זאב נחמה חוזר להיכרות עם אייל גולן: "ידענו שזה שדה מוקשים, משלמים על זה מחיר עד היום"

"אני באתי מהעם, אני אומר את זה כל הזמן", נזכר זאב נחמה בילדותו. "אני באתי מהברזלים, אני באתי מהכפכפים, אני באתי מהגרעינים שאוכלים על הברזלים. אבל זה לא מנע ממני להיות סקרן ולהתפתח אומנותית", הוא מבהיר בריאיון לפודקאסט החדש של N12, "ראיתי שמעתי".

גדלת בחולון, בן לאימא בלגית שהתחבאה בשואה במנזר.
"כן, אימא שלי גדלה במנזר, כי ככה היא נשארה בחיים. לימדו אותה לשנוא יהודים, כדי שהגרמנים לא יתפסו אותה, ולקח למשפחה הרבה זמן לשכנע אותה שהיא יהודייה. וזו הייתה הסיבה שהסבתא שלי עלתה איתה לארץ, כי המשפחה מבלגיה אמרה 'אם היא לא תעלה לארץ, היא לא תהיה יהודייה'.

"המשפחה של אבא שלי היא משפחת נחמה מפלורנטין, במקור מסלוניקי, עם שורשים יווניים, ספרדיים וירושלמיים. בבית שמעתי מוזיקה יוונית הרבה. אבא שלי, כל פעם שהיו נוסעים ליוון הביא תקליטים יווניים של הגדולים ביותר, ואני תמיד התייחסתי לזה בזלזול, כי אני הייתי בדלתות. רק אחרי הצבא הבנתי איזה אושר מוזיקלי נתנו לי במתנה ואני לא לקחתי אותו. אחרי זה לקחתי אותו, בענק".

השילוב הזה בין מזרח למערב, בין פלורנטין לבלגיה והברזלים של חולון הוליד את אתניקס, הלהקה שחוללה את המהפך שהפך את המוזיקה הים-תיכונית בסוף שנות התשעים לז'אנר הכי מצליח בישראל. נחמה ששירת כלוחם בחיל הים, הקים את הלהקה יחד עם תמיר קליסקי. "אנחנו נמצאים עכשיו בחגיגות ה-40 שלנו, יותר, למעשה אנחנו ביחד מ-85'", הוא מציין בגאווה.

האלבום הראשון של הלהקה יצא ב-1990, ומאז יצאו עוד 15 אלבומים. הלהקה זכתה בתואר להקת השנה שמונה פעמים. במהלך שנות התשעים, נחמה וקליסקי גילו את אייל גולן והפיקו עבורו את האלבום "בלעדייך", שנמכר ב-400 אלף עותקים והפך לאחד המצליחים בתולדות המוזיקה הישראלית, צעד ששינה את פני הז'אנר הים-תיכוני והמוזיקה המקומית.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

בעשור השני של שנות האלפיים נקלעו החברים הטובים, נחמה וקלינסקי, לסכסוך קשה שהגיע אפילו לבית המשפט. אלא שלפני כארבע שנים הסתיים הריב במפתיע בסולחה מתוקשרת. "היום תמיר ואני מתראים, בימים שאנחנו לא מופיעים הוא בא אליי בבוקר לאולפן שבניתי בבית שלי", משתף נחמה.

חזרתם להיות חברים?
"אנחנו עובדים, תמיר ואני באולפן, אתה יכול לבוא לבדוק אותנו".

איך עוברים כזה משבר?
"בקלי קלות, כי כל המריבה הייתה מטופשת".

איך חוזרים להיות חברים ולעבוד ככה בקלות?
"היינו 40 שנה חברים, אחי".

אבל יש משקעים.
"זה בכלל לא משנה מה היה במשפטים ומי ניצח. זה בכלל לא העניין. בשלב מסוים המשכנו כאתניקס והוא לא היה, היינו יכולים בשקט להמשיך הלאה, לי זה גם היה טוב כלכלית, ראיתי הרבה יותר כסף. אבל בשלב מסוים באתי לגל (הדני, המתופף) וליורם (פויזנר, הגיטריסט) שהם השותפים ואני אומר להם 'תקשיבו, לא משנה כרגע מה ייצא בתוצאות של המשפט, זה לא העניין, אני מרגיש שהוא צריך להיות איתי על הבמה. הוא היה איתי בכל המסע הגדול, הוא צריך להיות איתי על הבמה. מה זה מי ניצח בכלל? זה הכול עניינים של אגו. תורידו רגע את האגו. חמש דקות תחשבו בלי אגו'".

