"הקזנו דם כדי להגיע": נגה ארז על הרגע המכונן בקריירה

"אני חושבת שכרגע כולם אולי מרגישים שצריך רגע להתרחק מכל דבר שהוא ישראלי", אומרת נגה ארז - אולי האומנית הישראלית הכי מצליחה היום בעולם על התגובות בחו"ל.

"ספציפית בשבועיים האלה", מנסה לסייג בן זוגה ושותפה ליצירה אורי רוסו. בריאיון משותף הם מספרים על התחושות שמלוות אותם בתקופה האחרונה בארה"ב: "אין פה יכולת להכיל מורכבות".

"מאבדים קהל חדשות לבקרים", היא מודה, ואורי מוסיף: "אבל אולי לא מעריצים. אני חושב שבסופו של דבר אנחנו מוכרים כרטיסים נהדר בארה"ב, זה לא ירד. אני חושב שזה יותר פוגע באנשי העסקים, המארגנים של הפסטיבלים. זה יותר פוגע בלהרחיב את הקהל. אבל אלה שכבר איתנו - אני לא חושב שהרבה מהמעריצים עזבו. זה לא שעכשיו הם גילו שנגה היא מפלצת. אז לעזוב זה תהליך שאני לא בטוח שקורה, אבל זה כן פוגע בעניין של להרחיב את הקהל".

מה שיפה שאתם חוטפים מכול הכיוונים. כלומר פה אתם רע"ם, בל"ד, באזורים האלה.
אורי: "חס וחלילה".

ובחו"ל אתם כאילו בן גביר וימינה.
"וסמוטריץ', כל הקיצונים הם חברים שלנו. והם מייצגים אותנו נכונה", צוחקת נגה.

מה אתם מרגישים עם אנשים שהכרתם שם היטב לפני 7 באוקטובר?
נגה: "אין אנשים שהכרנו באופן אישי והיו לנו מערכות יחסים משמעותיות איתם והתפוגגו. אני חושבת שבטח יש אנשים שאולי היה ממשיך הקשר היותר 'לייט' איתם, אם היינו במקום אחר, אם לא היה קורה 7 באוקטובר או כל מה שקרה אחרי. קשה להגיד, בגלל שאני חייבת להגיד שחלק מההחלטה והבחירה, שלי בכל אופן, זה לא להסתכל על העולם דרך הפריזמה הזו. הייתי חייבת לעשות מתישהו את ההחלטה של 'אני לא אחשוד בכל אינטראקציה שהיא קשורה לדבר הזה', כי אחרת אפשר לאבד את זה. באמת לאבד את זה.

"אתה בעצם הובסת עוד לפני שנכנסת לחדר, ובמקרים מסוימים זה ככה. יש חדרים שאנחנו לא נוזמן אליהם כבר. מצד שני, אני חושבת שיש כל הזמן מין סימני דרך שאומרים לנו - לפחות נכון לפעם האחרונה שבדקנו כשפרסמנו טור - הלב של רוב האנשים נמצא במקום הנכון. השנאה והשיח האלים נמצאים ברשת, וכשאתה הולך לעולם האמיתי אתה פוגש את זה פחות. אנשים קונים כרטיסים להופעות שלנו, אנשים יודעים שאנחנו ישראלים".

כשהופעתם באפריל בקואצ'לה הרגשת משהו?
נגה: "כלום. היו קצת הודעות לפני, אבל זה משהו שקצת מתרגלים אליו. עצוב להגיד, אבל זה נכון".

סיימת את ההופעה שלך בקואצ'לה עם דם שנוזל מהאף, אז זה לא שפרו-פלסטיני בא וירק עלייך משהו. מה קרה שם?
"בגלל שיש לנו צלם על הבמה לאורך כל ההופעה, אז אני באה ובכוונה, כדי שלא יהיו ספקולציות, אני לוקחת צנצנת כזאת של דם מזויף, אני לוקחת עם הזרת ואני שמה מול המצלמה, זה מוקרן על המסך ורואים את זה גם בתיעוד של קואצ'לה".

