"אחת הבנות התקשרה ואמרה לי 'אח שלך הציל את החיים שלי'": הגבורה של האחים שלא חזרו

ב-11:47 בבוקר 7 באוקטובר, הרגישה קרן טוויג תחושה פיזית מצמררת. "פשוט הרגשתי שאני מתעלפת, ממש תחושה של דפיקות לב שלא יכולתי ללכת", היא משחזרת. "התקשרתי לאבא שלי ב-11:50 ואמרתי לו: 'תבוא לקחת אותי, אני נופלת'". רק כעבור ימים, לאחר שקרן אספה פיסה אחר פיסה, התברר מה קרה ברגע שבו הרגישה את התחושות האלה: מחבל נכנס לתוך המכולה הצהובה בשטח פסטיבל הנובה ברעים, שם הסתתר יפתח-דן טוויג ז"ל, אחיה הקטן של קרן. יפתח (27), שנפצע מוקדם יותר באותו יום ברגלו מרסיס, לא היסס – ובשנייה שזיהה את הסכנה, זינק וסוכך על צעירות שכלל לא הכיר והיו איתו במכולה - שני לוי וליאור סולימני.

הוא ספג בגופו את הקליעים של המחבל, והציל את הבנות שהסתיר. "הוא צעק להן 'הם פה, עוד שנייה הם באים' והגן עליהן בגופו כשהמחבל נכנס", מספרת אחותו. "כשהתחלנו לברר מה קרה במכולה הזו, אנשים סיפרו לנו שהיה בחור עם חולצה בורדו – שזו החולצה שאח שלי לבש – שהציל שתי בנות. פרסמתי פוסט בפייסבוק – 'האם מישהו יודע מה קרה ליפתח בשעות האחרונות?' ואז קיבלתי טלפון משני, שאמרה לי – 'אח שלך הציל את החיים שלי'".

שני הגיעה למסיבה יחד עם אחותה התאומה עמית. באותו רגע שהמחבל נכנס וריסס לכל עבר, הוא ירה למוות בעמית. שני, שניצלה, מספרת קרן, מקפידה לשמור על קשר הדוק עם המשפחה, אסירת תודה על כך שיפתח הציל את חייה. "הקשר שלנו הוא בנשמה", אומרת קרן בהתרגשות. "זה כמו חיים בתוך כל המוות. פגשנו אותה ואת ליאור כמה פעמים, הן מגיעות לכל אזכרה, וגם היינו ביחד אצל נשיא המדינה".

הנפילה ההרואית של יפתח סגרה מעגל משפחתי כואב שנפתח עשרות שנים קודם לכן: דודו, רחמים טוויג ז"ל, נפל ב-1955 כשזינק על צלף מצרי כדי להציל את מפקדו מוטה גור, בעזה במהלך מבצע חץ שחור. "זה כמו סיפור שחוזר על עצמו. אבא שלי תמיד אומר 'אין חדש תחת השמש' – זה קרה לאח שלו ועכשיו קרה לבן שלו".

קרן מספרת שהם גדלו במשפחה על ערכים של דאגה לאחר ואהבת האדם והמדינה. באותו יום הספיקה לתפוס את יפתח בבוקר, לאחר שנשמעו האזעקות, כשהבינה שהוא בשטח המסיבה. "הוא אמר לי 'תרגיעי את אבא ואימא, אני במקום בטוח', והוסיף שהוא נמצא עם עוד אנשים שהוא לא מכיר. זה מה שהדאיג אותי. הייתי מעדיפה שהוא יהיה לבד, כי אני יודעת שאם יפתח עם עוד אנשים, הוא תמיד ידאג להם קודם. תמיד יהיה האחרון לצאת".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

סיפורו של יפתח ז"ל, כמו גם סיפוריהם של רס"ר (במיל') אור ברנדס ז"ל ורס"ן (במיל') נצר שמחי ז"ל, שנפלו במלחמה, מובאים במיצב שמוצג בימים אלה ב"אנו - מוזיאון העם היהודי", בשיתןף עם עמותת "האחים שלנו", ומשמיע את קולם של האחים והאחיות השכולים שנשארו מאחור.

"בסלון של העגלון": להצחיק בתוך האש

"בפוסט האחרון שלו הוא כתב 'כן כן תחייכו'. הוא כתב את זה בתוך הטנק בעזה, זה היה אור, וזאת הייתה הדרך שלו – למרות הקושי, מחייכים", במילים האלה פתח ברק ברנדס, אחיו של אור ז"ל, את הטקסט שכתב על אחיו עבור המיצב במוזיאון. אור ז"ל היה סטודנט לפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון ונהג טנק במילואים. הוא היה בן 25 כשנפל בקרב במרכז רצועת עזה.

