"אמון הוא לא תנאי": המהלך שיכול להוביל לממשלה בכל זאת

ראש הממשלה בנימין נתניהו הואיל השבוע "להושיט יד" לממשלה לאומית רחבה, אבל בידו השנייה אחז בזרועותיהם של שותפיו הטבעיים ודרש להוביל כל ממשלה שתקום. לא רוטציה עם גדי איזנקוט, שכבר צבר 67 ממליצים, ובטח שלא תורו של מישהו אחר להתחיל. לכאורה, אין כאן הפתעה גדולה. נתניהו, שמנע את אישור התקציב וגרר את המדינה לבחירות רביעיות במקום לפנות את הכיסא לבני גנץ, מעולם לא הצטיין בשחרור האחיזה בהגה.

מצעד הממליצים בבית הנשיא: גם הרשימה המשותפת בעד איזנקוט

אבל באביב 2021, כשהחשש מאובדן השלטון נעשה ממשי למדי, גם הכיסא של נתניהו נכנס למשא ומתן. בניסיון למשוך את גדעון סער לממשלת ימין-חרדים, הוצע שנפתלי בנט יכהן ראשון ברוטציה למשך שנה. ד"ר גיל ברינגר, שהיה אז חבר צוות המשא ומתן מטעם ימינה והיה אמון על היבטיו המשפטיים של ההסכם הקואליציוני, זוכר היטב מאיזה צד של השולחן הגיעה הבקשה. "הליכוד הוא זה שרצה את בנט כראש הממשלה הראשון", הוא אומר בריאיון למגזין N12. "זו הייתה דרך לנסות לפרק את ההתנגדות של סער לכניסה לממשלה".

הרציונל היה פשוט: סער התחייב שלא לשבת תחת נתניהו? שייכנס תחת בנט. אחרי שנה, כשיחזור נתניהו ללשכת ראש הממשלה, סער כבר יהיה עמוק בפנים. אז, קיוו בליכוד, יהיה לו קשה יותר לקום וללכת. אחרי אותן בחירות, נזכיר, נתניהו קיבל ראשון את המנדט, לאחר ש-52 ח"כים המליצו עליו, לעומת 45 ההמלצות על יאיר לפיד ו-7 על בנט עצמו. נתניהו ניסה להקים ממשלה בצירוף בנט ובתמיכת רע"ם (או לפחות בהימנעותה).

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

כך התגלגלה השיחה למקום משונה אפילו במונחי המשא ומתן הקואליציוני. כשימינה דרשה תיקים ותפקידים, בליכוד התלוננו שהיא מבקשת יותר מדי לצד ראשות הממשלה. אנשי בנט הציעו לוותר על הקדימות ברוטציה. לדברי ברינגר, בליכוד השיבו שהם צריכים שבנט יהיה ראשון. "אמרנו, אה, סבבה, אז זו דרישה של הליכוד שבנט יהיה ראש הממשלה הראשון ברוטציה. בתמורה לדרישה הזאת שלכם, גם לנו יש רשימה של דרישות".

"ההסכם הזה לא מייצר עוד שני ח"כים"

ברינגר, כיום מנהל מרכז אומן-פישר למשפט, כלכלה ומדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, נקרא לצוות המשא ומתן של בנט בסביבות פסח 2021. הוא כבר עזב את עבודתו עם איילת שקד במשרד המשפטים ועבד כעורך דין בשוק הפרטי. הטלפון מיו"ר ימינה תפס אותו בביקור אצל הוריו ברעננה. משם קפץ לביתו של בנט והצטרף לשלום שלמה ולטל גן צבי.

המגעים התנהלו בשני מסלולים, בגלוי. בבוקר עם הליכוד, בערב עם יש עתיד, ולעיתים בסדר ההפוך. "לפעמים אומרים להם, 'טוב, אנחנו צריכים לסיים את הפגישה, כי אנחנו עכשיו עוברים למפלגה השנייה'", הוא נזכר. "זה היה מובן ומוכר לכולם שהמשא ומתן מתנהל עם שני הצדדים האפשריים".