מה הסיבה מאחורי זה?
"אני הרגשתי שהקזתי דם כדי להגיע לקואצ'לה. באמת. הטסנו מפה אנשים תחת אש בשביל להגיע לשם. זה היה ממש בעיצומה של המלחמה, והרגשתי שאני רוצה להגיד שני דברים: 'אחד, הקזנו דם. אתם לא מכירים מה זה אומר לבוא ממדינה במלחמה לעשות את האתגר העצום הזה שהוא אתגר גם ככה'. הדבר השני שרציתי להגיד זה 'אני פה בזכות האנשים שמאחוריי'. אז עשינו איזשהו רגע של הוקרה והבאנו לבמה את כל הצוות שלנו, כולל כולם. כולם עלו על הבמה ועשו מן תמונה משפחתית. תמונה שלנו, שורה של כל הצוות, כל האנשים שהגיעו דרך טאבה".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

אבל בארץ רוב האנשים לא ראו את ההופעה, רק את התמונה.
נגה: "בדיוק. בסוף אתה רואה את התמונה, ואז זה היה כאילו 'היא עושה סמים', או 'היה יובש במדבר', או 'הילדה שלה נתנה לה בוקס'".

הייתה גם תמונה עם הבת שלכם טוני, שהיא היום בת שנה ותשעה חודשים, על הבמה. אגב, לא מוזר להעלות את הבת על הבמה?
נגה: "כן, ברמות. היא עשתה שלום לאיזה עשרת אלפים איש, נופפה להם".
אורי: "זו גם לא בחירה שאפשר להגיד שהיא אופיינית לנו".
נגה: "נכון, אבל רצינו את כולם. רצינו משפחה. רצינו להרגיש שזו המשפחה שלנו. הייתה לנו פה תחושת שייכות חד-פעמית, בגלל שכולם היו שם. כולם עשו מעל ומעבר, פליק-פלקים באוויר, בשביל שהדבר הזה יקרה. הרגשנו שזו חגיגה".

אם היינו מדברים על תחנות התרבות שלכם ספציפית - קואצ'לה זה המופע המכונן.
נגה: "זה מה שמרגיש פתאום. מופע מכונן לא קרייריסטית, אני חושבת, אבל בהחלט מכונן רגשית. התבגרתי בכמה שנים בעקבות הסיטואציה הזו".

"הייתה לי חרדת במה"

נגה ארז ובן זוגה אורי רוסו הוציאו ביחד שלושה אלבומים, לפני חמש שנים התפוצץ אלבומם השני "Kids" והצמד הגיע להישגים בין-לאומיים חסרי תקדים עבור אומנים ישראליים: הם כבשו את הבמה של ג'ימי קימל, זכו לדברי הלל מכוכבת העל בילי אייליש, חרשו את ארצות הברית בטור הופעות מצליח, וקיבלו חותמת רשמית כהבטחה גלובלית עם החתמתם בחברת התקליטים העולמית המובילה "Atlantic Records".

השנה זכתה ארז באות "אבירת מרכז פרס לשלום" כאישה פורצת דרך ומעוררת השראה. באפריל האחרון הייתה ארז האישה הישראלית הראשונה שמופיעה בפסטיבל קואצ'לה. נגה ואורי ביחד כבר 13 שנים, ובתם טוני עוד מעט בת שנתיים.

אמרת לי פעם בהקשר של הופעות שיש לך חרדה אמיתית. שפעם היית מקיאה לפני הופעות. זה עבר?
נגה: "כן".

הייתי בחמש הופעות שלכם, אולי יותר. בארבי עכשיו, ובאמפי בפארק הירקון. נראה שכיף לך על הבמה.
נוגה: "כן, התחלתי מהקצה של חרדת במה וחרדת קהל. עברתי דרך עם כל מיני טכניקות. חלק מהזמן התחזיתי, דמיינתי שאני מישהי אחרת. זה גם העתקה מביונסה. כאילו הייתי עולה לבמה וכאילו: 'טוב, אני בדמות'. עד שבאיזשהו שלב עשיתי כבר אלפי הופעות, וזה כבר נהיה מין הנאה צרופה. זה דבר שניצחתי. ועכשיו אני מתמודדת עם הקצה השני של זה, שזה הופעתי כל כך הרבה פעמים, לפעמים יש שירים שאנחנו מנגנים בפעם אני לא יודעת כמה, ואני צריכה לראות איך אני מביאה לזה את עצמי כל פעם מחדש".