רק לאחר מותו, שמעו בני המשפחה על היוזמה המקורית שלו בזמן השירות - פודקאסט שהוא שידר ברשת הקשר הפלוגתית וקרא לו "בסלון של העגלון". "לא הכרנו את הסיפור הזה, ובשבעה חיילים ששירתו איתו סיפרו לנו על זה", אומר ברק, אחיו הבכור של אור, שגדול ממנו בשמונה שנים. "חקרנו את זה ובדקנו את זה עם עוד אנשים, והבנו שבלילות הוא השתמש בקשר של הטנק והתחיל לשאול אנשים על עצמם וניסה להצחיק אותם, כדי לשמור על הערנות שלהם בשעות המתות של השמירה".

אחרי מותו של אור מצאה המשפחה גם פנקס שבו הוא תיאר את אחד הערבים שיזם בקשר. "הוא כתב על ערב 'לא נפסיק לשיר' שהוא יזם", מספר אחיו. "אור כתב שם שאנשים שרו 'ים השיבולים' וערבבו עם שירים של ישי לוי – אבל שברגעים האלה, עם כל כמה שזה נשמע שטותי, אנשים נזכרו שהם בני אדם והתעלו על הסיטואציה של המלחמה. היו חיילים שסיפרו לנו שהם חיכו במיוחד לשעות השמירה שלו כדי להקשיב לו בקשר".

ברק מספר שבאחד הלילות אור ראיין בקשר קצין שחזר הביתה להולדת בתו. "זה היה מרגש. אור ניסה להצחיק אותו, שאל אותו 'עכשיו כשאתה במילואים, אם הייתה לך אמבטיה שהיית יכול למלא אותה במשהו, במה היית ממלא אותה?' כל זה נועד לרומם אותו מעל הסיטואציה".

אור בעצמו הספיק לספר על היוזמה שלו לכתב בעיתון במחנה, בגיליון שיצא ימים ספורים לפני מותו. "בתור נהג טנק, החיבור לעולם הוא רק דרך הקשר", הוא אמר לו. "כדי לעזור לאנשים בפלוגה להתמודד עם העייפות בזמן שמירות, שזה זמן מת, התחלתי לעשות פודקאסט, שיעזור לאנשים להישאר דרוכים... אני עולה בקשר ומראיין אנשים. הסדירנקים בפלוגה עפים על זה, הנדסה או גולנצ'יקים, זה נותן להם מקום לשיתוף".

אור סיפר שהפודקאסט הצליח עד כדי כך שאנשים פנו אליו מיוזמתם כדי שיראיין אותם בקשר. "אני יוצא מהטנק, אנשים מזהים אותי, 'אתה בסלון של העגלון? מתי אתה מראיין אותי?'", תיאר לכתב במחנה.

אור התגייס למילואים בעודו בשנה הראשונה ללימודי הפילוסופיה שלו. ברק מספר שלאחיו הקטן היה שילוב נדיר של עומק רגשי והומור, אדם שמהרהר על החיים. כסטודנט יזם פודקאסט שיעזור לסטודנטים האחרים ולעצמו ללמוד את החומר, ששמו 'פילוסופיה בגרוש'. "יש קו ישיר בין הפודקאסט הזה לבין מה שהוא עשה בקשר. לעזור לאנשים ולהרים את האווירה", אומר ברק. "זה גם מה שהייתי רוצה שיזכרו מאח שלי – הדואליות שלו, של המון צחוק והומור, ומצד שני – עומק ושיחות טובות".

"אני צריך להחזיר את החטופים"

גם הסיפור של רס"ן (במיל') נצר שמחי ז"ל הוא סיפור של מסירות נפש מיוחדת. נצר, קצין בשריון, השתחרר מקבע, החל לבסס את דרכו המקצועית והתחתן בסוף אוגוסט 2023 עם זוגתו קורל. 7 באוקטובר מצא את הנשואים הטריים בתאילנד, בירח הדבש שלהם. "זה היה רק שבועיים אחרי שהם טסו", מספרת אחותו היחידה, אדווה גבאי. "הם תכננו אפילו להשתקע שם לכמה זמן, לא היה להם תאריך חזרה, רצו לבדוק איך זה לחיות שם. אבל אחרי 7 באוקטובר - כל ההודעות והשיחות איתו היו 'קשה לי לעמוד מנגד', 'אני לא יכול להיות פה, אני מחפש טיסה'".

"ניסיתי לעשות הכול כדי לשכנע אותו להישאר שם, ונצר, התשובה שלו חד-משמעית – 'אני צריך להיות איפה שהמדינה צריכה אותי'", מוסיפה אדווה. "בהתחלה הייתי רגועה כי לא היו טיסות, אבל בשנייה שהטיסות חזרו – הם סגרו טיסה. הוא אמר לי 'אל תנסו להניא אותי, אדווה, אני צריך לשמור עלייך ועל הילדים שלך ולהחזיר את החטופים. אני מבין שאת דואגת, אבל בואי נזכור שיש פה אנשים שצריכים אותי'", היא מספרת בכאב. נצר חזר ארצה ומיד עלה על מדים בגדוד 87 של חטיבה 14.