ברינגר היה משוכנע שבסוף יחתמו עם הליכוד, ושהמגעים עם לפיד נועדו להעלות את המחיר שיוכלו לגבות מנתניהו. "מנסים ליצור איום אפקטיבי", הוא מסביר. "אתה צריך גם כל הזמן להניע את הגלגלים מול יש עתיד, אבל אתה בעצם רוצה לסגור קואליציה עם הליכוד". אבל מעל כל הטיוטות ריחף המספר 59: "כל הזמן היו חסרים לנו שני ח"כים לקואליציה. המשא ומתן התנהל כל הזמן בצל הדבר הזה. אנחנו נושאים ונותנים עם הליכוד, בהנחה שיימצאו עוד שתי הצבעות".

באחד מימי חמישי, בסביבות תשע בערב, סיים ברינגר שיחה עם השליח מטעם הליכוד, עו"ד מיכאל ראבילו. לדבריו, הלה הודיע שנתניהו קיבל את הערותיו האחרונות. "בעצם נותרנו ללא מחלוקות ענייניות", הוא מספר. ההסכם היה סגור, אף שאיוש התפקידים טרם הושלם.

שני המשפטנים העייפים תכננו להמשיך בשש בבוקר. נותרו כמה חוקים לנסח, והם התכוונו לחלק ביניהם את העבודה ולהגיע לכניסת השבת עם הסכם ונספח חקיקה מוכנים. שניהם שומרי שבת, כך שלוח הזמנים היה קשיח. ראבילו שאל אם זה באמת עומד לקרות. ברינגר הרגיע אותו: הוא בדיוק ישב עם בנט, שביקש לעבור על ההסכם לפרטיו.

אחר כך התקשר לגן צבי ובישר שסיימו. כעבור כמה שעות הגיעה התשובה: כל הכבוד על העבודה, אבל הממשלה לא תקום. שתי האצבעות החסרות לא נמצאו. "גם אם נפתור את כל הבעיות", אומר ברינגר, "זה לא מייצר שני ח"כים".

המגעים להקמת ממשלה בראשות נתניהו לא צלחו אז - בין היתר בגלל התנגדותו של בצלאל סמוטריץ'. כאשר עבר המנדט ללפיד, הוא הצליח לבסוף להקים ממשלה צרה ורע"ם בתוכה, ובה בנט מכהן ראשון כראש הממשלה. האפיק שנועד להגדיל את כוח המיקוח מול הליכוד הפך לבסוף לזה שהוליד את ממשלת בנט–לפיד. הצוותים בכפר המכביה נכנסו למגעים קדחתניים, והמסלול שברינגר התקשה להאמין בו קרם עור וגידים. "עבדנו בצורה אינטנסיבית מאוד על בסיס הטיוטות שהוחלפו בשלב הפחות רציני. עכשיו זה כבר היה רציני מאוד".

הבחירות האחרונות הסתיימו בתוצאה שנראית כמו מבוי סתום. אומנם נתניהו עומד בראש המפלגה הגדולה, אבל את הרוב הפרלמנטרי שלו הוא איבד. במחנה השינוי מאוכזבים מהפער בין הציפיות לתוצאה, וגם במחנה נתניהו מבינים שאין נוקאאוט. אם יחצו הצדדים את הרוביקון ויתיישבו למשא ומתן על ממשלת אחדות, יצטרך כל אחד מהם לברר אם מולו ניצב איום אמין: נתניהו ינסה להבין אם איזנקוט מסוגל באמת להקים ממשלת מיעוט, ואיזנקוט יצטרך להעריך אם נתניהו יכול למשוך אליו את אחת ממפלגות מחנה השינוי ולהשלים ל-61. ככל שהחלופה אמינה יותר, כך אפשר לדרוש יותר.

אבל עוד לפני שיבדקו מה הצד השני מחזיק בקנה, יצטרכו למצוא דרך לדבר בלי לשלם את המחיר הפוליטי של עצם המגעים. "בפועל תצטרך להיות פה איזושהי דינמיקה של ניהול משא ומתן מבלי לנהל משא ומתן באופן רשמי", מסביר ברינגר. "אסור לו להיות פומבי, כי אם זה מתפוצץ, מחנה השינוי מתנפץ לרסיסים".