איך לא עשית את זה קודם?
"היו בינינו אנשים משני הצדדים שלא חיברו אותנו, הפרידו בינינו. אחרי שנגמר כל הסיפור אמרתי לנהג שלי 'תעשה לי טובה, לך אליו, תביא אותו אליי הביתה, אם אין לו משקעים, כי כבר הכול נגמר'. בחמש דקות הוא אמר כן, הוא בא אליי הביתה, בחמש דקות הכול נסגר.

"אמרנו שכל הדבר הזה היה מטופש, אנחנו חברים, אנחנו עובדים ביחד - כל מה שעברנו עם אייל גולן, כל המסע, אני קורא לזה ויה דולורוזה בתעשייה הישראלית, היו צועקים לנו 'הינה באו בעלי הגורמטים'. וגם ראינו שבחוץ כולם חוגגים על הקטע שרבנו, כל מיני עיתונאים, לא רוצה להזכיר שמות, אנשים בתעשייה שכאילו שמחים לאיד, ובשנייה אחת מחקנו את הכול ומאותו רגע כאילו אין משקעים אפילו.

"אמרתי לו לפני חודש 'אנחנו עובדים כאילו חזרנו לגיל 25'. הוא צחק ואמר 'נכון'. יותר מזה, אנחנו גומרים באולפן והולכים למסעדה כל יום, ואני אגיד לך יותר מזה - היום אנחנו מרוויחים הרבה יותר כסף, כי משהו בקארמה, גם קודם הרווחנו, כן? אבל משהו בקארמה, הקהל אוהב את הקטע הזה שהכול בסדר. הוא חזר לפני שלוש-ארבע שנים, הופענו עכשיו ביהוד והיה מפוצץ ואנשים אומרים לנו 'איזה יופי שחזרתם', אנשים מחבקים אותנו, זה אמיתי, אין פה שום הצגה, זה בא ממקום אמיתי".

ביקשנו מנחמה לשתף אותנו ביצירות שהשפיעו עליו יותר מכול - ולספק המלצה גם על יצירה עכשווית.

התלבטת כשביקשתי ממך לבחור את תחנות התרבות שלך?
"לא, זה קל מאוד".

באמת?
"כן, קל מאוד. תראה, זה הרבה יותר עמוק מתחנות שנתתי לך, כי אני למדן ומתעניין. אבל אם אני צריך לציין שפיצים - אז אלה השפיצים".

האלבום הכי משפיע: "סרג'נט פפר" של הביטלס

"הביטלס זה התורה שלי וכל מה שלמדתי מבחינה מוזיקלית", משתף נחמה, "לדעת לגוון, לדעת להמציא. היה משהו קסום בכל מה שקשור בביטלס. 'סרג'נט פפר' זה האלבום שהכי ממצה את כל מה שהביטלס בעיניי, הכול שם בצורה מרוכזת. עד 1964-1965 הם היו להקה של שירי פופ כיפיים. במלון שלהם היה בוב דילן, שבא אליהם לחדר, והוא הכיר להם לראשונה את הגראס, את הכיף, ומיסטל אותם, והוא אמר לג'ון לנון - או-קיי, כמה פעמים עוד תשירו 'שי לאבס יו'?

"סרג'נט פפר יוצא ב-1967, זה אחד האלבומים הראשונים שאני מקבל כילד, ומשם התחלתי לפתח את החלומות. אימא שלי קנתה לי אותו, הייתי בן שש-שבע ולמרות שהמצב הכלכלי לא היה כזה טוב, התרבות והמוזיקה תמיד היו בבית. בגיל שבע קיבלתי את הגיטרה הראשונה, אני ביקשתי, לא היה מקובל לקנות גיטרה. זה התחיל מגיטרה אקוסטית, היה לי מורה פרטי. ומהר מאוד זה עבר לגיטרה חשמלית, עם מגבר רציני. ישבתי בחדר, אני לא יודע איך ההורים שלי סבלו את זה ימים שלמים, משם הכול התחיל".