כעת בווידאו-קאסט החדש "ראיתי שמעתי", מבית N12, ביקשנו מנגה ואורי לשתף איתנו מה היו היצירות שהשפיעו עליהם יותר מכול. את בחירות התרבות ביקשנו משניהם, אבל רק אורי הגיב. "אנשים פונים אליי כדי לקבל תשובות, היא לא עונה", צוחק אורי. "הבחירות הן של אורי רוסו", מאשרת נגה.

"את כנראה שותפה להן, הנחתי שאת שותפה", אומר לה אורי. "ראיתי את הבחירות של רוסו ואמרתי: 'בטח הייתי עושה את הבחירות האלה', והוספתי משהו קטן", היא מסכימה.

האלבום הכי משפיע: "In Rainbows" של רדיוהד

"זה אלבום מופת, כל שיר מאסטרפיס", מסבירה נוגה את הבחירה. אורי מוסיף כי "יש סביב האלבום הזה משהו גאוני שיווקית. פורץ דרך. מדהים. שאז היה פורץ דרך, היום זה קצת מרגיש אולי מיושן. הם היו הראשונים. עוד לפני שאתה יודע כמה האלבום טוב, הם כבר אמרו: 'אנחנו מוציאים את האלבום למכירה, ויש לכם יכולת לשלם עליו מדולר ומעלה. תבחרו אתם'".

"In Rainbows" היה האלבום השביעי של רדיוהד. הוא יצא ב-2007 לאחר שהם הוציאו שישה אלבומים עם חברת התקליטים הראשונה שלהם, שאולי קצת דפקה אותם בכסף. ואז הם החליטו באלבום השביעי, באמת באופן חריג - לא היה דבר כזה - להוציא אותו באינטרנט, כשכל אחד יכול לשלם כמה שהוא רוצה. אפשר גם אפס. בארבעה ימים הראשונים הורידו את האלבום מיליון אנשים. מיליון הורדות. בארבעה אירו פר הורדה, זה היה הממוצע.

"מדהים, אה? וגם איזה נכון, שככה צריכה להיות מוזיקה", אומרת נוגה. אורי מוסיף: "הלוואי שהיו משלמים לנו ארבעה אירו על הורדה".

זה מעניין שהלכתם על 'In Rainbows'. לזקנים כמוני 'OK Computer' ו'Kid A' אלו שתי היצירות המופתיות. מעניין למה 'In Rainbows' מכל האלבומים?
אורי: "אני חושב שזה אולי גם קצת יותר לדור שאחריך שאוהב את רדיוהד. לי יש אח שגידל אותי מוזיקלית והכיר לי את 'OK Computer', ובהתחלה כשיצא 'In Rainbows', הוא אמר - ואני הייתי קצת שפוט שלו: 'מ-OK Computer, הם איבדו את זה'. אמרתי לו: 'יאללה, יא זקן. In Rainbows זה אלבום מטורף, כל שיר שם מושלם'. והוא עכשיו אוכל את הכובע, כי הוא גם חושב שזה אלבום מדהים".

מתי את שמעת אותו לראשונה?
נגה: "אני חושבת שאני הייתי בוחרת אותו כי זה האלבום הראשון של רדיוהד ששמעתי. נכנסתי לרדיוהד באיחור".

בעצם היית ב-2007, היית כזה בת 16-17. תיכון.
נגה: "היו הלהיטים וזה, אבל ממש נכנסתי מאוחר יותר. אני לא זוכרת".

אבל הכרת את "Creep" לפני זה.
"כן, הכרתי את 'Creep', הכרתי את 'Exit Music (For a Film)', הכרתי כאילו את הדברים המאוד בולטים. כאילו אם היית ב-MTV וב-VH1, ששם ביליתי את כל ימיי כילדה, אז הכרת את רדיוהד. אבל הצלילה העמוקה שלי קרתה אחרי שפגשתי בכלל איזה ארגנטינאית בתאילנד שאמרה לי: 'רדיוהד זה הדבר הכי טוב בעולם'".

לא פגשתם אותם אף פעם?
נגה: "לא".
אורי: "היו כמה פעמים שאמרו לי: 'אתה רוצה לפגוש את ג'וני אולי?'. אבל אני לא מעוניין. אנחנו מעריצים גדולים מדי בשביל הדברים האלה".

