכלת בזעם על הרשלנות הצרפתית. "הכעס הגרמני הופך את הקשר הזה להרבה פחות מתפקד", אומר ד"ר דניאל. "צרפת עדיין רוצה להוביל את הגיאופוליטיקה האירופית, יש לה נשק גרעיני ותעשייה צבאית מפוארת, אבל אין לה כסף. זה מחליש את כל אירופה מול איומים של פוטין או טראמפ".

בין "גדולה מכדי ליפול" ל"גדולה מכדי להינצל"

השאלה הגדולה שמרחפת מעל פריז היא האם צרפת יכולה להציל את עצמה, או שמא תידרש התערבות חיצונית של הבנק המרכזי האירופי או קרן המטבע הבין-לאומית. בשיח הכלכלי כיום שולטות שתי אמירות מנוגדות. הראשונה היא שצרפת "גדולה מכדי ליפול" (Too big to fail) - כלומר, שלאיש באירופה אין אינטרס לראות את הכלכלה הצרפתית קורסת, ולכן השותפות יהיו חייבות לעזור לה למרות הכעס.

האמירה השנייה והמפחידה יותר היא שצרפת אולי "גדולה מכדי להינצל" (Too big to save). "ראינו איך האיחוד הציל את יוון או פורטוגל", מזכיר ד"ר דניאל, "אבל אלו היו כלכלות קטנות. כשמדברים על מאות מיליארדים של ריבית וחוב שעבר את ה-120 אחוז מהתמ"ג הצרפתי, לא בטוח שלבנק המרכזי האירופי יש מספיק משאבים כדי לעצור את כדור השלג".

כרגע, הממשלה בפריז מנסה למרוח זמן. שר החינוך מבטיח לגייס אלפי מורים, וראש הממשלה מציע לפתוח את בתי הספר לדיונים. אבל מחוץ לכיתות, המחאה מאיימת להתחבר לקבוצות נוספות: חקלאים שזועמים על מחירי הדלק ועובדי מדינה ששכרם הוקפא.

"אנחנו עדים לכישלון הגדול של מקרון, אבל הוא לא האשם היחיד", מסכם ד"ר דניאל. "זהו מודל שלם של מדינת רווחה שנבנה אחרי מלחמת העולם השנייה ללא התייחסות לאיזון תקציבי, והוא פשוט קורס. צרפת צריכה להמציא את עצמה מחדש, ואולי אפילו לבנות את המערכת הפוליטית שלה מחדש, כדי להתמודד עם האתגרים הללו". בינתיים, הלהבות בבתי הספר התיכונים הן רק הסימפטום המוחשי ביותר למחלה שמאיימת לשתק את הלב של אירופה.