נחמה מתרפק על הקשר בין לנון למקרטני: "הכימיה ביניהם יצרה משהו שהוא אחר ממקרטני לבד. כי כל מה שמקרטני עשה אחר כך, או לנון עשה אחר כך, לא היה אותו דבר. לדעתי זה סוג של מה שקורה ביני ובין תמיר גם, זה לאתגר אחד את השני - אתה אולי יותר מחוספס, והוא יותר מתוק, ובאמצע יוצא משהו שהוא מנה אחרת, מנת שף".

אז מי לנון ומי מקרטני באתניקס?
"אני לא עושה את ההשוואות האלה, אבל בוא נגיד שתמיר, הטעם שלו יותר מתקתק, תמיר הוא יותר אלטון ג'ון וכאלה, ואני, אין לי גבולות - אני יכול לאהוב את להקת הקלאש, ואני יכול לאהוב את הדלתות ואני יכול לאהוב את קווין. אנחנו לא שופטים את זה ככה. הוא קליסקי ואני נחמה.

"מאשימים אותנו במה שקרה אחר כך"

"האלבום הזה נכנס אליי פנימה בענק, בכל הרעיון של לשבור גבולות - אפילו לעשות מוזיקה עם אייל גולן. אז קראו לזה מוזיקה ים-תיכונית. אבל אני לא רואה בזה ים-תיכונית. אני רואה בזה מוזיקה ישראלית. אבל אנחנו ידענו שאנחנו הולכים לשדה מוקשים ולפעמים עד היום אנחנו משלמים על זה מכל הבחינות. יש כאלה שמאשימים אותנו בכל מה שקרה אחר כך, אתה יודע".

מאשימים אתכם בזה שהאיכות של המילים, ובזה שהמוזיקה ירודה?
"כן, אבל אני חושב שהאיכות עלתה. האיכות הייתה קיימת גם קודם – ג'ו עמר, אהובה עוזרי, זוהר ארגוב, מרגול, רק שלא נתנו לה את הבמה".

אז כשאתה אומר שוברים חומות ומנפצים את כל הגבולות, איך זה מתחבר לך לאייל גולן?
"אידיאולוגיה, שנבוא להגיד בצורה מוצהרת שאנחנו להקה שמביאה דרבוקות לאולפן - לא היית שומע את שלום חנוך או שלמה ארצי מקליט דרבוקה. אנחנו באנו ואמרנו שלא רק שרוצים דרבוקה, אנחנו רוצים את הנגנים שלהם. שאחר כך בדיעבד גילינו שאלה הנגנים הכי טובים בארץ, כן? בגלל שהם היו מופיעים כל ערב כמעט".

כשאתניקס רק התחילו, הוא מספר, "רוני בראון, מנכ"ל הליקון, שמע את 'קטורנה מסאלה' עם זהבה בן באולפן ואמר 'זה המסמר האחרון בארון הקבורה שלכם'".

אבל הוא זה שנתן לכם את החוזה, לא?
"נכון, הוא ניסה להתכחש לזה, רק שהיינו חתומים לחמישה אלבומים. לא הייתה להם הרבה ברירה. כל הזמן היה מאבק נגדנו, מהאלבום הראשון היה מאבק לעצור אותנו. בשנת תשעים קיבלנו מכתב ממישהו מגלי צה"ל שהיה כתוב שם 'לעולם לא ישמיעו אתניקס בתחנת גלי צה"ל'. אבל ידענו שמה שאנחנו עושים זה נכון, אמיתי אני אומר לך".

"פרצנו גבולות", הוא אומר על על "קטורנה מסאלה", "הגענו להופיע במקומות שאומנים תל-אביביים לא הגיעו אליהם, נגיד, שכונה ד' בבאר שבע. אנחנו באים - עשרת אלפים איש בשכונה, באים לראות אותנו, ביחד עם זהבה בן. זה מתחבר לי לביטלס כי הם הביאו את מה שהם הביאו מהמקום שלהם, מי בכלל התייחס לליברפול? זו הייתה עיר פועלים, עיר נמל, ואני ראיתי בזה אותו דבר - כאילו אנחנו הבאנו את השכונה, הבאנו את השכונות, את הברזלים".