נגיד אם את רואה את ג'וני, יש איזו ייראה? את פוחדת לדבר איתו?
נגה: "לא מעוניינת לדבר איתו. יותר מזה, לא רוצה שהוא יהיה מודע לקיומי".
אורי: "ממש אין לנו את הקטע הזה של 'וואי, הלוואי'. הם אלוהים שהיו שם למעלה, אני לא רוצה לגעת לו באור".
נגה: "באמת, מעטים הגיעו אצלי באופן אישי לרמת קדושה. זו מוזיקה שאני שומעת אותה והיא לוקחת אותי למחוזות אחרים שקשה לי להסביר אותם. ויש משהו באנושיות של האנשים שעושים אותה, שכשאני רואה אותה בלייב היא מרגשת. ראינו אותם בהופעה בסיבוב האחרון שלהם".

ראיתם אותם? הם חזרו אחרי שבע שנים להופיע.
נגה: "ראינו, ברור. קנינו כרטיס באיטליה. אבל לדבר לא צריך. זה כאילו להשאיר את האלים במקום שלהם. יש מוזיקאים, אני חושבת, מדרגה מסוימת ומטה שאין לי בעיה לפגוש".

מי בדרגת האלים?
נגה: "רדיוהד, קנדריק לאמאר. את איימי כבר לא נפגוש. את הביטלס כנראה גם לא. את רוסליה אולי".

לא הייתם רוצים לדעת שתום או ג'וני אוהבים אלבום שלכם?
נגה: "אני לא מרגישה שיש סיכוי".
אורי: "אני יודע שזה מוזר, אבל זה היה עושה אותי עצוב. לא יודע למה".
נגה: "נגיד ברי סחרוף, שהוא גם אחד מהגיבורים שלי מבחינת מוזיקאים - פגשתי אותו והופעתי איתו, ואז הוא במידה מסוימת כבר לא אותו ברי סחרוף בשבילי. מלבד זה שהוא היה הוא היה מדהים ואיש מקסים ונערץ, אבל ברי סחרוף ואני נפגשנו, וזה יכול לקרות. וזה שזה לא יכול לקרות זה חלק אדיר, ענק, מהקסם - שאתה לא רוצה לאבד אותו עם חלק מהאנשים.

"אני יכולה לבכות כשאני מדברת על רדיוהד היום. כי הם הכי טובים. כי זה לא ייאמן כמה שזה טוב. כי זה לא הגיוני. זה הכי קרוב בחוויה החילונית להתרוממות רוחנית דתית, מרגיש לי. זה מה שיש לנו בהם".

ב-93' כשאף אחד לא הכיר אותם, יואב קוטנר השמיע אותם בארץ ובזכותו 'Creep' נבחר לשיר השנה בישראל. אני פגשתי את תום ואת ג'וני עם הלהקה ב-95', הם באו לחמם את R.E.M ברוקסן. באותה תקופה בלונדון הם לא הצליחו להביא 20 איש להופעה שלהם ופה זה היה אירוע מטורף. זו ההופעה הראשונה שלהם שבה הם מכרו סולד-אאוט. ואז ואז הם עפו, אבל באמת ישראל זה ה'האב' שלהם.

ג'וני גרינווד, הגיטריסט והקלידן של הלהקה, הוא סוג של ישראלי. הוא פגש פה את אשתו, שרונה, בהופעה, ומאז הם שלנו. הם לא אוהבים להתראיין. הם לא נהנים מזה.
אורי: "הם גם לא מדהימים בזה בטח".

הם לא מדהימים בזה, נכון. וגם קצת ג'וני, שהפך להיות ישראלי ומופיע עם דודו טסה, הוא קצת גם אכל אותה בגלל שהוא ישראלי.
נגה: "גם תום היה לא... הם אכלו אותה, אבל לא אכלו אותה. אי אפשר לגעת בהם".

לא, אבל זה שביטלו לג'וני ולדודו הופעות...
נגה: "זה נכון. אין מטופש מזה. אין סמל בורות חד-משמעי מזה".