גם אצל נתניהו הוא מזהה סיכון משמעותי: "מצד אחד הוא רוצה לשמר את הגוש הטבעי שלו לכאורה, למקרה שהדברים מתפוצצים, ומצד שני, כדי שזה אולי יצליח, הוא צריך לבחון אפשרות שבה הוא מחליף את החרדים, או את בן גביר, או את בן גביר והחרדים. אני חושב שאולי המחירים שלו יהיו טיפה יותר קטנים, אבל הוא בהחלט ישלם מחירים. הוא יאבד את פוליסת הביטוח שלו".

המשרד שנולד בשביל התואר

עו"ד יורם ראב"ד, מיועציו הקרובים של אריאל שרון וחבר בפורום החווה, מכיר גם הוא את הרגע שבו נדמה שכמעט אין עם מה לעבוד. ב-2004 הטיל עליו ראש הממשלה אז לנהל את המשא ומתן להרחבת ממשלתו, ערב אישור תוכנית ההתנתקות בכנסת. שרון התמודד עם פרישות ומרד בתוך הליכוד, וראב"ד יצא להביא את העבודה ואת יהדות התורה. כשביקש הוראות, תהה שרון מדוע הוא זקוק להן: הרי זה המקצוע שלו. ראב"ד התעקש ושרון התרצה: "תן להם כמה שפחות ותשאיר לנו כמה שיותר".

מי שסיפקו לשרון רשת ביטחון כשאיבד את הרוב הקואליציוני, מציין ראב"ד, הם הח"כים הערבים. במשך חודשים ארוכים הוא עמד בראש ממשלת מיעוט משונה. גם צירוף העבודה ויהדות התורה לממשלתו אושר במליאה על חודם של שני קולות, הודות לרשת הביטחון שהעניקו לשרון סיעות יחד (מרצ) ורע"ם מול מורדי הליכוד. הוא מקפיד להזכיר מי ישבו אז בממשלה: "אחד היה שר האוצר בנימין נתניהו, והשני היה שר החקלאות ישראל כ"ץ. ההישענות הזאת על הערבים לא הפריעה להם אז".

המשא ומתן היה קדחתני. ראב"ד מספר על פוליטיקאי בכיר שניסה לעקוף אותו ולקבוע פגישה ישירות עם שרון. ראש הממשלה הסכים לקבלו, אבל דאג שראב"ד ימתין לו בלשכה. הבכיר מצא עצמו שוב מול מנהל צוות המשא ומתן שניסה לעקוף. "חטפתי לאורך המשא ומתן מכל כיוון אפשרי ואריק לא התרגש", הוא מתאר. "אתה צריך לחשוב כל הזמן על הפוליטיקאים שיושבים לידך - הם דואגים לעצמם. גם כל מי שיושב מולך, ועזוב את ההצגות שהוא עושה, רוצה תפקיד".

לבסוף נכנסה העבודה לממשלה בלי תיקי הביטחון, האוצר והחוץ. שמעון פרס קיבל את תיק הנגב והגליל, אבל היה זקוק גם לתואר שיתאים למי שכבר היה ראש ממשלה. תפקיד ממלא המקום היה תפוס ותואר סגן לא סיפק אותו. כך הגיעו ל"משנה לראש הממשלה", מעין תואר כבוד חלול לשר בלי תיק.

כאן, נזכר ראב"ד, נתקלו בקושי משפטי. הובהר להם שאי אפשר לחלק תארים לפי בקשה. הוא חזר לחוק ומצא פתרון: להקים משרד ולמנות את פרס לשר הממונה עליו. אם ייקרא "משרד המשנה", יהיה גם משנה. "הקמנו משרד בשיחת טלפון והמצאנו לו את התפקיד המוזר הזה שנקרא המשנה לראש הממשלה".

ההסכם עם העבודה הפתיע אפילו את הבוס. "כשעדכנתי את אריק בתוצאה, הוא תהה בקול רם איך זה הגיע לשם. אמרתי לו, אתה צריך לבחור את המנתח הנכון". את הדרך לשם הוא מעדיף להשאיר בחדר הסגור. "אני לא רוצה לחשוף את כל הקלפים, אבל התוצאה ידועה", הוא אומר, ומדגיש: "ולא שהייתי הולך לבחירות, ולא שהיו לי עוד אופציות".