למה הלכתם לאייל גולן ב-97', אחרי שהוא הוציא אלבום אחד ואף אחד עוד לא הכיר אותו?
"כי הייתה בזה אידיאולוגיה - אנחנו אמרנו לעצמנו, אנחנו לא באים למכור קרח לאסקימוסים, חשבנו על קריירה בחו"ל, כן? היו לנו פגישות עם המנהלים של מדונה בניו יורק אחרי שעשינו את מסאלה, היו לנו פגישות עם המקדם של רולינג סטונס באנטוורפן... ואז בדיוק תמיר התחתן ואמר 'מה, עכשיו ניסע לזה?' ונשאר בארץ, וזה נהיה לאידיאולוגיה המקומית.

"נסעתי לכיכר דיאנה בנצרת, הייתה שם חנות תקליטים, ואמרתי לו 'תגיד לי מה בולט בעולם הערבי, כי אני רוצה להתחיל מהדברים האלה'. לקחתי משם ערמות של אלבומים, כשהתחלנו לעבוד עם אייל, לאבי גואטה – עוד לפני שהייתה שרית – היה להם מחסן ענק של דיסקים בתחנה המרכזית. הם החזיקו את כל מה שהיה בז'אנר, ולא היה שם שלום חנוך וכוורת. שאלנו את גואטה שאלה מאוד פשוטה 'מה הכי עובד?' וישר כיוונו אותנו לתימני, צלילי הכרם".

"אז קראו לזה מוזיקה ים-תיכונית. אבל אני לא רואה בזה ים-תיכונית. אני רואה בזה מוזיקה ישראלית. אבל אנחנו ידענו שאנחנו הולכים לשדה מוקשים ולפעמים עד היום אנחנו משלמים על זה מכל הבחינות"

נחמה מנסה להסביר למה עד אז נדחק הסגנון הים-תיכוני לשוליים: "התקשורת הייתה חסומה אז. אני לא מאשים אף אחד - בתקשורת היו רוב האנשים לבנים, לא דיבר אליהם אום כולת'ום ופריד אל אטרש ובטח לא מוזיקה תימנית". מצד שני הוא אומר: "צריך לדעת לעשות את זה נכון, לעטוף את זה בעטיפה הנכונה - להביא את הנגנים הכי טובים, לעשות עטיפה – זה לא היה בז'אנר המזרחי מעולם, היה להם כזה דף מצולם. אנחנו הבאנו את הצלם שלנו, צלם נאמבר 1, הוא צילם את אייל, נסעתי עד לונדון עם תמיר לחנות של ארמני כדי לקנות לאייל בגדים, כדי שהוא יהיה מכתיב אופנה".

הביטלס שרים "When I'm 64" כשאתה מגיע לגיל הזה, מה אתה מרגיש?
"עוד מעט אני 66".

מה מרגישים?
"תראה, אני אותו שטותניק של גיל הילדות והנערות שלי. אני חושב אותו דבר. עדיין, לשמחתי, יש בי את אותה סקרנות. עד היום אני לומד דברים ברמות מטורפות לעומק, בעיקר באומנות, לא רק במוזיקה. כל זמן שאני בסקרנות הזו - הכול טוב. הגיל אין לו שום משמעות".

נחמה משתף שלפני כל הופעה הוא חווה "התקף חרדה מטורף".

כל הופעה?
"כל הופעה, עד היום. מה זה התקף חרדה? אתה מרגיש שעוד דקה אתה הולך למות".

זה נחלש?
"לא, בגלל שאני מודע לזה, זה מתחיל כבר מהרגע שאני יוצא מהבית. ברגע שאתה מודע, אתה לוקח את זה כמקדם הבנה שהכול בסדר, הכול יעבוד טוב, מה שקורה לך עכשיו זה טבעי. עד שאני שם את הרגל הראשונה על הבמה, אני תמיד משתדל לעלות עם רגל ימין, שזה סתם ג'וקים בראש, אבל מהרגע הראשון שאני שם את הרגל על המדרגות שאני עולה לבמה, הכול עובר לי, אני עולה לבמה, אני דג במים".