בתחילה שירת כסמ"פ וכקצין מבצעים. אולם במהלך הלחימה בעזה, לאחר ששני לוחמים מהפלוגה נהרגו ומפקד הפלוגה נפצע קשה, מספרת אדווה, הפלוגה נותרה שבורה. נצר, שבשירותו הסדיר בכלל סירב לצאת לקורס מ"פים כדי לא "להתחתן עם הצבא" ורצה להקים משפחה, קיבל החלטה שאיש לא דרש ממנו לקחת. "זה היה יום שישי, הוא הלך לניחום אבלים על חברים שלו שנהרגו. הוא דיבר איתי בטלפון ואמר לי שהוא רוצה קסדה מסוימת. הרגשתי שאני חייבת למצוא לו קסדה כזו, כי יכול להיות שהוא באזור מסוכן וצריך אותה. להבין שזה מה שקרה לחברים שלו גרם לי לקלוט שגם אח שלי, שהוא בלתי מנוצח מבחינתי, נמצא בסכנה".

"אני הולך לתפקיד מ"פ, צריך להרים אותם מהקרשים"

"אף פעם לא יכולתי לדמיין שמשהו יקרה לו. השיחה הזו מאוד ערערה אותי", היא מבהירה. "הוא אמר לי בה 'אדווה, אנחנו עושים היסטוריה. זו מלחמה משמעותית'. הסביר לי את החשיבות של להילחם עד הסוף". בדיעבד גילתה אדווה שביום הזה הודיע נצר למג"ד כי הוא מוכן לקחת על עצמו את תפקיד מפקד הפלוגה. "יש הודעה שהוא כתב לחבר שלו: 'אני הולך לתפקיד מ"פ, צריך להרים אותם מהקרשים'. זה היה עשרה ימים לפני שהם היו אמורים לסיים את הסבב הזה של המילואים".

רק לאחר מותו גילתה המשפחה כי נצר לקח על עצמו את התפקיד. "אני קיללתי אותו", מודה אחותו. "אבל זה נצר. כשהוא מזהה ואקום, הוא הולך ועושה בעצמו את מה שהרגיש שצריך". ב-30 בינואר 2024, שעות ספורות בלבד לפני שהיה אמור לצאת מעזה ולחזור הביתה לארוחה משפחתית לכבוד סיום סבב המילואים, ספג טנק מהפלוגה שלו מכת אש במארב. נצר, בתפקידו כמ"פ, החליט לנוע לעבר הטנק שנפגע כדי לוודא שאין פצועים. אז ספג הטנק שלו טיל נ"ט בפגיעה ישירה.

"נצר החליט לבדוק מה מצב הטנק שנפגע, אפילו שאמרו לו שכולם בסדר", מוסיפה אדווה. "הוא היה בטוח שהולך להתנהל שם קרב, ורצה לראות בעיניים שכולם באמת בסדר. בסוף זה היה מארב. כשמכירים את נצר זה ברור שזו תהיה הבחירה שלו – לוודא שהלוחמים שלו מרגישים טוב". "נצר אף פעם לא נשאר מביט מהצד", כתבה עליו אדווה בטקסט במיצב, "גם אם סכנה אורבת הוא תמיד היה לצד".

מבחינת אדווה, התכונה הזו של נצר תמיד הייתה שם. "בתור ילד הוא היה עולה אחרון באוטובוס בהסעה כדי שאף אחד לא יישב לבד", היא מספרת. "הראייה שלו הייתה אחרת, הוא גם היה חתום על כרטיס אד"י. אחרי שנהרג איבריו נתרמו, מה שהיה לנו חשוב, שגם אחרי מותו, נצר רק ימשיך לעשות טוב".

"הזיכרונות הם חלק מהחיים"

המיצב "אני ואחי.ותי, זיכרון חי, יצירה והשראה – מסע בין 78 סיפורים" במוזיאון אנו מספר על האחים שנפלו במלחמות ישראל ובפיגועים והוא פרי יוזמה משותפת של עמותת "האחים שלנו" והמוזיאון, בחסות משרד התרבות והספורט. המבקרים במיצב פוסעים במסדרון ארוך המדמה מערה, שבו נחשפים הטקסטים האישיים שנכתבו על ידי האחים עצמם, שמספרים על יקיריהם שנפלו, לצד יצירות אומנות שעוסקות בשכול. אחת מהן היא ציורים של אליסף מיארה, שצוירו על מיגוניות בעוטף עזה.

"התערוכה מאפשרת לסיפורים ולזיכרונות האלה לקום מחדש לתחייה, ומעמידה במרכז את האחים והאחיות שנשארו מאחור", אומרת נוי פרי, מייסדת עמותת "האחים שלנו". היא מסבירה כי "הסיפורים, הזיכרונות וההנצחה, הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו כאחים ואחיות שכולים. אנחנו זוכרים את האחים שלנו חיים - בחייהם הם ציוו לנו את החיים, לא במותם. היא מחברת בין אחים שכולים בגילים שונים ומתקופות שונות, שלכל אחד מהם דרך אחרת לזכור, להנציח ולהמשיך לחיות לצד האובדן".

המיצב "אני ואחי.ותי, זיכרון חי, יצירה והשראה – מסע בין 78 סיפורים" יוצג עד 4.10.26 במוזיאון אנו בתל אביב