מי סוגר בחדר הסמוך

אחרי תום מעמד ההמלצות לנשיא, איזנקוט כבר נערך לקבל את המנדט מהנשיא יצחק הרצוג והקים צוות משא ומתן קואליציוני, שבו שניים שמכירים היטב את נתניהו: יואב הורוביץ, לשעבר ראש הסגל שלו וממלא מקום מנכ"ל משרד ראש הממשלה, וד"ר יורם טורבוביץ', לשעבר ראש הסגל של אהוד אולמרט.

עו"ד מוטי קריסטל, מומחה למשא ומתן ולניהול משברים שהיה מעורב במגעים הקואליציוניים ב-2006 וב-2009, ממליץ לצוות לאמץ שני כללי ברזל: לדבר עם כולם במקביל, ולא לסגור עם אף אחד לפני שהכול נסגר. "אסור לסכם עם מפלגה אחת, לפחות כל עוד אין הבנות עקרוניות עם האחרות. מדוע? מאחר שהישגי האחת יהפכו לנקודת הפתיחה, או לקו האדום המינימלי של האחרת".

אולמרט, למשל, הקפיד ב-2006 להקים שלושה צוותי משא ומתן שפעלו במקביל, תוך גיבוש תמונת מצב כוללת בחמ"ל אחורי, ובכל רגע נתון נציג ממפלגת השלטון היה מודע לניסיונות תיאום בין המפלגות השונות. "ברגע שצוות של ישר יושב עם צוות של בנט, אז צוות של ליברמן הולך אולי ויושב עם מישהו אחר", מסביר קריסטל. "אם אתה לא עושה את זה במקביל, אז מי שאתה לא מדבר איתו סוגר לך מאחורי הגב".

וגם כשכבר חותמים, רצוי לדעת איזה מסמך קובע. ברינגר נזכר בגישה של צוות ימינה במגעים להקמת ממשלת בנט–לפיד: "לא היה אכפת לנו מה לפיד יחתום עם מרצ או עם העבודה, כי המסמך שלנו, המסמך של בנט–לפיד, גבר על כל מסמך אחר".

כך, התחייבות לתחבורה ציבורית בשבת בהסכם עם מרצ הייתה כפופה לשמירת הסטטוס קוו בהסכם המרכזי. "אם זה עושה למרצ טוב להראות לקהל הבוחרים שלה שהיא חתמה מול לפיד על תחבורה ציבורית בשבת – אין שום בעיה. אנחנו יודעים שאין לזה שום משמעות כי זה סותר את ההתחייבות לשמור על הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה".

ערבות בלי שיניים

ממשלת נתניהו–גנץ המחישה כמה משמעות יכולה להיות לנקודת יציאה אחת. משבר התקציב הסתיים בבחירות, והרוטציה לא התקיימה. ברינגר מספר שלפני שניסח את ההסכם הבא פנה לאחד ממעצבי ההסכם הקודם וביקש ללמוד מהכישלון. התשובה הפתיעה אותו: "הוא אמר לי, 'אני עשיתי הערכת סיכונים לגנץ ופירטתי לו איפה ההסכם לא מגן עליו. הוא ידע על הסיפור הזה של התקציב, ואף על פי כן בחר להיכנס להסכם הקואליציוני הזה, וסיבותיו עימו'".

בממשלת בנט–לפיד, הוא סבור, המכשול היה אחר. ברוב זעום די בחבר כנסת אחד שמתקשה להמשיך בשותפות כדי להביא לקריסת הממשלה כולה. "אנשים יכולים לכתוב ביניהם את ההסכמים הטובים ביותר", הוא אומר. "בסופו של דבר, יותר מההסכם עצמו חשוב מי השותף להסכם הזה. אתה יכול להגיד שאנשים קרסו תחת הלחץ, אתה יכול להגיד שהיה להם קושי אותנטי ברמה האידיאולוגית. הבעיה לא הייתה בתוכנת ההפעלה אלא במשתמש".