הסרט הכי טוב: "ספרות זולה"

"זה מייצג אדם שאני מעריץ אותו בצורה מוחלטת, קוונטין טרנטינו", הוא אומר. "הסרט הזה מייצג את כל מה שאני אוהב אצל טרנטינו, אני פשוט לא משתעמם כשאני רואה את העבודות שלו, אני מצליח להיות סקרן לכל מה שהוא עושה. הוא הסרט שמייצג בעיניי את התפנית בקריירה גם שלו, שפתאום כל העולם הבין מי זה טרנטינו".

"ספרות זולה" יצא ב-1994, והיה סרטו השני של טרנטינו. הוא זכה באוסקר על התסריט, וסימן קאמבק אדיר לג'ון טרבולטה. "הסרט הזה מושלם, מבחינת זה שכל פעם אתה אומר 'או-קיי, מה עוד נשאר להפתיע?'", הוא אומר. "אני חושב שרק פליני היה במקומות האלה, שכל פעם הוא מפתיע אותך מחדש, אבל זה עולם ישן יותר. טרנטינו שינה את פני הקולנוע. גם הקטע הוא שאין סוף טוב, אין סוף טוב בשום סצנה".

טרנטינו גר לידך, לא?
"יום אחד חזרתי הביתה ואשתו, דניאלה פיק, קנתה בגלריה לידי כנראה איזה תכשיט, והוא ישב על המדרגות בכניסה לבית שלי ואני לא הוצאתי מילה מהפה, כי אני יודע מה זה כשפונים אליי, זה לפעמים מפריע לי".

לא אמרת לו כלום?
"לא אמרתי לו כלום, אני דביל, אה? היה לי אותו מקרה עם דייוויד בואי גם, שרק אמרתי לו 'גוד מורנינג'. זה היה באולפני אבי רואד, בלונדון, היינו נוסעים כל שנה, תמיר ואני, לערוך שם את האלבומים שלנו. ירדתי רגע לקפטריה למטה והוא בדיוק עלה ואני מסתכל, ואז גיליתי גם שהוא היה נמוך ממני. רק שנינו במדרגות, מה אתה אומר לבן אדם? 'בוקר טוב, מזג אוויר נעים', זה מה שהאנגלים אומרים, אתה יודע?

"או למשל היה לנו קטע שישבנו עם המעצב של פינק פלויד, שעיצב לנו שתי עטיפות, הוא הזמין אותנו לארוחה ומישהו שהיה צריך לאכול איתנו לא הגיע למסעדה – מיק ג'אגר. הוא נתקע בפקק. אתה מבין, מיק ג'אגר, אתה מבין? אז היו לי כאלה קטעים בחיים".

"הייתי מת שטרנטינו יהיה חבר שלי, אני אומר לך את האמת. אבל אני לא יודע איך לגשת לאנשים כאלה. זה כמו שהייתי מת שדייוויד בואי יהיה חבר שלי".

טרנטינו הודיע שהוא עושה עשרה סרטים, הוא כבר עשה תשעה, ונשאר סרט אחד.
"בסדר, אני לא מאמין לו. אומן קם בבוקר ועושה אומנות".

ההופעה המכוננת: קווין, וומבלי ארנה, 1984

"שמרתי את הכרטיס כי שמרתי אז הרבה דברים", צוחק נחמה. "9 פאונד כרטיס. למה אני מדבר איתך על ההופעה הזו? כשהאלבום 'לילה באופרה' יצא, עוד לפני שרפסודיה בוהמית נהיה גדול, הייתה חנות תקליטים קטנה בחולון עם אישה מאוד מבוגרת שהיא אמרה לי 'תיקח את זה'. אני זוכר שמהרגע ששמעתי את האלבום הזה כל החיים שלי השתנו מקצה לקצה. זה אלבום מטורף, זה אלבום שמיצה בעיניי את כל מה שאהבתי בביטלס ובדלתות וברולינג סטונס, הגאונות של פרדי מרקורי לקחת את זה ולעשות מזה וואו".