אורי: "גם מה שהיה עם תום, זה גם היה כאילו אבסורדי. התחילו לצעוק לו בהופעה ואז הוא פשוט ירד. לא עזבו אותו עד שהוא נתן איזו הצהרה. הוא כתב מדהים בעיניי, אבל כמובן שאתה לא תשכנע חלק מהאנשים".

הוא כאילו אמר: אני נגד ממשלת נתניהו, אבל אני אוהב ישראלים, אין לי שום בעיה עם ישראלים.
אורי: "אבל בדיוק אתמול דיברנו על זה בהקשר של הדוקו שלנו, בסופו של דבר רדיוהד לא יאבדו קהל, וגם אם הם יאבדו, אז כנראה זה לא היו מעריצים אמיתיים. אז זה לא נורא".

הסדרה הכי טובה בהיסטוריה: "הסופרנוס"

למה בחרתם בה?
אורי: "קודם כול, אני ונגה ראינו, אני חושב, שש פעמים בערך את 'הסופרנוס'. הכול. מההתחלה ועד הסוף. יודעים לצטט לך פרקים. היו תקופות שהיינו שמיים את זה ברקע, סתם, פרקים רנדומליים. אנחנו באמת מעריצים פתטיים. קראנו לבת שלנו על שמו. נשבע. קראנו לבת שלנו על שם פסיכופת, רוצח פסיכופת".

איך זה קרה? למה עשית את זה, נגה?
אורי: "הבאנו ילדה בשביל לקרוא לה טוני".
נגה: "זה נכון".

אני רוצה להבין את האירוע. הוא פסיכופת, אדם שרוצח אנשים.
אורי: "כן".
נגה: "אבל אהוב. אתה אוהב אותו".
אורי: "הוא בחיים שלנו. כאילו זה באמת, בלי קשר לזה. זה השחקן הכי טוב שהיה על פני הטלוויזיה בעיניי. הוא וכרמלה, שהיא האישה השחקנית הכי טובה שהייתה".

היא גם עשתה תפקיד נהדר בעוד סדרה. גנדולפיני, שאולי התפקיד הטוב בטלוויזיה באמת זה טוני. זה הוא.
אורי: "בסוף של הסדרה, עם איך שזה נגמר, אני הייתי בטוח ואני עדיין בטוח שהסדרה המשיכה. כאילו, אני כל כך מאמין לאנשים האלה שזה לא ייתכן שזו סדרה. זה אמיתי. הם ממשיכים לחיות שם".

אורי מדבר על פרק הסיום הקונטרוברסלי של הסדרה שנגמרת פתאום במסך שחור.

צ'ייס הודיע שנגמר, אבל כנראה גם בתוך תוכו בסוף לא היה מסוגל להודיע חד-משמעית: "אני הורג את טוני". לא היה מסוגל.
אורי: "מזל, בגלל זה הוא עשה את הסוף הכי טוב אי-פעם של סדרה".

נגה, מתי את ראית את זה פעם ראשונה? כי כשזה ייצא ב-99' היית בכיתה ג'.
נגה: "לא, אורי הראה לי את 'הסופרנוס' פעם ראשונה".
אורי: "כן, בצפייה שלישית שלי או משהו".

בדייט שני שלכם?
אורי: "לא, לא. לקחנו איזה רגע".
נגה: "היה איזה בינג' בבית של ההורים. אולי ביום כיפור".
אורי: "אבל אני זוכר שנגה לא הפסיקה. עוד לפני שהיו את הנטפליקס בינג', כאילו היא נתנה שם באמת עבודה".

אורי, מתי אתה רואה את זה פעם ראשונה?
אורי: "אני חושב שבצבא. אני הייתי סאונדמן בהיכל כזה שדיברו בו מלא אנשים. זה היה הפקת לקחים של כל מיני אלופים של איזה מבצע, 48 שעות שכל אחד עולה לדבר איזה 20 דקות. ואני ראיתי 'סופרנוס'. אני מצטער שלא הקשבתי להפקת הלקחים".

וזה החזיק כשאת ראית את זה? זה מחזיק נגיד 15-20 שנה אחרי?
נגה: "כן, זה על-זמני. זה נצחי".

כשאומרים לכם ש'הסמויה' זאת הסדרה הכי טובה אי-פעם. זה מעצבן?
אורי רוסו: "לא, לא. זה לא כזה אוהדי מכבי-הפועל, אבל לא מסכימים".