"אפשר לעשות משא ומתן עם אנשים שאתה לא מאמין להם בשיט", אומר קריסטל. "אמון הוא לא תנאי במשא ומתן. יש לך כל מיני מנגנונים אחרים שמתגברים על היעדר אמון. הידוע הוא מנגנון ערבויות, אבל גם לערבות צריך להיות כיסוי".

כשגנץ חשש שנתניהו יפר את הסכם הרוטציה, הבטיח אריה דרעי שיעמוד לימינו אם יופר ההסכם. ברגע האמת, האריה לא שאג. גם ערבות מבית הנשיא, כפי שהציעו מקורבים לנתניהו, לא מרגיעה את קריסטל: "לנשיא אין שום יכולת אכיפה. אז הוא נתן ערבות ואז הפרו את ההתחייבות. אז מה?"

לנשיא ארה"ב, הוא מציין, דווקא יש שוט. כשהשיחה מגיעה לכך שעצם הצורך בערבות אמריקנית מעיד על עומק משבר האמון, קריסטל מודה במגבלות הפורמט: "הבא בתור הוא הקדוש ברוך הוא".

מה ליברמן רוצה

ראב"ד חולק על עצם תחושת המבוי הסתום. "ממשלת מיעוט, אז מה?" הוא שואל. להערכתו, הסיעות הערביות יתקשו לשתף פעולה בהחלפתה בממשלת נתניהו. "איך הממשלה תיפול? הערבים ישתפו פעולה עם הליכוד ויעשו אי-אמון קונסטרוקטיבי?".

גם לטענה שהשותפות האפשריות כבלו את ידיהן בהבטחות בחירות הוא מגיב בחוסר סבלנות: "אתה עושה מה שאתה יכול. מי שהצביע להם רוצה שהם יושמדו בבחירות חוזרות? גם לא". כשנשאל על האפשרות להתפשר עם החרדים אחרי קמפיין "ברית המשרתים", הוא מדבר על "חוק גיוס לייט" ומוסיף: "צריך לחיות עם הנתונים, לא בלעדיהם. צריך קצת לרדת מהתקשורת ולהתחיל לעבוד. במספרים זה עובד, אז זה צריך לעבוד גם בתוצאה. ביבי יודע לעבוד, ויש לו עוד כדורים בקנה. ההמתנה משאירה לו מרחב לשבש את המהלך".

בדרך ללשכת ראש הממשלה יצטרך איזנקוט לפענח גם את אביגדור ליברמן, שפוסל ממשלת מיעוט וישיבה תחת נתניהו. קריסטל רואה בעמדה הזאת מהלך מחושב שנועד להשאיר את שאר השחקנים בערפל באשר לכוונותיו. "ליברמן הוא השחקן המתוחכם ביותר, ברמה של נתניהו, אולי אפילו יותר מנתניהו. בעיניי מה שהוא עשה היום הוא פיזור ערפל, וזה מצוין לגוש השינוי".

כשנשאל מה נותר מסתורי אחרי הפסילות האלה, הוא משיב בשאלה משלו: "אתה יודע מה הוא רוצה? הוא רוצה משהו שלכאורה לא קיים. אנחנו לא מצליחים להבין מה הוא רוצה בדיוק, וזה נותן לו יתרון משמעותי במשא ומתן".

את העמימות הזאת הוא ממליץ גם לאיזנקוט לאמץ. "יש כל כך הרבה חלקים זזים, שאם איזנקוט אומר עכשיו, 'אני רוצה ממשלת מיעוט, אני רוצה ממשלת אחדות, אני רוצה ממשלת אחדות תחת נתניהו' – אם הוא מסמן עכשיו מטרה, הוא מחליש את עצמו עוד יותר, מכיוון שנתניהו ידאג לסכל את המטרה הזאת". נתניהו, בינתיים, יכול להמתין שהאחרים יזוזו. "על הנייר, לנתניהו כראש ממשלת מעבר יש אלטרנטיבות טובות יותר מכיוון שהוא פשוט יכול לחכות. לכן, איזנקוט צריך לעשות מה שליברמן עשה עכשיו: לפזר המון ערפל ולנווט בחוכמה בין כל השחקנים".