"והבאתי את זה לחבר'ה שלי בפעם הראשונה, היינו מתאספים איזה ארבעים חבר'ה לשמוע, לנגן, וכולם הסתכלו עליי - 'מה זה הדבר המזעזע הזה', ואני אמרתי להם 'אתם לא נורמליים, איך אתם לא שומעים את זה?'.

"ב-82' אני מגיע ללונדון לעבוד שם, עבדתי באל על בביטחון אבל גם למדתי מוזיקה, והחלום שלי היה להקים להקה באנגליה, להיות כמו הביטלס. מהר מאוד הבנתי שעם אנגלים אין כימיה, אנגלים זה אנגלים. מצאתי את עצמי מקים להקה עם בחור ספרדי, בחור נורווגי ועוד בחור אחד ממרוקו, ניסינו להיות להקה אבל זה לא התחבר, ובתקופה הזו ראיתי מלא הופעות – פרנק זאפה, סימפל מיינדס, טירז פור פירז, רוג'ר ווטרס יימח שמו מופיע עם אריק קלפטון יימח שמו".

מה אתה זוכר ממה שהרגשת שם בהופעה?
"אני זוכר שאתה ממתין, ממתין, ממתין, ואתה צריך פיפי, ושתית בירה, ואתה ממתין, והרגליים כואבות - ואיך שמתחילה ההופעה הגוף שלך נהיה מכונה, אתה נהיה משהו אחר לגמרי, אתה נהיה חלק מהדבר הזה, אתה יודע, צמרמורת בכל הגוף, הכול עובר לך, שזו חוויה שאי אפשר להסביר אותה".

מה הייתה הגדולה של פרדי?
"זה היה מגנט שעולה על הבמה, ואתה פשוט מתמגנט. דרך אגב, זה דבר שקרה לי עם אייל גולן. בפעם הראשונה שפגשתי אותו - הוא עבד אז בשיפוצים עם אבא שלו, פגשתי אותו באיזה בית מלון בתל אביב, הוא בא עם בגדי עבודה, ועוד לא ידעתי בכלל מה הכישרון שלו בגרון – איך שהוא נכנס דרך הדלת של הלובי, זה כמו מגנט. אתה לא יכול להוריד את העיניים".

ומה לקחת מזה להופעה שלך?
"בפעם הראשונה שהופענו כאתניקס זה היה ברחובות, ובאו אמרו לנו שכל הכרטיסים נמכרו, אלפים. באנו לבושים כאילו יצאנו מהבית, לא חשבנו. אני עומד על הבמה ואני אומר לקהל 'ידיים', והקהל מרים ידיים, לא הבנתי בכלל מה אני עושה וזה קורה. אני גומר את ההופעה, באים אליי כל המומחים של הליקון – 'לא עושים ככה וכן עושים ככה', לקחו אותי ישר לכיכר המדינה, קנו לי בגדים, ואז התחילו לנסות לשנות אותנו, את הדמות. רצו שאני אחליף את השם גם, ואמרנו לא לכל הדברים האלה - או שזה עובד או שזה לא עובד. ומאז אני עולה לבמה, אני מפעיל את הקהל".

הספר: "הוכחה לגן עדן: מסעו של מנתח מוח אל העולם הבא"

הספר "הוכחה לגן עדן: מסעו של מנתח מוח אל העולם" הבא נכתב על ידי ד"ר אבן אלכסנדר, נוירוכירורג שהיה בתרדמת, בין חיים למוות, ומספר בו שיש חיים אחרי המוות.

"היה לנו קטע, כמה ימים לפני שאימא שלי נפטרה, כשהיא הייתה על ערש דווי, היא עשתה משהו עם הידיים ואני אומר לה מה? גם היא אמרה את זה לגיסתי, היא אומרת, 'אני רואה אותם, אתם לא רואים אותם'. לא הבנו על מה היא מדברת. הביאו לי בן אדם מתקשר שהוא אומר, 'החדר הזה מלא מלאכים, אתם פשוט לא רואים אותם'. והוא (אלכסנדר) בא ואומר לך זה נכון, כי הוא מספר את אותו סיפור שאני חוויתי עם אימא שלי על ערש דווי".