בעינייך נגה, מה הסדרה הכי טובה אי-פעם?
נגה: "'סופרנוס'. בבירור. אי-פעם".

ההופעה המכוננת "Motomami World Tour" רוסליה

"היא אישה מרגשת, רוסליה. היא וירטואוזית בכל מה שהיא עושה", מסבירה נגה את הבחירה בהתרגשות. "היא זמרת מטורפת, היא רקדנית, היא מנגנת, היא שורקת, היא עושה את כל הדברים האלה. אבל אתה לא מרגיש שהיא 'Untouchable'. זה כל הזמן מרגיש כאילו אתה גם היית יכול לעשות את זה".

אורי: "אני זוכר שבאנו אליה כל הצוות, היינו באיזשהו טור בניו יורק. ויוצא לנו לראות הרבה הופעות במהלך הטורים, כי אנחנו בתוך הפסטיבל. אז הלכנו לשם לא באיזה ציפייה גדולה, אהבנו את האלבום, אהבנו מאוד אותה, גם קיבלנו את הכרטיסים. אני זוכר שהסתובבתי לאיתמר המתופף שלנו אחרי השיר השלישי ואמרתי לו: 'וואי, אנחנו ברגע מטורף'. היינו בהלם מכמות הפרטים שעשו שם, והרעיונות והפשטות. כל מיני רעיונות נורא פשוטים ואין-סוף יצירתיות. אני חושב שגנבנו לא מעט".

מה למשל בהופעה, נגה, גנבתם מרוסליה?
נגה: "כאילו גנבנו מרוח הדברים של... כאילו אתה אמור רגע לרדת מהבמה ולנגב את הזיעה או להסתובב - אז לא, אתה עושה את זה מול הקהל. או הירידה אל הקהל ואיזושהי אינטראקציה שהיא קצת יותר אישית. משהו גם בצילום. כאילו מאוד לקחנו את זה לשם".

רוסליה היא בת 34, ספרדייה. האלבום הזה זכה בגראמי כאלבום השנה. היא זכתה בבילבורד כמפיקת השנה, זה דבר מדהים. היא מפיקה מוזיקלית, כשאין הרבה נשים שהן מפיקות מוזיקליות. היא הפכה לכוכבת ענקית מאז.

הסרט הכי טוב "הבלתי משוחדים"

אורי לא זוכר באיזה סרט בחר. "'ממזרים' בחרתי? לא. 'הבלתי משוחדים'. כן. נכון". נגה מציעה את "פייט קלאב" כבחירה שלה.

את שואלת או עונה?
נגה: "לא יודעת. הוא עלה לי כמה פעמים בראש לאחרונה, זה הדבר הראשון. לא בטוח שהוא הכי..."

אבל בגלל שלא ענית ולא שלחת לי בחירות, אז אורי זכה. נדבר על "הבלתי משוחדים".
אורי: "זה באמת הסרט, אני חושב, הראשון המשמעותי שראיתי בחיי. זה היה בתיכון, במגמת קולנוע. לפני זה ראיתי סרטים, אבל לא חשתי את מה שחשתי כשראיתי את זה. בייחוד יש פה את הסצנה אולי הכי טובה אי-פעם של הרכבת, של העגלה עם התינוק".

"חשבתי שזה מה שאתה תביא", מבהירה נגה, ואז נזכרת: "אבל כן פגשנו את רוברט דה-נירו". זה היה בפסטיבל טרייבקה, שבבעלותו יחד עם שותפה נוספת. "אחרי הפרמיירה של הסרט שלנו, הוזמנו לארוחת ערב של כל האומנים. היה שם שטיח אדום הכי מטורף שיש", היא משתפת. "הגענו לפסטיבל ויש תור כדי לעמוד בשטיח האדום, וכל המפורסמים הכי מפורסמים עומדים בתור כדי שיצלמו אותם. ככל שאתה חשוב יותר מפנים ונותנים לך לעבור. אז אנחנו מצאנו את עצמנו כל הזמן מחכים".

