בלילה ברחוב חשוך היא פחדה ממני. הייתי חייב לעשות משהו

מוצ"ש.
דרום תל אביב.
אני חוזר מבילוי עם חברים.
חיימקה נשאר בבית עם הקטנה.
כבר די מאוחר, הרחובות ריקים.
אני הולך בצעדים מהירים, עם שאריות יין בדם ושאריות משיר שתקוע לי בראש.

כמה מטרים לפניי הולכת בחורה.
אנחנו צועדים באותו כיוון, אבל כנראה עם מחשבות אחרות לגמרי.
היא מסתובבת אליי ומגבירה את קצב הצעדים.
אני עוד עסוק בשיר שלא מרפה.
היא שוב מסתובבת ושוב מגבירה.
אני קולט שהיא מבוהלת.
בשבילה אני צללית של גבר זר שהולך מאחוריה ברחוב.
היא מהדקת את האחיזה בתיק.
אם היא חכמה, יש לה שם תרסיס פלפל.

אני שוקל את צעדיי. תרתי משמע.
מפחד לעצור כדי שהיא לא תיבהל עוד יותר.
מפחד לחצות לצד השני כדי שהיא לא תחשוב שאני מנסה לאגף אותה.
לרגע אני אפילו שוקל פשוט לגשת אליה ולהרגיע אותה.
אין שום דבר מרגיע בזה, אני חושב לעצמי ומחזלש את הרעיון.

היא מסתובבת שוב ומתעסקת בטלפון.
אולי מתקשרת למישהו כדי שיהיה איתה על הקו.
אני מסתכל סביבי.
אין כלב באזור וחושך.
מה עושים? מה עושים?

ואז עולה לי רעיון.
אני מתקשר לחיימקה, מגייס את הטון הכי הומואי שלי וכמעט צורח: "מאמי שלי!!! תקשיב, אני עוד שתי דקות בבית, התגעגעתי אליך, פוצקי! אתה לא מבין איזה ערב פאן היה! הרמות ברמות! דקה אני בבית ונרכל על הכול!"
חיימקה מהצד השני של הקו: "מאמי, מה נסגר? כמה שתית? אני כבר ישן... בוא הביתה".

אני ממשיך לצרוח לטלפון, מנפנף בידיים ומשתמש בכל קלישאה סטריאוטיפית שחוקה שתסריטאי סטרייט היה יכול לכתוב.

(החיים האלה מצחיקים, בגיל 18 עשיתי הכול כולל הכול כדי שלא יידעו שאני הומו, והינה עכשיו אני פה באמצע הרחוב, רק מנסה להוכיח את הומואיותי.)

לא הבנתי אם הפתרון שלי מבריק או מטומטם.
אבל אז זה קרה.

הבחורה מסתובבת אליי, מקשיבה, ומשהו בשפת הגוף שלה משתנה. היא משחררת את הטלפון. מרפה את האחיזה. הכתפיים שלה צונחות. הצעדים נהיים איטיים יותר. לרגע אפילו נדמה לי שהיא מסתובבת אליי ומחייכת.

כמה שניות אחר כך היא כבר פונה לרחוב אחר, ואני ממשיך בדרכי וחושב על מה שקרה עכשיו. על העובדה שנאלצתי להפוך את עצמי לקריקטורה של הומו כדי שהבחורה שלפניי לא תפחד ממני.

אני עובר כשמעליי השלט של רחוב הרצל ונזכר בשיר של עדי קיסר:

אני
אישה
שהולכת בפחד בלילות
ברחובות חשוכים שנקראים
על שם
גברים.