למה הספר הזה נגע בך?
"כשהבנתי שקיים סיפור כזה וזה בדיוק היה סמוך לזה שאימא שלי נפטרה. רציתי לדעת שהיא במקום באמת הרבה יותר טוב. יום אחד אני מקבל הודעה - אין לי פייסבוק ואין לי אינסטגרם, מעולם לא היה לי - ויום אחד מגיעה לפייסבוק של הלהקה הודעה מחבר ילדות שלי בשם גיל, שעזב את הארץ איך שהתגייסנו לצבא. שכחתי מהבן אדם. והוא מספר שהוא חי בקנדה, ושאשתו חלתה בסרטן והוא נסע איתה לאיזשהו הר בברזיל שאומרים שבהר הזה יש המון המון כוחות כאלה ואנרגיות, ושם האנשים נרפאים. הוא אמר 'אני לא מאמין בכל הדבר הזה, אבל אשתי, אני לא אקח אותה?'. היא הייתה בסדנאות והוא ישב וראה את הנוף והוא אמר לי 'אני לא מאמין בזה, אבל אני חייב לספר לך, אימא שלך הופיעה לי פתאום'.

"הוא גם מתאר לי אותה בדיוק כמו שהיא הייתה לפני שהיא נפטרה. השיער, התסרוקת, הכול. ואימא שלי העבירה מסר שהכול בסדר והכול טוב והיא במקום טוב. כאילו, קיבלתי מסר, אתה מבין?"

אתה מאמין באלוהים?
"אני מאמין בכוח. אתה יכול לקרוא לזה גם יצחק או משה, זה לא משנה. יש משהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו. אצל הבודהיסטים אומרים ברגע שמנורה נשרפת, אין לך אור, אבל מה שנתן לה את הכוח לא מת. הוא חוזר חזרה לתחנת הכוח. הספר הזה נתן לי להבין שיש המשך, שאנחנו פה רק בקטע זמני, ובזמניות שלנו, תעשה את הכי טוב. אני אומר תקום כל יום, תגיד לעצמך מילה טובה, מחשבה טובה, מעשה טוב, לקחתי את זה מהזורואסטריות".

ההמלצה העכשווית: סצנת הראפ של אלכסנדריה

"לא רק אומן אחד, כל סצנת הראפ מאלכסנדריה - מרואן פבלו וגם Wegz, יש אבל עוד. אתה מאמין שזה מצרי? בגלל שאני חוקר מוזיקה, ברוב המקרים אני משתדל לחקור את המוזיקה דווקא המזרחית".

איך הגעת למרואן פבלו?
"גיליתי בתקופה של הקורונה שיש סצנה שלמה אחרי שהייתה המהפכה המצרית הקטנה. הם יצאו לרחובות והם הקימו ברחובות במות, וזה נקרא מהרגנאת, והם מתופפים ואתה שומע דברים שזה מתחיל מהמוזיקה המצרית העתיקה של הפירמידות. אני לא מבין מילה, אבל אני אז מתחיל לתרגם בגוגל ואני רואה על מה הם מדברים, על מה הם שרים, ופתאום אני מגיע לכוכב באלכסנדריה.

"פתאום אתה מגלה עולם שלם, שבארץ כל אלה שניסו לעשות את זה אפילו לא מגרדים אותם. זו סצנה הרבה יותר אמיתית, יותר נכונה ממה שאנחנו שומעים מאמריקה, כי זה הרבה יותר מחובר לאזורים שלנו. הם לוקחים את המקצבים המצריים העתיקים והופכים אותם למקצבי היפ הופ וטראפ, הם משלבים כלים כמו שעשינו עם אייל גולן".

וזה משפיע על היצירה שלך?
"בתקופה שלמדתי את זה היה הקורונה, וזה מה שעשיתי מוזיקלית והעליתי. זה לא הצליח, כן, אבל אני גאה שעשיתי את זה ואני שמח מאוד. זה הכול ניסיונות של אומן, לומד טכניקות חדשות, אתה מכניס את זה לאומנות שלך, אתה ממציא אומנות חדשה במה שאתה יוצר. בגלל זה אני קיים, זה הגירוי שלי, זה הכיף שלי לקום כל בוקר ולגלות עוד דברים ועוד דברים. אני סקרן כמו שאמרתי לך, כמו שהייתי בן עשרים".