לאחר זמן מה של המתנה, הגיע הרגע הגדול. "באיזשהו שלב עוצרת מכונית כזאת, SUV שחורה, יוצא ממנה רוברט דה-נירו", ממשיכה ארז. "הוא ייצא החוצה מהמכונית והוא נעמד מול הצלמים וצועק: 'פאק טראמפ!' וממשיך. ואז יש מלא תמונות שלו, כשאני ואורי מאחור מתלהבים מזה שאנחנו רואים אותו".

אמרת לו משהו?
נגה: "עשו לנו היכרות כזו, אז אמרנו 'היי'. הוא לא זוכר. הוא לא יודע מי אנחנו".

ההמלצה העכשווית: הסדרה "בודקת"

אנחנו מגיעים להמלצה העכשווית – הסדרה "בודקת". אתם חברים של גיתית פישר?
נגה: "לא. אבל רוצים, נשמח".
אורי: "את רוצה לספר שאני עשיתי אודישן לסדרה הזאת?".
נגה: "אורי נבחן לתפקיד בסדרה".
אורי: "ונכשל".

הלכת לאודישן. יונתן גורפינקל, חברי, בחן אותך?
אורי רוסו: "לא. זה אפילו לא הגיע לזה".
נגה: "זה היה טקסט מדהים".
אורי: "אני זוכר, זה היה לפני איזה שנה. אני לא זוכר את הטקסט, אבל אני זוכר שאני ונגה קראנו את זה וישר אמרנו 'וואו'".

פנו אליך שתעשה אודישן?
אורי: "יש את המלהקת הדגולה גלית אשכול, ומדי פעם כשהיא רואה משהו שהם חושבים שמתאים לי, אז היא קוראת לי. שיחקתי פעם אחת ב'אחיות המוצלחות שלי'. היה לי תפקיד די גדול שם".

באמת?
נגה: "הוא אפילו התנשנש עם נלי תגר".
אורי: "כן, אפילו... אפילו התנשנשתי".
נגה: "קצת יותר מדי".
אורי: "קצת יותר מדי לטעמה של נגה. לטעמי דווקא זה היה בול במידה".

התנשקתם?
אורי: "היינו במיטה וקצת התגופפנו. התנשנשו עם כל הזה. ואז ראינו את זה ביחד, אני ונגה, והיא אמרה, נראה שאתה נהנה מדי".

זה באמת הפריע לך?
נגה: "גם אותי זה הפתיע. עבדתי איתו על הטקסטים, ובטקסט, מה היה כתוב? שהם מתנשקים. לא היה כתוב שהם עכשיו מזדיינים. סליחה שאני מקללת. וזה הפתיע אותי. וזה כאילו היו רגעים שבאמת אמרתי: 'טוב, אבל הם לא היו צריכים כאילו לקחת את זה כל כך'..."

אז לא קיבלת את התפקיד ב"בודקת".
אורי: "לא, ואז גיתית גם רצתה שאני אכתוב איזה ביט או שיר לסדרה, אמרתי שאני עסוק".

נגה, למה את אוהבת את 'בודקת'?
נגה: "זה כתוב נפלא. זה נוגע ללב. זה סופר מצחיק, גיתית היא אדירה בעיניי. זהו. פשוט מוצר ממש-ממש טוב. כבר על הוואן, כבר איך שזה מתחיל".

בואו נדבר על איך שזה מתחיל. על השיחה שיש לה עם הילדים בני ה-14.
אורי: "גם עם השיחה עם הילדים, ואפילו עוד לפני, כשהיא אומרת 'אני שונאת זרים' והיא מדברת על הבחורה הזאת שקונה קפה. כבר אתה נקרע מצחוק. גם הדיאלוג הזה בינה לבין שני הילדים בפרק הראשון - יש שם משהו שהוא מדויק".

זה מעניין כי גיתית באמת הייתה בודקת בנתב"ג וגם כמובן הקשר שלה עם אבא שלה, שזה גם מבוסס באמת על זה.
נגה: "נכון, וזו המורכבות הזאת בתוך אותו בן אדם. זה מה שעושה אומנות מרגשת. אתה רואה את ג'יימס גנדולפיני - הוא הרוע הטהור ביותר ויש בו משהו שאתה אוהב. וגם אצלה זה כזה - את קורעת אותי, אבל את עושה אותי כל כך עצובה. זו אומנות".