במקרה הזה, לגבר יש ילדה.
אני חוזר לילדה שלי.
נכנס לחדר שלה, מתיישב ליד המיטה ומסתכל עליה.
היא ישנה בתנוחה של תינוקת שעוד לא למדה לפחד.
שלווה ושקטה, כאילו אין בחוץ מפלצות שיכולות לטרוף אותה.
הידיים והרגליים פרוסות לכל עבר כאילו העולם שייך לה.
תופסת כמעט את כל המיטה בביטחון שרק ילדים יכולים להרשות לעצמם.
אני חושב על הבחורה מהרחוב שהלכה מכווצת וניסתה לתפוס כמה שפחות מקום.
אלוהים, כמה זמן חסד הילדה שלי תקבל עד שגם היא תיאלץ להקטין את עצמה?

תמנון החרדות שלי מכפיל ומשלש זרועות.
המחשבות שלי נזרקות לפרשות ההתעללות האחרונות שנחשפו בגני ילדים. תקועה לי בראש תמונה של ילד עם עין נפוחה. ועוד אחד קטנצ'יק עם חתך בראש. לשבריר שנייה, שגורם לי לרצות להתפטר מהעולם, אני חושב – מה אם זאת הייתה הילדה שלי?
ומה קורה כשהידיים שאמורות לחבק, להאכיל, ללטף הופכות להיות הידיים שפוגעות, שחונקות, שמכות?
מה קורה כשהמקום שאמור להיות הכי בטוח הופך למקום שממנו צריך להיזהר?

ומעל כל זה מרחף האיום במלחמה עם איראן.
כאילו לא קשור אבל הכי קשור.
כי שוב אזעקות.
ושוב איך מסבירים לילדה מלחמה.
ושוב לרוץ איתה באמצע הלילה למרחב המוגן.

אני מהרהר בצמד המילים הזה – מרחב מוגן.
יש בכלל מקום כזה?
נדמה שבשנים האחרונות הגבול בין מסוכן למוגן היטשטש לנו לגמרי.
הרחוב ליד הבית הופך למקום שצריך להיזהר ממנו.
הגן שאמור לשמור על הילדים הופך לפעמים למקום שפוגע בהם.
והבית, המקום שבו אנחנו נועלים את הדלת ומרגישים מוגנים מכל מה שבחוץ, הופך ברגע אחד למקום שממנו צריך לברוח.

המבט שלי לא זז מהילדה.
אני חושב על כל הדברים שעוד איאלץ ללמד אותה –
לא ללכת לבד ברחובות חשוכים.
פק"ל תרסיס פלפל בתיק.
לא לדבר עם זרים.
להיזהר באוטובוס.
לספר לנו אם משהו לא טוב קורה בגן.
להקשיב לתחושות הבטן שלה.
לדעת מתי לברוח.
מתי לצעוק.
מתי להגיד "לא!"

רשימה כל כך ארוכה של הוראות לילדה שעוד לא יודעת לקשור את השרוכים.
הירח בחלון זורק עליה אור לבן ומזכיר לי שיש גם יופי בעולם הזה.
אני נקרע מבפנים.
איך לעזאזל עושים את זה?

איך מלמדים ילדה להיזהר מבני אדם, אבל לא לפחד מהם?
איך מסבירים לה שלא כל מי שמחייך אליה רוצה בטובתה, בלי לגרום לה להטיל ספק בכל חיוך?
איך מסבירים לה להקשיב לאינסטינקטים שלה, בלי להפוך את הפחד לאינסטינקט הראשון שלה?
ואיך-איך-איך לעזאזל מגינים עליה מהעולם החולה שבחוץ, בלי לקחת ממנה את היכולת לאהוב אותו?

אולי זה הפרדוקס הגדול של ההורות בתקופה הזאת:
ללמד את הילדים שלנו לחבק את העולם, ובאותן הידיים גם להתגונן מפניו.

נתתי לדרור נשיקה על המצח וכיסיתי אותה.
תייקתי בלב את הרגע הזה, שבו היא שוכבת לה ככה חסרת פחד ודאגה, פרושה על המיטה כאילו היא הבעל-בית של העולם.
מדהים איך חרדות של מדינה שלמה יכולות להיכנס ברווח הקטן שבין אבא לילדה.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן